חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

האדמו"ר מהקיבוץ

הושע בן שלום פרידמן גדל להורים צאצאי אדמו"רים שהחליטו להקים קיבוץ של השומר הצעיר
26/04/12, 13:21
עפרה לקס

הוא עצמו בחר לממש את דרכה של החסידות בהקמת הקיבוץ העירוני 'בית ישראל' בירושלים, ובמכינה הקדם צבאית המעורבת בראשה הוא עומד | גם את  'פרויקט גולני' שייסד, דרכו הגיעו רבים מבני השכבות החלשות לקצונה גבוהה, הוא רואה בעיניים חסידיות | לאחרונה מונה פרידמן לתפקיד קצין מילואים ראשי, והוא קובע: "בזכות המילואימניקים יורד גשם במדינה הזאת" 

הוא נכד של אדמו"ר מפורסם שנולד בקיבוץ חילוני, הוא עוד רגע תת אלוף, ואת ראשו מעטרים זקן ופאות; הוא הולך עם גרטל וחבר בקיבוץ עירוני שחברות בו משפחות דתיות וחילוניות; הוא הקים את פרויקט גולני, ועומד בראש מכינה קדם צבאית דתית-חילונית; ואם זה לא מספיק לכם, תקשיבו למנגינה של דבריו במשך עשר דקות: תמצאו שם סלנג צבאי לצד מילים של חבר'ה, עם ביטויים ביידיש וגם קצת עברית. קבלו את הושע פרידמן, שטוען שהדרך שהוריו, הוא ואחיו בחרו ללכת בה היא הדרך החסידית האמיתית.

 חתונה על הדשא בנהלל

ההורים של פרידמן, ציפורה והרב ישראל, נולדו בין מלחמות העולם וגדלו בבתים של אדמו"רים. כשהיתה בת 9, התמנה אביה של ציפורה, הרב חיים מאיר הגר, לכהונת הרבי מויז'ניץ.

הרב ישראל, מצידו, דור תשיעי למגיד ממזריטש, גודל להיות האדמו"ר הבא מבוהוש, מבית רוז'ין. הוא גדל בבית סבו, האדמו"ר, למד מפיו של מלמד האדמו"רים של החסידות, רכש שמונה שפות על בוריין, נבחן בבחינות הממשלתיות החיצוניות במקצועות הכלליים וקיבל סמיכה לרבנות בגיל 17.

בתי ההורים, מדגיש פרידמן, לא היו מרוחקים או מורמים מעם, להיפך. "הם ישבו במקומות כפריים, והיוו מרכז ליהודים בכל התחומים: רוחנית, חברתית ותרבותית. אלה היו בתים פתוחים כל העת, עם שליחות וייעוד".

השואה טרפה הכל, והסיפורים על הרבי מויז'ניץ, שהניס את בני משפחתו מן הסכנה ועודד את חסידיו לברוח, אך הוא עצמו נשאר מאחור כדי להישאר עם מי שלא הצליח לברוח - מופלאים.

בסופו של דבר נפגשו כולם בבוקרשט, אצל הרב יצחק פרידמן, שבביתו פעלו תנועות ציוניות. הרב ישראל פרידמן, שהוא אמנם מבית בוהוש אך גם קרוב משפחה של משפחת הגר ("ניסיתי לצייר לילדים עץ משפחה, אבל צריך בשביל זה תלת מימד"), דבק באדמו"ר מויז'ניץ והגיע בימים הנוראים לתפילות של החסידות, שם עבר האדמו"ר לפני התיבה. הרב חיים מאיר הגר הבחין באיש הצעיר ושלח את בִתו ציפורה לפתוח את הדלת. מאז ועד היום צועדים השניים יחד.
מי שיגיע למכינה כי קשה לו לשבת כל היום בישיבה או שהוא לא מתחבר ליהדות כי עמוס לו - לא יתקבל. כן מקבלים אנשים שיכולים לדתלֵ"ש, אבל ברמה, מתוך מודעות ולא מתוך חפיפניקיות

אם עד כה הכל נשמע כהליכה בתלם, הרי זה בגלל שלא כל העובדות סופרו. הרב ישראל פרידמן הצטרף עוד לפני המלחמה ל'שומר הצעיר'. "הוא ראה שיהודים רבים נהו אחרי הקומוניזם שמשמעותו התבוללות", מסביר בנו, "וכשהוא, נער בן 17, חשב איך לעצור את זה, הוא הגיע למסקנה שהתנועה היהודית הסוציאליסטית אומרת דברים נעלים כמו בקומוניזם, אבל מכוונת לארץ ישראל".

רבי ישראל וציפורה עלו לארץ בנפרד, בשאיפה להינשא בה. הוא עלה ראשון, בספינת מעפילים, כממונה על קבוצה של 700 איש מתנועות הנוער הציוניות, ונכלא בעתלית. ציפורה עלתה שלושה חודשים אחריו עם סרטיפיקט מזויף וזכתה להלך בארץ בחופשיות עוד לפניו.

השניים הצטרפו לגרעין השומר הצעיר שהקים את קיבוץ רשפים. "אבי הלך לשם מתוך ייעוד גדול", מבהיר פרידמן הבן, "לא מתוך עזיבת הדרך". הנישואים נערכו על הדשא בנהלל. בתש"ח עלתה הקבוצה לנקודה, תוך התנגדות פעילה ואלימה של הערבים.

משפחת פרידמן היתה יוצאת דופן בקיבוץ, בשל השקפות ההורים ואורח החיים שניהלה, ששמר על מסגרת דתית מסוימת. הרב ישראל העביר שיעורי תנ"ך ותלמוד בקיבוץ. בר המצווה של הבן הבכור, מנחם, התקיימה לאחר דיון קיבוצי סוער והיתה לחגיגת בר המצווה הראשונה בקיבוץ הארצי.

למרות כל האמור, האם ואחריה האב שימשו כמזכירי הקיבוץ. "אבא אמר שלב התנועה היהודית היום נמצא בתנועה הקיבוצית, ויש לה כל כך הרבה עוצמה בהתלהבות מהקמת המדינה, בעילוי האדם והחברה - ולכן שם צריך להיות, ולהביא לשם יהדות. תפישה חסידית יותר מזה אני לא מכיר".

אם בבוהוש קיבלו בהבנה את מעשי הזוג, הרי שהרבי מויז'ניץ התנגד נחרצות להחלטה של בתו הצעירה והאהובה וניתק עימה קשר. במשך 17 שנה היא היתה מגיעה לבית המשפחה ונפגשת עם האם והאחים, אך לא עם האב, עליו הציצה מעזרת הנשים.

ואז, יום אחד בשנת תשכ"ב, לקה האדמו"ר בשטף דם במוח, ואושפז בבית החולים כשהרופאים משדרים פסימיות. ציפורה ניגשה בגניבה למיטתו של אביה, "ולמחרת הוא קם לתחייה לעשר שנים נוספות".

על אף שפרידמן היה בן שלוש וחצי כשזה קרה, הוא זוכר היטב שאמו הוציאה אותו, הבן הצעיר מבין ארבעת ילדי המשפחה, מרשפים והביאה אותו לחצר החסידית, לשהות עימה כשהיא סועדת את אביה. שובה של הבת והגעתו של הנכד עוררו התרגשות גדולה בחצר, אך להושע הקטן זה דווקא לא היה נוח כי הוא לא הבין מילה ביידיש - השפה בה מתנהלים החיים בחסידות.

אחרי המפגש המחודש בין האב לבת, הרגישה ציפורה שהיא לא יכולה לשוב לרשפים ועם כל הכאב היא חיפשה "קיבוץ דתי שיש בו כרם, כי היא היתה כורמת, וכזה שרחוק מבית שאן כדי שלא תפגוש את חברי רשפים באוטובוס". קיבוץ סעד סומן כיעד, ואחרי שנה של חלוקה משפחתית בין הקיבוצים ועוד שלוש שנות שליחות משותפות בצרפת, קבעה המשפחה את מקומה בסעד.

כשמנסים להבין מה היה שם, במשפחת פרידמן, לאורך השנים מבחינת אווירה וקיום מצוות, מסביר הושע שהוריו אף פעם לא ויתרו על מסגרת של שבת-כשרות-טהרה, "אבל אולי לא הקפידו על הכל כמו היום". בני המשפחה לא תמיד חבשו לראשם כיפה, אבל מנגד ניגוני ויז'ניץ הוטמעו אצלם מגיל אפס "בצורה אותנטית שאי אפשר לחקות", ו"ה' היה נוכח בבית שלנו כל הזמן". הראיה לכך לדבריו היא ש"כל האחים שלי משוגעים". כלומר, כולם נמצאים בלב עשייה למדנית-חברתית חלוצית. מנחם, שנחשב חילוני אך גם הלמדן ביותר שבחבורה, פעל שנים להפצת יהדות בקרב חוגים לא דתיים והקים את בית המדרש 'מעגל' שמזמין אליו דתיים וחילונים ללימודי יהדות באופן פתוח. ירמיהו הקים את 'ראשית', הקיבוץ העירוני הראשון, ועודנו מוביל אותו במרץ. שמוליק לא מפסיק לעשות בירוחם ובנתיבות: הקים גרעינים, ישיבות הסדר ומדרשות לבנות. הושע הוא הבן הצעיר איתו אנו משוחחים. איש לא יצא עורך דין, לא עלינו. גם האב, דוקטור בהשכלתו, עורך היום טישים ומלמד במכינה ובישיבת ההסדר בנתיבות.

"אנחנו אף פעם לא סטינו מהדרך. היו טלטלות, אבל את החסידות של ההורים שלי לא היה אפשר לזייף: האחריות לכלל ישראל היא ליבה של החסידות". וזה עבר לילדים. לכולם.

האחריות לכלל ישראל היא ליבה של החסידות". הושע בן שלום פרידמן צילום: אפרת צחור

מתרגם החסידות לעברית

מגיל צעיר חי פרידמן בין עולמות ובלי הגדרות. את דרכו העצמאית החל בכיתה י', כאשר בעקבות תהליך שעבר עם עצמו החל ללמוד חסידות עם דוֹד אביו, הרבי מבוהוש, רבי יצחק פרידמן, ברחוב רוטשילד פינת שיינקין בתל אביב. הרגישות, שהיתה בעוכריו של הילד הקיבוצניק כל השנים, התעצמה מלימוד החסידות וביחד הפכו לעוצמה גדולה. "מעט מאוד זמן אחר כך ניסחתי את הייעוד שלי לתרגם את החסידות לעברית". רבי יצחק הפך להיות האדמו"ר של פרידמן הצעיר במשך 16 שנה, עד לפטירתו, ומי שהחליף אותו מבחינת הושע הוא אביו.

פרידמן התגייס לסיירת גולני, "מתוך רצון לחזור ולהיות מחנך ולהשפיע על הקיבוץ". גולני של אז היתה רחוקה מאוד מזו של היום. אל הגדודים הגיעה שכבה סוציו-אקונומית נמוכה ובסיירת היו בני קיבוצים בלבד. מבחינה צבאית פרידמן הסתדר מעולה, מבחינה חברתית היה לא פשוט, "חטפתי הרבה אנטישמיות על זה שאני דתי באמת". בצבא גילה פרידמן שהקשר לאנשים מחייה אותו. הוא החליט ללכת לפיקוד דווקא בגדודים ונמלט מבה"ד 1, לאחר ששם הוחלט שיישאר לתפקיד פיקודי. הוא הוחזר, ואחרי מספר חודשים הגיע לפיקוד בגדוד 13 של גולני, כמו שהוא רצה. ואז "התרסקתי פיקודית. גדלתי בקיבוץ, בסיירת, בבה"ד 1. כל השיח שלי עם אנשים היה אחר. הפער המנטלי היה גדול. עשיתי שיחת מחלקה, הסתכלו עלי בעיני עגל. עשיתי שיחות אישיות: ענו לי ב'כן' ו'לא' - כלום לא עבד".

אבל אחרי שלושה חודשים של התמדה, התעקשות ובעיקר לימוד הדדי, "היתה אהבה גדולה וזה שינה לי את החיים לגמרי". כשבסוף האימון הבחין פרידמן שאחד מחייליו תופר לעצמו את האפוד, הוא הבין ש"זהו זה. אנשים מתחילים להשקיע מלמטה. אכפת להם, זה לא רק המפקד דורש".

לא הרבה אחרי ההתחלה, הגיעה המחלקה לאבטח מוצב 12 קילומטר צפונית לגבול עם ישראל. שם עבר פרידמן שתי חוויות מעצבות מאוד. הראשונה היתה התוודעות ליהדות השורשית של בני עדות המזרח, כאשר הגיע ערב יום כיפור והחיילים ביקשו לרדת לים ולטבול. מצד אחד הירידה לים היתה אסורה, מצד שני, הוא היה השריף של המוצב. "זה היה צבא אחר, מופרע", הוא מסייג כדי שלא ילמדו ממנו תלמידיו ופקודיו הרבים וישליכו להווה. פרידמן שם את הטנקים ברתק, והוריד חוליה חוליה לטבילה בים. אחרי טקס מלקות ודמעות בתפילת נעילה, הוא הבין שיש כאן עוצמות שהוא לא הכיר. החוויה השנייה היתה היכרות עם סיפורי החיים ומקומות המגורים של חייליו, שחשפו בפניו תמונות מצוקה קשות שאליהן, ידע, יחזרו חייליו בתום השירות הצבאי. "הסיפור הזה הביא אותי לכאן. הבנתי שהסיפור הוא לא בצבא אלא באזרחות".
יצרנו פלוגה שבה תיקנתי כל מה שרציתי בצבא: לא טרטרו שם בכלל, המפקדים היו מאוד אוהבים, ובשבת כולם הלכו בחולצות לבנות ובלי ניבולי פה. מצד שני הובלנו את צה"ל בשברי הליכה וכל הזמן היו הקפצות, אוהלי סיירים, שטח

"כאן" זה כמובן הקיבוץ העירוני 'בית ישראל' בירושלים. אבל ההתוודעות הראשונית לרעיון הקיבוץ העירוני התרחשה כמעט במקרה, בעת שנתקע כסמ"פ סמוך מאוד לשבת בירושלים, ובלית ברירה 'עשה שבת' אצל אחיו ירמיהו בקיבוץ העירוני 'ראשית'. פרידמן ידע על הרעיון של אחיו, אבל עד אז לא ירד לשורשו. "השבת הזאת שינתה אותי. היא היתה מדהימה. במוצאי שבת מצאתי את עצמי שוטף כלים ושר. וזה לא קורה לקיבוצניק בגולני". כעבור ארבע שנות צבא השתחרר פרידמן והתגורר ב'ראשית', "מקום עם אווירה ומתח רעיוני ורוחני מאוד גבוה". הוא החל בהדרכת בני נוער מקריית מנחם, וגם מבתי ספר דתיים וחילוניים.

כשיונה אברושמי, בן השכונה, גלגל את הרימון בהפגנת 'שלום עכשיו' והרג את אמיל גרינצוויג, כינסו מדריכי הקבוצות את כל בני הנוער לשיחה מרגשת על מה קורה בחברה הישראלית. "היו שם גם מנהיגי שכונות ירושלמיים וילדי השכונה וקבוצה מגבעת ברנר ודתיים וחילוניים בני ירושלים. תהיתי: מה נעשה עם הנוער המדהים הזה? הם ייכנסו לצבא ויתרסקו שם. ואז החלטתי שאכנס איתם לצבא, אהיה חצי שנה מ"מ שלהם כדי לייצר צבא אחר באווירה אחרת. הכוונה היתה ליצור מסלול לחלוציות חברתית, שיעבור בגולני. הרי אם לא הייתי שם, לא הייתי יכול להיכנס לשכונה מבחינת הבנת שפה ותקשורת. נסעתי לרמת הגולן, לשיחה עם מח"ט גולני, צביקה פרקש-פולג, שהתעניין אבל התנה את הפרויקט בכך שאחתום שנתיים קבע ואהיה מ"פ ולא מ"מ". אחרי התייעצות, השיב פרידמן בחיוב, בחר את קציניו ויצא לדרך.

"לקחתי בני י"ג שכבר התקבלו לטיס ולסיירות, ובני שכונות שבטח לא היו הולכים לקרבי, אם בכלל לצבא. אחר כך, כשהם רצו לצאת לקצינים, נאבקתי על הקב"א (קבוצת איכות) של כל אחד ואחד מהם".

פרידמן עשה מהם גרעין ואימן אותם חברתית, פיזית ומנטלית. "יצרנו פלוגה שבה תיקנתי כל מה שרציתי בצבא: לא טרטרו שם בכלל, המפקדים היו מאוד אוהבים, ובשבת כולם הלכו בחולצות לבנות ובלי ניבולי פה. מצד שני הובלנו את צה"ל בשברי הליכה וכל הזמן היו הקפצות, אוהלי סיירים, שטח". מהפלוגה ההיא יצאו 21 קצינים והמסלול, שקיים עד היום, נקרא 'פרויקט גולני'. אחד מבניו של פרידמן משמש בו היום כקצין ועד כה הניב המסלול 18 מג"דים במילואים, 4 מח"טים ובסך הכל 300 קצינים שמבחינת פרידמן נושאים עימם רוח אחרת.

היום המסלול כבר לא אוסף צעירים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות, אלא אליטיסטיות יותר. "אולי הם היו בכל מקרה קצינים, אבל אחרי המסלול הם עושים זאת לא ממקום של תחרות אלא ממקום של חיבור ושליחות".

אחרי שנתיים בצבא הגיע השחרור ואיתו ההיכרות עם אורלי, בת כיתה י"ג שהגיעה מבית השיטה לשנה לקיבוץ 'ראשית'. העניין שלה ביהדות החל עוד לפני 'ראשית' וההיכרות עם פרידמן. השניים נישאו ואורלי מנהלת את עמותת 'רעות', המגייסת כספים ומפעילה את המכינה הקדם צבאית ואת הקבוצה שהקימו.

כעבור מספר שנים התפלג קיבוץ 'ראשית' ובשנת תשס"ד קבוצה ממנו עברה לגילה א', למבנים של מרכז קליטה שננטשו על ידי הסוכנות היהודית כמה שנים קודם לכן, ונכבשו על ידי 150 משפחות שלא היה להן בית. "קיבלו אותנו מאוד יפה", אומר פרידמן, אבל גם מציין שהדרך להדדיות ושכנות טובה היתה זרועה קשיים. היה צורך למגר את החשדנות ההדדית, ללמוד שפה ולהפנים ענווה. "לא היתה טעות אחת שדילגנו עליה ולא היתה טעות אחת שהם דילגו עליה". ובכל זאת, הוא חושב שהרוח החסידית השורה על הקיבוץ סייעה להתקרבות. "חסיד לא יכול להיות מתנשא, כי סולם ההערכה שלו יושב על הנשמה והמידות ולא על השכל והמוצלחות. הציר הוא של התנהגות ועשייה למען הזולת".

הפעילות ב'בית ישראל' היתה ועודנה רבה: מרכזי למידה, ליווי כך שאנשים לא ינשרו ממסגרות והכוונה לצבא. היום יש הצלחה גדולה, אומר פרידמן. "רוב האנשים מסיימים פה בית ספר וכולם הולכים לצבא. כמעט כולם מסיימים". את הקרדיט על השינוי לא שוכח פרידמן לתת לאנשים עצמם. "אנחנו", הוא אומר, "מספקים את המעטפת, את השינוי באווירה. אבל איננו יכולים לחולל את השינוי במקומם".

הקירבה וההערכה ההדדית הן שבירות, פרידמן יודע. ובכל זאת קיימים ציוני דרך. לפני מספר חודשים, כשהיו בחירות לראשות המינהל הקהילתי, התמודד פרידמן מול איש השכונה מעדות המזרח שהביא סיוע גדול מש"ס. פרידמן החליט להתמודד שבועיים לפני יום הבחירות. לאחר היוודע התוצאות: 90 אחוזים מהקולות לפרידמן, מישהו מהשכונה הביא מערכת הגברה והחבר'ה הכריזו 'סוף סוף נבחר מישהו משלנו'. הפסטיבל כלל ריקודים ושמחות, במזרחית כמובן.

קיבוץ בימות המשיח

החסידות בסביבת פרידמן נטועה באופן עמוק ומושרש: 'בית ישראל' - שם הקיבוץ, הוא גם שמה של אחת מישיבות ויז'ניץ הגדולות; ילדיו של פרידמן נושאים שמות של אישים מבית ההורים: מרגלית, יצחק, חיים מאיר, וזה רק מה שקלטנו. בשבת חובש הושע את השטריימל, אמנם רק בבית. הוא משוכנע באופן עמוק שמעשיו דומים למעשי אבותיו. "יש כאן מעשה מאוד המשכי למעשי הוריי וסביי וסבתותיי. אם אתה רוצה ללכת בדרך אבותיך אתה חייב לשנות כל הזמן, לפי הצורך. בעצם מה שהם עשו בחוץ לארץ לפני המלחמה היה כמו להתיישב במרכז קליטה".

אבל משפחת פרידמן לא רק יושבת בשכונה של דיור ציבורי. היא ושמונה משפחות נוספות מקיימות שיתוף כלכלי, למרות שאורח החיים איננו אחיד וכולל דתיים וחילוניים. סביב הקיבוץ התפתחה קהילה של 57 משפחות, כמעט מחצית ממנה בני המכינה שנישאו. "היום יש כאלה שאוהבים את התפילה ואת הקהילה, קונים בית ומופיעים יום אחד בבית הכנסת". העשייה הקהילתית איננה חובה, אך רבים תורמים מזמנם לאוכלוסיית השכונה ולעשייה הקהילתית. "הם מדהימים".

אתה רואה בשיתוף הכלכלי דרך לרבים?
המילואים הוא החיבור הכי יפה של עם ישראל. יש שם את כל הריבוד הסוציו-אקונומי וכמעט את כל הזרמים, וכולם יחד. זה לא נותן לך תמורה כספית, זה עושה לך הרבה קשיים, ותכל'ס זו התנדבות. החשיבות של זה לחוסן הלאומי היא אדירה

"קיבוץ הוא הלכתא למשיחא. אבי חי בקיבוץ כי הקפיטליזם הוא אנטי יהודי, הוא נוגד את התפיסה של ספר ויקרא: 'כי לי כל הארץ'. הכלכלה היהודית מתחילה מהביטחון: זה שלכל יהודי יש נחלה משלו, בית צמוד קרקע ואפילו אחאב ואיזבל לא יכולים לקחת ממנו את הכרם. אולי לא תצליח עם הענבים אבל הארץ לא תימכר לצמיתות - זה פשרה של התורה".

פרידמן מדבר על מוטיבציות חיים: מפני מה ולמה אדם קם בבוקר? לנתינה לזולת או להישגים עצמיים. אם כל אדם ידאג לעצמו, או אם כל אחד ידאג לזולתו, התוצאה בפועל דומה, "אבל האהבה תהיה שונה. וזה כל ההבדל. לעתיד לבוא אדם נותן לשני, והחסידות מדברת על זה הרבה".

לא מזמן סיים פרידמן שלוש שנים אינטנסיביות בתור מפקד חטיבת המילואים 'כרמלי', בה הוא שירת מתפקיד מ"מ דרך שתי מלחמות וכאמור, עד פיקוד החטיבה. התפקיד הוגדר אמנם כמילואים, אבל שאב שני שלישים מימי העבודה שלו וחייב זמינות של 24/7. המינוי היה תוצאה של מלחמת לבנון השנייה, "למרות שהחטיבה שלנו לא טולטלה והצליחה במשימותיה", הוא מדגיש.

"משימות המילואימניק זהות למשימות של הסדירניק. כדורי האויב נראים ופוגעים אותו דבר. מה שמשתנה זה המנהיגות ואנרגיית ההינע, וכדי למצות את האנרגיה של המילואים צריך לדאוג שכל מ"פ יבין שזו אחריות שלו להכין את הפלוגה שלו למלחמה, לא משנה מה הצבא עושה מלמעלה. תפקידי כמח"ט היה לתת לו את הכלים לעשות את זה". פרידמן מספר על שינוי באווירה, על האחריות שמפקדי המילואים לקחו בשתי ידיים והדברים באו לידי ביטוי ברעות, בהתנדבות, באימונים ובהעמקה בתוכניות האופרטיביות. "לכל אחד יש תיק שבו הכל מוכן, ויש הבנה שאם מחר פורצת מלחמה הוא שם וזו אחריותו".

אחרי 'כרמלי' התבקש פרידמן להגיש מועמדות לתפקיד קמל"ר: קצין מילואים ראשי, ולעשות בעצם את מה שהוא עשה ב'כרמלי' בכל מרחבי הצבא. תפקיד הקמל"ר כולל העלאה לדרגת תא"ל ושירות קבע, מה שהיה צריך להבטיח הצלחה מהירה יותר, אבל גם פרידמן יודע שמדובר בהיקפים אחרים וגם בעמדה אחרת. ב'כרמלי' הוא היה מפקד. כאן הוא יועץ של שר הביטחון וכפוף לסגן הרמטכ"ל. 'כרמלי' היא חטיבה של קרביים, כאן מדובר על כלל צה"ל.

"בזכות עולם המילואים יורד גשם במדינה הזאת", מבהיר פרידמן את נקודת המוצא שלו. "רוב גדול של הסד"כ של צה"ל זה מילואים. אי אפשר לנצח שום תרחיש או מלחמה בלעדיו". אבל, כהרגלו, הוא לא מסתפק בפן המקצועי. "זה גם החיבור הכי יפה של עם ישראל. יש שם את כל הריבוד הסוציו-אקונומי וכמעט את כל הזרמים, וכולם יחד. זה לא נותן לך תמורה כספית, זה עושה לך הרבה קשיים, ותכל'ס זו התנדבות. החשיבות של זה לחוסן הלאומי היא אדירה".

פעם אנשים היו טוחנים 45 ימי מילואים בשנה בלי חופשות ובלי סלולרי שאפשר לשמוע בו את הילדים פעמיים ביום. היום התנאים נוחים יותר אבל גם גוברים הקולות לתיגמול נאות.

"בחברה יש תהליכים של אמריקניזציה אבל גם תהליכים אחרים, וצריך לחזק את הערכים של שליחות והתנדבות. אם נהיה חברה אמריקאית בסוף נהיה באמריקה. אם נהיה". לדעת פרידמן, הצבא לא יכול להיות רק מקצועי כי "נדרשת מסירות נפש. את הנפש אתה מוסר על דברים שהם גדולים ממך ומגאווה מקצועית כזאת או אחרת. צבא הוא שליחות שצריך לעשות במקצועיות רבה. החשיבות של המילואים היא בשאר הרוח של החברה הישראלית, לכן מוטיב ההתנדבות חייב להיות המרכזי. הוא מה שנותן חיות לדבר הזה".

מצד שני, הוא חושב שיש גם לתגמל כראוי את משרתי המילואים, בתנאי שהדבר לא הופך ל"שיח של ועד עובדים". אגב, פרידמן מפריד בין זכויות כמו ביטוחים שהם "תנאי הוגנות של החברה כלפיה משרתיה", ובין תיגמול. בראשון הוא רואה ערך גבוה, בשני פחות. "ויש מרכיב שנקרא הערכה שהחברה נותנת, ובא לידי ביטוי למשל במועדון 'בהצדעה'. ההערכה הזאת, יותר משהיא חשובה למילואימניקים היא חשובה לחברה, כי היא אומרת מי גיבור התרבות".

אבל תפקידו של הקמל"ר הוא לא רק ערכי וחינוכי. יש לו מרכיבים ארציים מאוד, כמו חרישת מסדרונות הכנסת בהשגת חוקים ותקנות לטובת משרתי המילואים וגם השגת תקציבים לימי אימונים והכשרת הכוח. פרידמן מוכן לזה ולזה, ובכל מקרה אומר שתפקידו לסייע לרמטכ"ל, שמכיר היטב את חשיבות מערך המילואים.

יש שאומרים שהתפקיד הוא עלה תאנה.

"אני לא מסכים עם זה, ואני לא רואה איך מצב המילואים היה טוב יותר בלי קמל"ר".

 עלינו לשבח של חילוני

אנחנו יוצאים מבית משפחת פרידמן, ובדרך פוגשים שכנה ששואלת את פרידמן אם כבר עשה משהו בנוגע לחיילת הצעירה, שכנה משותפת שנפקדת מצה"ל בגלל שאביה נעצר על עבירות סמים. פרידמן משיב שיטפל בנושא בהקדם ומתפעל באוזניי מן הערבות ההדדית. בעוד רגעים אחדים נגיע למכינה הקדם צבאית 'בית ישראל' שהוא עומד בראשה, לשם מתנקזים כל הערכים החינוכיים-יהודיים, חסידיים אזרחיים וצבאיים שהוא משתדל לקדם בכל רמ"חיו. שלושה מששת ילדיו למדו או לומדים במכינה, פרגון די נדיר של הדור השני לחלוצים למיניהם. ואם תתמהו מדוע רק שלושה - האחרים פשוט צעירים מדי.

המכינה הוקמה לפני 15 שנה ויש כחמישים תלמידים בכל מחזור, פלוס 20 תלמידי שנה ב' שנשארים עד גיוס מרץ. במכינה, שוב כותרת לא שגרתית: בנים ובנות דתיים וחילוניים. "הם מתוקים ברמות ומאוד מפותחים ובוגרים", הוא מחמיא. התנועה מחילוניות לתשובה ולהיפך בקרב התלמידים, מגלה פרידמן, איננה רבה. ובכל מקרה מרביתה הוא אל חיק היהדות "אבל לא בקטע הבועט".

המכינה, כך נדמה לפי מערכת השיעורים, מנסה לתפוס את כל העולם בשנה: לימודי יהדות, זהות והיסטוריה, סוגיות חברתיות-כלכליות וצבאיות, כולל לימודים במדרשת בינ"ה - בסמינר 'אפעל' של התנועה קיבוצית, הכשרה להתנדבות והתנדבות בשכונה, סיורי שטח והכנה לצבא, וניהול עצמי של הקבוצה מרכישת האוכל והכנתו, דרך עיצוב השבת ושיחות הקבוצה.

"המטרות שלנו כאן הן הגברת מוטיבציה לשליחות, הבנת האחריות שיש לדור הזה על המציאות ובניית הציונות והדור בארץ. המטרה היא להביא גאולה לעם ישראל, ושאנחנו נביא את זה בבחירתנו. אחריות על כל תיקון שצריך לעשות מתחילה בתיקון העצמי, אבל זה לא נשאר שם".

איך מתגברים על פערי הידע בין חילונים לדתיים?

פרידמן דווקא מצביע על פערים אחרים, מעניינים יותר. "הרבה דתיים מגיעים מעולם מאוד ממלמל, מצוות אנשים מלומדה. ההבדל בין דתי שאומר 'עלינו לשבח' לחילוני שקורא 'עלינו לשבח' הוא מדהים. זה הרי קטע שממחיש את המטרה והיעד של האנושות והיהדות. חילונים מביאים לכאן את זה שאם אתה קורא 'עלינו לשבח', אתה קורא אותו כמו ביום כיפור".

אסוציאציה ראשונית של מכינת דתיים-חילונים היא כזאת של חילונים רציניים שהחליטו להשקיע שנה מחייהם לפני הצבא, ושל דתיים שאצלם הכיפה כבר נמצאת בדרך לכיס. פרידמן מנפץ את התדמית. "יש כאן דוסים. השנה יש לנו שלושה מישיבת מקור חיים (אחד מהם הוא בנו - ע"ל), אבל אלה לא הדוסים הסטנדרטיים". מצד שני, "מי שיגיע לכאן כי קשה לו לשבת כל היום בישיבה או שהוא לא מתחבר ליהדות כי עמוס לו - לא יתקבל. כן מקבלים אנשים שיכולים לדתלֵ"ש, אבל ברמה, מתוך מודעות ולא מתוך חפיפניקיות".

המכינה, מודה פרידמן, "בלתי מובנת בעולם הדתי" אבל זה לא גורם לה לסבול מתת גיוס, להיפך. השנה נדחו 80 מועמדים. וכן, פה בהחלט יש סלקטיביות ובחירה זהירה בגלל ש"לא כל אחד מתאים למכינה כזאת".

ואיך מתגברים על ענייני בנים בנות? זה גיל קשה.

"כבר בתיאום הציפיות באות הרבה בנות ואומרות שהן שומרות נגיעה. כולם הולכים על ביצים בהתחלה, כדי לא לפגוע. יש כאן צניעות באופן עמוק ולא תראי חיבוקים בין המינים. מצד שני צמחו מכאן הרבה זוגות. אבל הם הקימו בתים, מה שמוכיח התייחסות רצינית ומחייבת לזוגיות".

נדמה כי מכינת 'בית ישראל' מסתכלת מעבר לשלוש שנות השירות הצבאי ומחנכת לחיים של משמעות, אבל היא גם מכוונת את התלמידים לשירות משמעותי בצבא. שני מסלולי הבית הם 'פרויקט גולני' לבנים ומש"קיות הוראה ב'מחוו"ה אלון' של הבנות. התלמידים מתגייסים לכל גדודי צה"ל, והבנות - גם לשירות לאומי. "הייתי שמח שכל הבנות היו יכולות להתגייס לצבא גם מבחינת עשייה משמעותית, וגם שהוא יהיה כזה שאפשר להתגייס אליו. אבל בקונסטלציה הנוכחית, בשירות לאומי יש הרבה פעמים עשייה משמעותית יותר מאשר בצבא". אז הולכים גם וגם וגם. "אנחנו אחת המכינות המגשימות יותר, גם בצבא. אין כאן מיליטריזם, אבל יש כאן המון קצינים. הם חנונים כמוני, אבל די מצליחים".

 

ofralax@gmail.com