בשבע 490: פרשת סמח"ט הבקעה - מורשת קרב

לאחר שהסערה הגדולה בפרשת הדחתו של סמח"ט הבקעה נרגעה מעט, הגיע הזמן לשים לב גם לפרטים הקטנים

עמנואל שילה , ד' באייר תשע"ב

 1. בשבוע שעבר עמד לבדו סא"ל שלום אייזנר מול אש צולבת משלושה כיוונים - התקשורת, בכירי צה"ל ובכירי המערכת הפוליטית. באותה סיטואציה, כאשר ברגע אחד כל זכויותיו נשכחו והוא הוצג כהתגלמות הרוע - המעשה הנכון היה להתייצב לצידו ולהדוף את ההתנפלות עליו. כעת, לאחר שהסערה שככה מעט, הגיע הזמן לבחון היבטים נוספים של הפרשה האומללה הזאת.

נראה כי סיפור הדחתו של סמח"ט הבקעה יפרנס לא מעט שיעורי מורשת קרב במכינות הקדם-צבאיות שמכשירות את דור העתיד של הקצונה הבכירה הדתית. מעשיו באותה שבת יוצגו כדוגמה להתנהגות אסורה בתכלית לקצין חובש כיפה השואף להשפיע ולהתקדם בצה"ל.

במבחן התוצאה, אייזנר כשל פעמיים. כמי שכפוף לאלוף הפיקוד ולרמטכ"ל ואמור לבצע את מדיניותם, הוא טעה בהבנת המשימה שהוטלה עליו כאשר שם לנגד עיניו רק את המטרה של פתיחת הכביש לתנועה, והתעלם מנוכחות המצלמות. מסתבר שבזכות אייזנר האנרכיסטים כשלו בניסיונם לחסום את הכביש, אך אין ספק שבגלל חוסר זהירותו הם השיגו שני הישגים חשובים לא פחות: תמונות מרשיעות שמופצות בעולם ומציגות קצין בכיר בצה"ל כאלים, והדחה של סמח"ט בצה"ל מתפקידו. מסתבר שבקרב ארגוני האנרכיסטים סיפור ההפגנה בצומת עוג'א יירשם כהצלחה מזהירה שהם ינסו לשחזר במקומות נוספים.

2. כאשר אייזנר התבטא שביצוע המשימה חשוב יותר מלהצטלם טוב, הוא גילה חוסר הבנה לכך שצילומי הווידיאו הקשים שלו הם מחיר מוגזם, כזה שההצלחה במשימה לא שווה אותו. קצין בדרגתו צריך להבין את מורכבות המשימה ולטפל בחסימת הכביש בלי לגרום נזק הסברתי, כשם שהוא מבין למשל שאסור שפתיחת החסימה תושג במחיר של חיי אדם - לא בקרב חייליו ואפילו לא מצד המפגינים. אכן, יש משהו מקומם בצורך לנהוג בכפפות של משי באנרכיסטים חצופים ואנטישמיים ולהתחשב בהתרשמות חיצונית ושטחית של דעת הקהל בעולם. אבל זוהי מדיניותו העקומה של צה"ל כיום, זהו סדר העדיפויות שלו ומערכת האילוצים שהוא החליט לפעול במסגרתה, ומי שזה לא מתאים לו - שלא יהיה שם.
תגובותיהם החפוזות והמוגזמות של ראשי צה"ל וראשי המדינה, שהוצאו לתקשורת עוד בטרם נחקרה הפרשה כראוי, הן שהפכו את האלימות המינורית של הסמח"ט לסיפור גדול הרבה יותר. אלמלא תגובת היתר שלהם, ספק רב אם מישהו בעולם היה שם לב לתקרית הזאת, שאמנם הצטלמה רע מאוד אבל הסתיימה בלי הרוגים ואפילו בלי פציעות של ממש

הצגת פיזור הפגנת האנרכיסטים כהצלחה במשימה מזכירה את הדיבורים על כך שפשיטת שייטת 13 על ספינת המרמרה היתה הצלחה, שהרי הספינה נבלמה ולא הצליחה להגיע לעזה. כמובן שהאמירה הזאת מופרכת, כי המשימה היתה לבלום את הספינה בלי שפיכות דמים ומבלי שייגרם לישראל נזק הסברתי. אלמלא המגבלות הללו לא היה צורך לשלוח את השייטת עם רובי צעצוע. פצצה אחת מדויקת שתשוגר מכלי טיס או מספינת חיל הים היתה עושה את המלאכה.

3. בהתעלמותו מן הצלמים אייזנר גם גרם נזק לעמיתיו הקצינים חובשי הכיפה. תקשורתני השמאל בישראל אורבים כבר שנים בציפייה דרוכה למעשי אלימות של קצינים דתיים, ממש כפי שנהגו צלמים מסוימים לארוב מדי שנה לחרדי התורן שביום הזיכרון ממשיך ללכת ברחוב בזמן הצפירה. עיתונאי השמאל משתוקקים להראות את פוטנציאל האלימות והדיכוי שמגלם הקצין חובש הכיפה, החשוד גם על תמיכה בהמשך 'הכיבוש'. עד היום הורשעו לא מעט קצינים בפגיעה בפלשתינים, אך מלבד פרשיות ישנות מימי האינתיפאדה הראשונה לא היתה אפשרות ליצור זיהוי של אותה אלימות עם הימין או עם הקצונה הדתית. הצילומים הנדירים באיכותם של אייזנר סיפקו חומר שלא היה כמותו עבור המשמיצים שמבקשים להציג את הקצינים הדתיים כאיום על מוסריותו של צה"ל, ואלה אכן מיהרו להתנפל על החומר ולעשות ממנו מטעמים. גם את התוצאה הרעה הזאת על אנשים במעמדו של אייזנר לקחת בחשבון. אגב, פעילים ומפגינים המתויגים כימין קיצוני טוענים שבאירועים קודמים זכו גם הם לטעום מנחת זרועו של אייזנר. כמובן שעל טענות לאלימות מהסוג הזה אף אחד לא יבוא איתו חשבון.

4. אחרי הכל, אין ספק שהפרשה נופחה מעל לכל פרופורציה, ובכך אשמים ראש הממשלה והנשיא, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. תגובותיהם החפוזות והמוגזמות, שהוצאו לתקשורת עוד בטרם נחקרה הפרשה כראוי, הן שהפכו את האלימות המינורית של הסמח"ט לסיפור גדול הרבה יותר. אלמלא תגובת היתר שלהם, ספק רב אם מישהו בעולם היה שם לב לתקרית הזאת, שאמנם הצטלמה רע מאוד אבל הסתיימה בלי הרוגים ואפילו בלי פציעות של ממש. לא במקרה הראו סקרי דעת קהל כי רוב הציבור הישראלי סבור שלא היה מקום להדחה הזאת.

אגב, מה שנכון לגבי פרשת סמח"ט הבקעה נכון באותה מידה גם לגבי פרשת סמח"ט אפרים. גם בסיפור ההוא של הצעירים שנכנסו לחטמ"ר אפרים כדי להפגין נגד כוונות ההרס ברמת גלעד, נציגי ההתיישבות שמיהרו לגנות כדי שאשמת האלימות לא תדבק בהם רק גרמו להעצמה וניפוח של הפרשה מעבר לכל פרופורציה. עד היום לא ברור האם סמח"ט אפרים אכן נפגע מאבן שהשליכו המפגינים כפי שנטען, או שנחבל בראשו בדרך אחרת שהמפגינים אינם אשמים בה. מה שברור הוא שפציעתו היתה קלה ביותר. נציגי ההתיישבות שנפגשו איתו דיווחו שהוא עצמו התבטא כי הפרשה נופחה בתקשורת. מסתבר שפרשת "הפוגרום בחטמ"ר אפרים" הפכה לכזאת רק בעקבות הגינויים של ראשי יש"ע, ממש כשם שפרשת סמח"ט הבקעה הפכה לאייטם בינלאומי רק בגלל ההיסחפות ואובדן הפרופורציות בתגובתם של התקשורת הישראלית, ראשי צה"ל ובכירי המערכת הפוליטית.

5. לא נסיים את התייחסותנו לפרשת סא"ל אייזנר בלי לספר עוד משהו בשבחו. בשנה שבה צה"ל היה עסוק ראשו ורובו במשימת גירוש תושבי גוש קטיף, אייזנר היה בעיצומה של חופשת לימודים. הרבה לפני שהופצו בתקשורת הצילומים שהביאו להדחתו מתפקיד הסמח"ט, צולם הקצין בחופשה כשהוא משתתף לבוש אזרחית בהפגנות נגד הגירוש. מכריו מספרים כי באותם ימים הופעלו עליו לחצים כבדים לקטוע את חופשתו ולחזור לשירות כדי לתרום ל'משימה הלאומית' של הגירוש, אך אייזנר לא היה מוכן לשמוע, למרות איומים בנוסח "תחזור עכשיו או שלא תחזור בכלל".

ועוד עדות אחת שהגיעה לאוזניי. כפי שפורסם, הקצינה הילה בצלאלי, שנהרגה לפני שבוע בעת חזרות לקראת טקס יום הזיכרון בהר הרצל, שירתה תחת פיקודו של סא"ל אייזנר. בעקבות מות בתה התבטאה אמה של בצלאלי כי שני דברים קשים במיוחד מלווים את מותה של בתה: העובדה שהיא לא זכתה להגיע לטקס בהר הרצל שכה רצתה להשתתף בו, ותחושותיה הקשות בימים שלפני מותה על העוול שנעשה למפקדה, סא"ל שלום אייזנר.