בשבע 490: נשות החיל

לא מעט נשים נאלצות להישאר כמעט לבדן כשבעליהן עסוקים בעשייה למען התורה, העם או הארץ *יום העצמאות הוא זמן טוב לומר להן תודה

חנה קטן , ד' באייר תשע"ב

יש נשים שאני מעריצה. למשל כמה עולות חדשות מארצות המערב, אמהות למשפחות, שבעקבות מנה גדושה של ציונות יהודית שורשית שספגו בבית ובבית הספר, ולצורך חינוך ילדיהן באווירא דארץ ישראל, מוכנות לוותר על נוכחות העזר כנגדן במשך רוב ימי החודש, כי פרנסתו נשארה בחו"ל. זו תופעה לא נדירה בכלל: הוא נאלץ להתנועע בקו ישראל-ארצות הברית וחזרה מדי חודש בחודשו, וכך להיות בבית רק במשך סוף שבוע אחד בחודש, וכמובן בחגים.

מדי חודש בחודשו היא פוקדת את מרפאתי. חיוך תמידי על פניה העגלגלות, כובע ברט מרושל לראשה, ממתינה בנחת לתורה בחדר ההמתנה עם לפטופ על ברכיה ועיתון ג'רוזלם פוסט מונח על הכיסא שלידה. בין לבין היא מדברת באנגלית בקול רם בנייד השעון על כתפה, נותנת הוראות אחרונות לילדיה בעניין סידור הבית לקראת השבת. כבר שנים, חודש אחרי חודש (פרט לתקופות של הריון והנקה), אנחנו נפגשות בין כותלי המרפאה, לשם תכנון וכוונון המפגשים הזוגיים שלה על פי חוכמת הרפואה. בכך היא מזכה אותי באפשרות לתרום את חלקי לחיזוק ביתה, ובעקיפין גם לעידוד העלייה לארץ...

והיא לא לבד. יש נשים רבות כאלה, שמוכנות מבחירה להיות מעין אלמנות חיות במשך רוב ימי השנה, ומקבלות ייסורים אלו באהבה מתוך חיבת הארץ, אהבת מולדת אמיתית, ורצון לגדל את ילדיהן דווקא בארץ הקודש, גם אם עול היומיום נופל בלעדית על כתפיהן. וכך, בשקט בשקט ובלי רחמים עצמיים, הן בונות עוד קומה בתוכנית הלאומית לקראת הגאולה.

בעקבות הג'יפ המתרחק

יש נשים שאני מעריצה. נשים של חאקי, של לילות לבנים, של ציפייה דרוכה ל'רגילה' או לחופשה קצרה (12, 24, 48, ואולי אפילו 72 שעות...). נשים של שיחות טלפון חטופות בשעות בלתי צפויות, של הדלקת נרות שבת, שבת אחרי שבת, בגבורה לבד עם הילדים,
בתוך שלוות שבת המלכה התגנב לו אורח בלתי קרוא: נשמע צלצול הפלאפון הצבאי המוכר כל כך. הוא הקשיב ופניו הרצינו באחת, והוא התיישר בכסאו, והניד בראשו... "אני מגיע!" מבטו נפגש במבטה. היא פחדה לשאול אותו מה קרה ומתי ולאן
כשדמעה שובבה מתגנבת לה ונוטפת על הלחי (הוא הבטיח שיגיע השבת, אבל יש התראות והיתה הקפצה), ובקול נשי, רך ועדין ורועד קמעה, היא צולחת את אמירת הקידוש על היין לבדה, ובוצעת את הפת, ומזמרת את נעימות השבת. שני הבנים הקטנים מנסים להבין ולשתף פעולה, והתינוקת הרכה ישנה בלול לידה, והיא מלטפת אותם לאורך כל הארוחה כשהם מתבוננים באמם הצעירה בעיניים גדולות ובוהות.

והיא נזכרת בשבת שעברה - בהליכה לצידו לתפילת ליל שבת, כשהיא דוחפת את העגלה ושני הבנים אוחזים בידיו בבטחה. והוא שר לה 'אשת חיל', ועיניהם נפגשו, והנרות דלקו, והמנות הטעימות הוגשו, ושלווה ונחת שבתית עטפו את הקן החמים שלהם... ואז, בתוך שלוות שבת המלכה התגנב לו אורח בלתי קרוא: נשמע צלצול הפלאפון הצבאי המוכר כל כך. הוא הקשיב ופניו הרצינו באחת, והוא התיישר בכסאו, והניד בראשו... "אני מגיע!" מבטו נפגש במבטה. היא פחדה לשאול אותו מה קרה ומתי ולאן... הוא בירך ברכת מזון חפוזה, ארגן את התיק הקטן, נישק את הבנים שכבר נרדמו על הספה, עוד נשיקה קטנה לתינוקת שבעגלה, חיבק אותה חיבוק ארוך, ואז הוא לקח את הנשק ונפרד בחיפזון, ונועם השבת נעלם באחת עם קול הג'יפ המתרחק. היא הביטה מבעד לחלון המשקיף אל הרי השומרון החשוכים, והדמעות זלגו, והלב פעם בחוזקה, והגעגועים הציפו, ותפילה חרישית בקעה ועלתה מלב אוהב: "אבא יקר, חזור אלינו במהרה שלם ובריא! אבינו שבשמיים, ה' אלוקים! שמור על אבא שלנו".

היא מתנערת מהזיכרונות, כשבאוזניה מצטלצל, שוב ושוב, צליל המילים החמות והמחזקות שאמר לה עת נפרדה ממנו בברכה זה עתה, לפני כניסת השבת. אסור להצטער בשבת, ובכלל – הרי אין דאגה בעולם כלל.

 תורה ושכרה

יש נשים שאני מעריצה. למשל, אשת תלמיד חכם מיוחדת במינה. רחיים על צווארו, והוא עונד כתר של תורה. הוא רכון על הסטנדר עד השעות הקטנות של הלילה. קולות "תנו רבנן" עולים ובוקעים בחלל הסלון הקטן המרוהט בפשטות חיננית ערב ערב, לילה לילה. וביום חמישי בלילה הוא עושה 'משמר' – לומד עד הבוקר; שני הילדים הרכים שכובים על הספה, נרדמים לקול מנגינת הלימוד, וריח ניחוח של חלות טריות עוטף את המטבח הצר ועובר לסלון הצמוד. הוא שקוע בשקלא וטריא, והיא מתבוננת בפניו התמימות והטהורות במבט מלא הערצה וציפייה, ופניה קורנות כאור שבעת הימים.

לפני שנים סיפרה לי ידידה קרובה, רבנית חשובה, סיפור מרגש ביותר. אקדים ואומר שאישה זו היא סמל ודוגמה לאשת תלמיד חכם, שבכל רמ"ח ושס"ה מתמסרת לתורה, וכך גידלה משפחה גדולה ויפה כשבעלה שוהה במשך רוב שעות היום והלילה בישיבה, שהיתה ממוקמת ביישובה כמה מאות מטרים מהבית. עבור הילדים, הביקור אצל אבא בחדר הלימוד שלו שעל הגבעה היה ממש אירוע חגיגי. אבא היה בשבילם דמות רחוקה וקדושה שצילה מרחף תמיד באופן וירטואלי בין כותלי הבית, אך הוא כמעט לא היה שותף להוויה הביתית.

חברתי היתה שלמה לגמרי עם השתקעותו בתורה ברוב שעות היממה, אולם חששה לעיתים שחסרונו הפיזי של בעלה בבית עלול לפגום בקשר בינו לבין ילדיו. והנה, במסגרת שיעור חינוך של כיתה י"א באולפנה בה למדה אחת הבנות, ביקשה המורה מכל בת שתציין לפניה מי היא הדמות שאליה תפנה כשיש לה צורך להתייעץ בעניין חשוב או כדי לשפוך את ליבה בעת רצון. הבת הזאת, ילדה דעתנית, כתבה בטבעיות, להפתעת המורה: "אפנה ישר לאבא שלי!". המורה סיפרה זאת לחברתי, והיא שמחה מאוד. הדבר הניח את דעתה, שהנה מתברר שהחיבור של הבת עם האב הוא חזק וחם, למרות שעותיו הספורות בבית. מתברר שחיבור בין בת לאביה לא נמדד בכמות הזמן שהוא מקדיש לה, כי אם באיכות הזמן ובעומק הקשר, ובהערכה העצומה שהילדה רוכשת לדמותו של אב תלמיד חכם.