בשבע 490: העיקר שכולם מרוצים

בתוכנית טלוויזיה דנית – כן, מסתבר שהם יודעים גם לעשות טלוויזיה ולא רק לדחוף את האף והשפה התחתונה לענייניה של ישראל

אבי סגל , ד' באייר תשע"ב

 – שודר אייטם שלועג לברק אובמה על הרטוריקה החלולה שלו במפגשיו המדיניים. בקטע המשעשע, שעלה כמובן ביוטיוב, נאספו ציטוטים מצולמים של הנשיא האמריקני מתוך פגישות שלו עם מנהיגי מדינות. מתברר כי אובמה משתמש באותן מילים בדיוק כדי להחמיא בכל פעם למדינה ידידה אחרת. בין היתר, האיש מייחס בערך למחצית ממדינות המערב את תואר "אחת מבנות הברית הקרובות והחזקות ביותר שלנו". וכן, גם ישראל בין בנות המזל.

המנטרות של אובמה רק מוכיחות את מה שכולנו יודעים על נאומי פוליטיקאים: שאין בהם ממש. גם הנאומים החשובים-לכאורה, אלה שהתקשורת מתכוננת אליהם חודש לפני, מתגלים בדיעבד כגיבוב של מילים שנועדו ללכת בין הטיפות ולהוציא את כולם מרוצים. כולם זוכרים את נאום קהיר של אובמה ואת נאום בר-אילן של נתניהו, אירועי מדיה שעדיין מוזכרים פה ושם גם כיום. אך תוצאות של ממש לא יצאו מהם. יותר מפעם אחת זלזל מדור זה בפטפוטי המנהיגים ותהה על חשיבות היתר התקשורתית שהם מקבלים. נחמד לקבל סיוע קומי מהטלוויזיה הדנית, גם אם המגיש שלה נראה קצת יבשושי ומשופם מדי.

יתר על כן, נאומים והתבטאויות של פוליטיקאים הפכו בשנים האחרונות למפגע סביבתי. לא רק שהדוברים לא מוסיפים לנו מידע אמיתי ומעודכן על המתרחש באמת – הם למעשה משתמשים בנאום כבלוני ניסוי, ובנו האזרחים כעכברי מעבדה. הפוליטיקאים, יועציהם וכותבי נאומיהם מנצלים את התקשורת כדי לבדוק את השטח, והתקשורת שמחה להיות מנוצלת ולקבל כותרות שאין בהן דבר מן האמת. ומה אנו יכולים לעשות עם שטף הדיסאינפורמציה המכה בנו, בנושא האיראני ובנושאים רבים אחרים? שום דבר מלבד לחיות בחרדה, בחוסר אונים ובחוסר ידיעה מוחלט.

שואה שלנו

עוד מימיו כיו"ר האופוזיציה ועד היום הזה, נוהג בנימין נתניהו להשוות בין איראן המתחמשת בגרעין לבין גרמניה הנאצית. "השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה", הצהיר לפני יותר משש שנים בנאום שנשא בלוס אנג'לס. הרטוריקה אולי התעדנה עם חילופי השלטון, אך לא בהרבה. לפני כחודש וחצי, למשל, בוועידת אייפא"ק, השווה נתניהו בין החשש האמריקני מנקמה גרמנית ב-1944 לבין החשש הנוכחי מנקמה איראנית. גם בשבוע שעבר הכריז: "אנשים שמבטלים את האיום האיראני לא למדו דבר מהשואה". מילים כדרבנות, אין ספק, אולם כיצד הם מתבטאים במעשים?

עוד יגיע היום שבו נדע, אם נשרוד עד אז, מה בדיוק עשו ממשלות ישראל בנושא הגרעין האיראני. בינתיים אפשר רק לתהות בקול מדוע אנו משחקים בדיפלומטיה מנומסת, בדיוני סרק מאחורי הקלעים ובתמיכה בסנקציות לא יעילות, אם אכן מי שעומד להפעיל את נשקו רב העוצמה הוא היטלר חדש. אם גרמניה הנאצית היתה מאיימת על מיליוני יהודים בימינו, האם לא היה עולה קול שוועה חזק ובוטה יותר? האם לא היינו עושים תוכניות למלחמה כוללת, מתוך כוונה לא רק להשמיד את הנשק אלא גם להכניע את מי שמחזיק בו? מה שווים הדיבורים על לקחי השואה, אם לאורך שנים ארוכות ישראל מעבירה את הזמן בשיחות עם המערב ומאפשרת לאיראן – למעט איזה וירוס מחשבים חביב וחריג – לפתח את השואה הבאה?

"איראן היא גרמניה", אומר גם היום בנימין נתניהו בניסוחים כאלה ואחרים. עוד נראה אם הדיבורים האלה שווים יותר מאשר מנטרת "בנות הברית הקרובות והחזקות ביותר" של ברק אובמה.

יומיים אפלים

החשכתו של ערוץ הספורט בערב יום השואה, שעות אחדות לפני שברצלונה וצ'לסי עלו לכר הדשא האנגלי, לא התאימה למספר עיתונאים מכובדים חובבי ליאו מסי, שכנראה ראו בכך חזרה לימים אפלים.

"ערוץ הספורט צריך לשדר את משחקי חצי גמר ליגת האלופות שישוחקו בערב יום השואה וערב יום הזיכרון", כתב תמיר כהן ב'הארץ', "קשה לי. אבל קשה יותר יהיה לוותר על החופש לבחור". מבקר תקשורת הספורט שלמה מן מ'העין השביעית' היה בוטה יותר: "הכפייה הלאומית, שבמסגרתה מפקיעים יומיים בשנה מכלי התקשורת האלקטרוניים, מבזה את הזיכרון הלאומי יותר מאשר מכבדת אותו". דברים דומים אמר גם מבקר תקשורת אחר, עמנואל רוזן, שברוב התחסדותו כינה את ההחלטה להחשיך את המסך "מתחסדת". ואילו אורי שאלתיאל תהה ב-nrg, אגב ברצינות גמורה: "האם אפשר להעלות על הדעת שדווקא שידור המשחק יוכל להקל במעט את הסבל הגדול של קרובי משפחות הקורבנות והנופלים בימים כאלו?"

אין זה מקרה שאותם עיתונאים החלו ליילל רק כשלקחו להם את הצעצוע של ליגת האלופות. השאלה היא רק מה מותר הכדורגל מדרכי בילוי אחרות, ומדוע לא נעניק את החופש לבחור גם בשידורי טלוויזיה מתחומים אחרים, או במופעי בידור, או בסתם מסיבות בפאבים אל תוך הלילה? וכיצד ייראה יום השואה כאשר הציבור יוכל לבחור באיזו דרך לבזות אותו, להתעלם ממנו, להפוך אותו לעוד יום חסר ערך בציבוריות הישראלית, מאובק ועזוב יותר מיום כדור הארץ הבינלאומי?

כי מה שבאמת מטריד את העיתונאים האלה ודומיהם, זה לא היעדר החופש לבחור או איזה ערך מוסרי נעלה אחר. הם פשוט מתים לראות את מסי. הם גם משכנעים את עצמם שההתמכרות הילדותית הזו היא בעצם איזשהו אידיאל נאצל. חבל שההתמכרות הזאת מונעת מהם כל יכולת לחפש ביום הלאומי הזה איזה חיבור אישי משלהם, או לפחות סולידריות עם בני עמם הניצולים. וכן, הקדרות והטקסיות של יום השואה לא מדברות לאנשים רבים, לרוב אנשים שבזים למושגים כמו לאומיות ואחדות גם בימים רגילים. לא נורא, שיתאפקו. בניגוד למה שנדמה להם, הם לא לבד כאן.

זה המקום לציין שהיו גם עיתונאים אחרים, צדיקים בסדום של ימינו, שתמכו ללא סייג באי שידור המשחקים בשני ימי הזיכרון. "יומיים בשנה מכבדים את העבר, זו לא כזו הקרבה", כתב פז חסדאי ב'וואלה', "דווקא כשנגלה כמה אנחנו אוהבים כדורגל, ניזכר שיש דברים חשובים יותר". ואילו אריה מליניאק סיכם ב-ynet: "מי שפותח טלוויזיה בשביל לראות משחק כדורגל בערוצים זרים, איבד את הצפון והמצפון". ורק אוסיף: הוא גם ראה את מסי חוטף על הראש במשחק הראשון. נו, היה שווה?

ירידה לצורך עלייה

מי שמעוניין בחומר קריאה קומי לסוף השבוע, לא כולל שבת, מוזמן לדפדף בכתבות עיתונאיות ישנות וגדושות אופוריה על הירידה באלימות במגרשי הכדורגל, ועל הצורך להמשיך ולהוריד את נוכחות המשטרה במגרשים. "נוכחות המשטרה במגרשי הכדורגל הצטמצמה בעונה החולפת ב-65%; התוצאה: ירידה בכמות מעצרי האוהדים", הכריזה כותרת באתר 'גלובס' מלפני חצי שנה. אז עדיין לא דיברו על מעצרי מאמנים ואנשי הנהלה. מוספי הספורט שתו אז בצמא את הנתונים המעודדים של משטרת ישראל.

וכך אמר באותם ימים ראש אגף המבצעים במשטרה, ניצב ניסים מור: "הנתונים המוצגים מלמדים על שינוי חשוב ומשמעותי במגרשי הכדורגל, אך עדיין יש עוד מה לעשות. החזון, שבסוף לא יהיו שוטרים בכלל במגרשי הכדורגל, הופך באופן הדרגתי למציאות". אם הניצב היה יודע לאיזו מציאות בדיוק הופך החזון, אולי היה מתלהב קצת פחות. הכדורגל הישראלי הולך ומידרדר מיום ליום, והאמת – גם המשטרה.