בשבע 490: יואל יעקובי

סיפור חייה של חיה ארליך-רוזן שוזר בתוכו את כל קורות דור השואה והתקומה

אגדה חיה , ד' באייר תשע"ב

הנערה שניצלה מהמחנות וכמעט נהרגה בצעדות המוות, גורשה לקפריסין על ידי הבריטים אך הצליחה לעלות לישראל והיתה ממקימי קיבוץ כפר עציון | בקרב בו נפל גוש עציון הנצור איבדה את בעלה, ישעיהו ארליך, ציוני וחלוץ בכל רמ"ח איבריו | חיה הקימה משפחה מחדש והנציחה את שמות הנופלים דרך צאצאיה  

דרשות רבות נאמרו על הקו המחבר בין ימי הזיכרון והחג הלאומיים שנפתחים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ומסתיימים ביום שחרור ירושלים. אולם נראה שלא רבים חוו בעוצמה כה גדולה כל אחד ואחד מאירועי הימים הללו כמו חיה ארליך-רוזן, ניצולת שואה, חברת כפר עציון, ואלמנה ואחות שכולה של מלחמת השחרור.

חסיד ציוני

חיה ארליך-רוזן נולדה בכפר מיידאן שבאזור הקרפטים בצ'כוסלובקיה בתרפ"ה (1925). היהדות באזור אופיינה כיהדות תמימה וישרה, של אנשים אוהבי עבודה, "יהדות חסידית של בעלי מלאכה", כלשונה. אבי המשפחה, ר' אפרים פישל זגלשטיין, היה מלמד שגם מסר שיעורים למבוגרים, יחד עם היותו אדם משכיל ואוטודידקט שגם שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי. האב היה גם ציוני הקשור לתנועת הפועל המזרחי, מה שגרם לחלק מההורים להימנע מלשלוח את ילדיהם ל'חדר' שלו.

כשנה לאחר פטירת האם עברה המשפחה לחוסט, שם התחתן האב בשנית. לשמונת הילדים מהאישה הראשונה נוספו כעת ארבעה ילדים נוספים. לאחר לימודים בבית ספר רוסי, עברה חיה לבית הספר העברי שנפתח בעיר. לימודיה נקטעו כשעם פרוץ מלחמת העולם השנייה האזור עבר לשלטון הונגרי-אנטישמי והחלו הגבלות על היהודים. האחים הגדולים, יצחק ונחום, שלימים יהיו גם חברי כפר עציון וייפלו בשבי במסגרת המתקפה האחרונה על הגוש, כבר היו מחוץ לבית ולמדו בישיבות. שאר האחים חיפשו דרך לעזור להורים בפרנסה. לצורך כך נסעו האחות רחל ובהמשך גם חיה, ציפורה והאח זלמן לבודפשט. בתקופת שהותם בבירה ההונגרית המשיכו בני משפחת זגלשטיין את זיקתם הדתית-לאומית והלכו להדריך ולהשתתף בפעילויות של תנועת 'בני עקיבא' בעיר, עד כמה שהדבר התאפשר במסגרת הגבלות התנועה שהוטלו עליהם.
ישעיהו ארליך במכתב לחבר: "עוד בהיותי אי שם בגולה ידעתי זאת: ידעתי שהדרך לגאולה לא סוגה בשושנים, וחירות ומולדת אינן נקנות במחיר הסבל בגולה. אנו בחרנו בדרך הזאת, כי גאולה בלי סבל עוד לא ברא ה'"

בינתיים, האח הגדול יצחק, שהיה במעין הכשרה ישיבתית לעלייה, הצליח להגיע ארצה באוניית המעפילים 'פטריה' והתגייס לצבא הבריטי. המשפחה רצתה לעלות כבר קודם לכן, אולם עובדת היותם עניים לא אפשרה להם לעמוד בתנאי העלייה שהציבה ממשלת המנדט הבריטי. לאחר התנדבותו לצבא הבריטי, נודע ליצחק שכחייל יש לו זכות לקבל סרטיפיקט (אישור עלייה) למשפחתו. הטיפול בעניין התעכב, וכשהסרטיפיקט הגיע בני משפחת זגלשטיין שבחוסט כבר נלקחו למחנות.

בבודפשט קיבלו האחיות עבודה בבית חרושת שהיתה בו גם פנימייה, מה שהגן עליהן מפני חטיפות בדרך לעבודה. אולם יום אחד, אחרי שהגרמנים כבר נכנסו להונגריה, נחטפה האחות הגדולה רחל ונלקחה לאושוויץ, שם שהתה במשך כשנה עד לשחרור. גם האח זלמן שהגיע לבודפסט נחטף באחד הימים, ומאז עקבותיו נעלמו. חיה נתפסה בראשית שנת תש"ה (נובמבר 1944) והמשלוח שלה היה אמור להיות המשלוח האחרון לאושוויץ, אולם הוא כבר לא הגיע לשם. במקום זה הם נשלחו למחנה הריכוז רוונסברוק שבגרמניה. "הייתי אמנם רק חצי שנה במחנות", היא אומרת, "אבל בחצי השנה הזו הייתי אולי בחמישה מחנות שונים". בסוף התקופה, בחודש מרץ 1945, הם השתתפו באחת מצעדות המוות הידועות לשמצה. בצעדה הזו היה אסור להתיישב, ואם התיישבה מישהי – מיד נשמעה ירייה שהיה ברור מה משמעותה. חיה התיישבה ורצתה לחכות לסוף, אולם שתי בנות החזיקו בה ולמרות בקשתה שיניחו לה הן לא ויתרו, "בזכותן אני חיה. עד היום אני אוכלת את עצמי שאני אפילו לא זוכרת איך קראו להן, אבל עברתי כל כך הרבה אחרי כן והדברים נמחקו מהזיכרון".

חיה חזרה מהמחנות לבודפשט והלכה לבדוק ברשימות שנתלו על בית הקהילה האם מישהו מבני משפחתה חזר, אולם לא מצאה אף שם מוכר. כשפגשה שוב את ציפורה אחותה והיא סיפרה לה על רצונה לעלות לארץ ישראל, היא הגיבה בצורה קשה: "אני לא רוצה לחיות בין יהודים. את יודעת מה הם עשו לי? שמרתי לי חתיכת לחם מתחת לכר והם גנבו לי אותה!". אולם בהמשך באה ההתאוששות ואיתה ההבנה שיש אנשים פחות עמידים ואולי גם פחות טובים, שכתוצאה מהרעב והסבל הנורא נחלשו עד כדי אובדן שליטה ולא הצליחו לעמוד בקריטריונים מוסריים.

לבודפשט הגיע חייל בריטי עם סמל המגן דוד של הבריגדה, בן קיבוץ כפר עציון ושמו דוד בן דוד, חברו של האח יצחק. חיה נזכרת איזו גאווה חשו היא ואחותה כאשר צעדו בשבת ברחוב שיהודים התגוררו בו, כשהן מלוות בבן דוד ובחברו לבושי המדים ועליהם סמל המגן דוד. מבן דוד שמעה חיה לראשונה על כפר עציון, ושיצחק אחיה חבר בקיבוץ הזה. יצחק ביקש שיעברו לצ'כיה כדי להתקרב לגרמניה, אליה זרמו הפליטים, ושם היו השליחים הארצישראליים. יצחק עצמו השתחרר מהבריגדה ונשאר באירופה לסייע כשליח. כל ארבעת האחים הגיעו בהמשך הדרך ללנדסברג שבגרמניה. שאר ששת האחים לבית זגלשטיין, כמו גם ההורים, לא שרדו את השואה.

מגרמניה יצאו האחים לכיוון הארץ דרך איטליה, שם שוכנה הקבוצה של בני משפחת זגלשטיין בוילה ויטאלי שליד מילאנו, ושם גם הכירו חיה וישעיהו ארליך זו את זה.

ידענו שהגענו למקום שרצינו". ישעיהו ארליך וחבריו בעמדת הגנה בגוש עציון. בתמונה הקטנה: חיה ארליך-רוזן כיום הקומוניסטים סירבו לשלוח סרטיפיקט

ישעיהו הגיע מבנדין, עיר בדרום מערב פולין שרוב תושביה היו יהודים. משפחתו היתה משפחה חסידית ענפה, שארת בשרו של האדמו"ר מסוכטשוב בעל ה'אבני נזר', ולסבו היו שנים עשר ילדים, שרובם עלו לארץ. בין האחים שנותרו בפולין היה גם ר' אלעזר. לר' אלעזר היו שלושה בנים ושתי בנות. שני בניו הגדולים, אליהו ואברהם, עלו ארצה כחלוצים דתיים, אולם התפקרו בארץ והפכו לקומוניסטים. הם היו אדוקים כל כך ב'דתם' החדשה, עד שסירבו לשלוח לאביהם סרטיפיקט, בטענה כי הוא רק 'מלמד' בתלמוד תורה, אדם לא פרודוקטיבי. יגאל אמיתי מספר כי אביו, ישראל ארליך, בן דודם, לא היה מוכן לסלוח להם כל ימיו על כך שבגלל הסירוב הזה נותרו אלעזר ומשפחתו בפולין ונספו לאחר מכן בשואה.

אולם גם גורלם של האחים לא היה שפיר. שניהם נעצרו בכלא עכו כקומוניסטים מתנגדי השלטון הבריטי בדרכם לגירוש חזרה לפולין. האח אליהו הגיע לספרד כדי להילחם במלחמת האזרחים לצד הקומוניסטים ונהרג שם. פרט זה נודע לאחיהם ישעיהו בהיותו באושוויץ, כאשר שבוי קומוניסט גוי ששהה שם גם כן כמתנגד המשטר הנאצי, נתקל בשם ארליך ברשימות. בירור העלה כי ארליך הזה הוא אחיו של אליהו ארליך: "דע לך", אמר לו הקומוניסט, "כי אחיך נהרג שם ואני קברתיו במו ידיי, אבל בגלל שהוא הציל את חיי פעם אני אגן עליך". האח השני, אברהם, נעלם ברוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה.

הבן השלישי, ישעיהו, פנה לכיוון הציוני-דתי והצטרף לקן 'השומר הדתי'. בהמשך יצא להכשרה בקבוצת עובדיה שבסלבקוב. חלק מחברי קבוצה זו עלו לארץ והצטרפו לקיבוץ כפר עציון, אולם ישעיהו לא רצה לעזוב את משפחתו ונשאר שם. הוא שירת בצבא הפולני, שוחרר וגויס שוב עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אז נפצע אך הצליח להימלט מפני שוביו. הוא חזר לעירו, שם המשיך להדריך נוער. עם ריכוז היהודים בגטו הוא ארגן את במחתרת תנועת הנוער שתפקידה היה הרבצת תורה וידיעת הארץ בקרב הנוער, ודאג גם לצרכיהם החומריים של הילדים בגטו. הוא גורש מהעיר בקיץ תש"ג (אוגוסט 1943) עם אחרוני היהודים לאושוויץ. גם שם המשיך בעבודתו הציונית במחתרת, והוציא עלונים בהם עודד את היהודים לאמונה בגאולה ולימד את עיקרי הציונות. פעילותו זו התאפשרה כיוון שצורף כחבר ליחידות הזונדר-קומנדו. אלבומי צילומים של אנשי בנדין שנמצאו באושוויץ שרדו, על פי הערכות חוקרי שואה, הודות לפעילותו של ישעיהו במקום. הוא השתתף בהתקוממות באושוויץ, אך לא נתפס.

לאחר שחרורו מן המחנות בתש"ה עבד ישעיהו מטעם בולשת הצבא האמריקני בניסיון לעלות על עקבות פושעים נאציים, אולם ויתר על מנעמי העבודה הזו וזכויותיה כדי להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. במסגרת ניסיונות הברחת הגבול בדרך לארץ הוא נתפס וישב בכלא עם פושעים נאצים, ואף נחקר בחקירות קשות כדי שיסגיר את סודות הבריחה, אולם הוא לא נשבר ונמנע מלגלותם. בהמשך דרכה הצטרפה קבוצה זו, שכונתה קבוצת האסירים, לקבוצה בה היו חיה ואחיה בוילה שליד מילאנו.

הקבוצה שהתגוררה בוילה וכונתה 'קבוצת איילה', פעלה כקיבוץ לכל דבר. היו שם שיעורי קודש, היסטוריה יהודית ועוד שאורגנו על ידי החברים. לאחר שהות ארוכה בוילה, הם קיבלו הוראה להתקדם. הקשר בין ישעיהו וחיה החל להירקם עוד קודם להפלגה באוניה, שנקראה 'אוניית כ"ג'. גם ממרחק של שנים מתארת חיה את התפעלותה מאישיותו של ישעיהו, ואומרת כי "הוא היה אישיות, טיפוס שתמיד פעל". סמוך לחופי הארץ הם נתפסו על ידי הבריטים. לאחר מאבק הם הועברו לאוניית המלחמה הבריטית ונשלחו לקפריסין. קבוצתם של חיה וישעיהו היתה הקבוצה הראשונה במחנה המעצר בקפריסין. גם שם התנהגה 'קבוצת איילה' כמו קיבוץ, בהדרכתו של ישעיהו. לאחר כמה חודשים בקפריסין הגיעו המעפילים ארצה, ושוחררו לאחר שהות בעתלית. חיה אומרת כי העלייה לארץ ארכה בעצם כשנה: מספר חודשים בגרמניה, מספר חודשים באיטליה, מספר חודשים בקפריסין ולבסוף בעתלית. אולם למרות הטלטולים והקשיים, חיה זוכרת את התקופה כחוויה וכאחת התקופות היפות בחייה.

חתונה ראשונה בכפר עציון

מעתלית פנו העולים החדשים למחנה עולים בקריית שמואל. התלהבותו של ישעיהו סחפה את כולם, ולכולם היה ברור שהיעד הוא כפר עציון, אליו הם הגיעו בשתי קבוצות. מכיוון שכדברי ישעיהו "החיילים מגיעים קודם ורק אחר כך הקצין", ישעיהו וחיה הגיעו רק בקבוצה השנייה מתוך שתי הקבוצות שהגיעו, בתש"ו (1947). בתמוז באותה שנה התחתנו חיה וישעיהו בקיבוץ שבהרי חברון, כשלחתונה הגיעה משפחתו הגדולה של ישעיהו מתל אביב, משימה תעבורתית לא פשוטה באותם ימים. העובדה שבאותה תקופה בדיוק שהה בבית המרגוע של כפר עציון הרב הראשי הרב הרצוג, זיכתה אותם בזכות מיוחדת שהוא היה זה שערך את חופתם. בחתונה השתתפו ואף הביאו מתנות גם שני שייח'ים מהאזור. זה לא הפריע להם להיות לאחר מכן בין הרוצחים הגדולים של אנשי הכפר בזמן נפילתו.

שלושת ימי ירח הדבש שניתנו לזוג הטרי השאירו אותו בתחושה לא נוחה. הרקע הלא פשוט של בני הזוג נטע בהם רצון מיוחד להשתתף בעבודה החקלאית בארץ, ורק כשקיבלו את בגדי העבודה הכחולים ויצאו לעבוד בייעור באוכף המוכתר, היו מאושרים. לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג באוהל, ובהמשך הם קיבלו חדר. בכפר נהנתה חיה מפריבילגיות בגלל ההיכרות של ישעיהו עם חברים ותיקים בקיבוץ עוד מימי ההכשרה בפולין, וגם מהעובדה שחמולת זגלשטיין (שבהמשך בניה שינו את שמם לבן סירא) היתה הגדולה בכפר, ובה חמישה אחים, בת דודה, גיס ועוד שני גיסים מיועדים.

חיה מספרת כי ישעיהו הגשים בכפר עציון את שאיפותיו, "התחושה היתה שהגענו לאן שרצינו". למרות שחיה התגוררה בכפר עציון כשנה וחצי בלבד, הרי שתקופה זו נתנה חותם ייחודי לחייה.

באותם ימים לא היה מורגש מתח מול הערבים, ובשבתות טיילו בני הכפר באזור ללא חשש. אולם הכל השתנה עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. ביום הזה התאספו חיה, ישעיהו וחבריהם והאזינו בדירתם במתח ל-“yes”, “no” המפורסמים. כשהכל הסתיים והתברר כי ישנו רוב להצעה החברים פרצו בשאגות, יצאו החוצה וישעיהו פתח בקבוק יין. אבל חיה בכתה. "היה לי אינסטינקט שמשהו לא טוב יקרה, וזה אכן התאמת. ישעיהו לא הבין למה אני בוכה". למחרת פרצה מלחמת השחרור.

בהמשך החל המצור על הגוש וההתקפות על השיירות, בהן נהרגו גם חברי הקיבוץ. לאחר ההתקפה על שיירת העשרה הוחלט על פינוי האימהות והילדים מכפר עציון. כל חמולת זגלשטיין נשארה בכפר. באימון ירי שנערך לחברות סירבה חיה להיענות לפקודה 'פול ארצה!', ונאלצה לגלות למאמן כי היא בהריון. לאחר נפילת הל"ה והבאת גופותיהם לכפר עציון, הוחלט כי חיה ונשים הרות נוספות ייצאו לירושלים יחד עם בני משפחות חללי הל"ה, בשיירה שנהנתה מהגנה רשמית של הבריטים.

מהפרידה זכרה חיה רק את העובדה שישעיהו רץ אחרי הרכב ותחב לידה תמונות של בני המשפחה שלו. היא עצמה לא לקחה דברים משמעותיים, כי היה לה ברור שאחרי שתיגמר המלחמה היא תחזור לכפר. מאז התנהל הקשר ביניהם על ידי מכתבים ועל ידי דרישת שלום יומית שנמסרה מדי יום ממנזר רטיסבון, שם שהו הנשים, לגוש הנצור. חיה מספרת כי בתקופה זו היא בכתה הרבה, לפני שקיבלה מכתבים – בגלל שעוד לא קיבלה, וגם אחרי – בגלל הגעגועים.

מיוחדת היתה התייחסותו של ישעיהו לימי הכוננות והלחימה בהם היה נתון. כך הוא כותב במכתב לחברו פרץ: "טעות היא בידך, פרץ יקירי, שלפני בואי ארצה בוודאי לא חשבתי על סבל נוסף אחרי הגיהנום הנאצי, וסברתי שכבר באתי אל הנחלה והמנוחה. לא ולא! עוד בהיותי אי שם בגולה ידעתי זאת: ידעתי שהדרך לגאולה לא סוגה בשושנים, וחירות ומולדת אינן נקנות במחיר הסבל בגולה. אנו בחרנו בדרך הזאת, כי גאולה בלי סבל עוד לא ברא ה'".

חיה ידעה שישעיהו נמצא בעמדה באוכף המוכתר. הנשים ברטיסבון ידעו שיש קרבות והיו בפאניקה. ביום חמישי, ד' בתשרי תש"ח, שמעו הנשים את הביטוי המצמרר שנכנס להיסטוריה רוויית הדמים של עם ישראל בארצו המתחדשת: 'מלכה נפלה', כשמלכה היה שם הקוד לכפר עציון. חיה זוכרת שהיא יצאה החוצה וניסתה לבכות, אבל בניגוד למה שהיה עד עכשיו היא לא הצליחה לעשות זאת. כשהבנות חזרו מהשבי הקצר, וביניהן גיסתה לעתיד פנינה ובת דודתה שרה, הן סיפרו מי נמצא בשבי, ומי שלא נשבה - נחשב סופית כמת. התברר שבקרב האחרון בכפר עציון נפלו 151 חללים, ביניהם ישעיהו בעלה של חיה, אחיה יהודה, אחותה רחל וארוסה של רחל – דוד וול (אחיה של גיסתה המיועדת פנינה). לא כל הפרטים ברורים לחיה לחלוטין, אולם ההנחה היא כי הגברים נפלו בעמדות והנשים במנזר הגרמני. אחיה יצחק ונחום שהו קרוב לשנה בשבי הירדני ושוחררו.

"האדם חזק יותר מפלדה"

שלושה שבועות לאחר נפילת הגוש חשה חיה צירי לידה. בסיוע חברה היא יצאה מרטיסבון שבשכונת רחביה לבית החולים 'ביקור חולים' כשברקע הפגזות של האויב. חיה מספרת כי ישעיהו כתב לה שמכיוון שלה יש משפחה גדולה ויהיה מי שיקרא לילדיו על שם הוריה, ואילו להוריו לא נותר זכר מלבדו, הוא מבקש שאם ייוולד בן הוא ייקרא על שם אביו אלעזר, ואם זו תהיה בת – על שם אמו אסתר. חיה מילאה את בקשתו וקראה לבתה אסתר.

חיה השתתפה בהלוויה שבה נטמנו העצמות המלוקטות בקבר האחים בהר הרצל, ומאז נהגה לפקוד את קבר האחים בכל שנה יחד עם בעלה הנוכחי יצחק.

אנשי כפר עציון עברו לגבעת עלייה שבתל אביב. שם דובר על הקמת ניר עציון, וחיה רצתה להצטרף בתחילה. אלא שהיא לא רצתה לעזוב את הקשר למשפחתו הגדולה של ישעיהו שהתגוררה באזור תל אביב. בהמשך היא גם נישאה לבן דוד של ישעיהו, יוסף. לחיה וליוסף נולד בן. חיה רצתה לקרוא לו ישעיהו ושמחה שכך יהיה שוב ישעיהו ארליך בעולם, אולם יוסף לא הרגיש נוח עם זה, והוא הציע את השם אבנר, במשמעות 'נר לאב'. חיה קיבלה את דעתו. אולם גם ימי השלווה הללו לא ארכו, ויוסף ארליך נפטר בפתאומיות אחרי חמש שנות נישואין. אחרי שלוש שנים נוספות התחתנה חיה עם יצחק רוזן, עימו היא חיה עד היום.

יום שחרור גוש עציון בכ"ח באייר תשכ"ז היה יום חג לכל עם ישראל, אך לשרידי כפר עציון באופן מיוחד. אסתר, בתם של חיה וישעיהו, היתה באותו זמן בנח"ל, והיא עברה לשרת בכפר עציון. גם אבנר היה אחר כך בנח"ל בכפר עציון, אולם למרות תקוותה של חיה הם בחרו שלא להמשיך לחיות שם.

"יש הרבה סיפורים", אמרה חיה לפני כמה שנים לקרובי משפחה מתעניינים, "אבל דבר אחד חשוב למדתי, כדאי שתדעו גם אתם: תדעו שהאדם חזק יותר מפלדה. אם אחרי כל מה שעברתי בגיהינום של השואה ואחר כך בארץ, הצלחתי לבנות משפחה מחדש ולחיות חיים שמחים – סימן שאין גבול לכוח האדם".

yoelyya@gmail.com

 

החומר לכתבה נלקח מהספר 'ב[י]ן סירא לתקומה', מהקלטת וידאו של ראיון עם חיה ארליך-רוזן, וממקורות נוספים בכתב ובעל פה.