בשבע 490: ייקוב הדין את הממשלה

כמו בימי הסכמי וואי, נתניהו כנראה לא מבין את הסכנה הנשקפת לשלטונו אם לא יימצא פתרון לגבעת האולפנה

דברים שרואים מכאן , ד' באייר תשע"ב

* הממסד המשפטי נלחם בהצעת החוק של נאמן מתוך גישה שכל סמכות שהועברה אליו לעולם לא תחזור לידי הכנסת * ביטול הסכם הגז בין ישראל למצרים עלול לבשר גם את ביטול הסכמי קמפ דיוויד

 כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו מצווה על שריו לנקוט דממת אלחוט ומרגיע אותם שהפתרון לשכונת האולפנה בבית אל יימצא, לא בטוח שהוא ער לסכנה המרחפת מעל ממשלתו. כבר היינו בסיפור דומה כאשר ממשלתו הראשונה נפלה בעקבות הסכמי וואי. הזמן רץ, ונתניהו עלול להתעורר לפתרון נוסח בג"ץ מגרון, שהקציב ארבעה חודשים לסילוק תושבי היישוב. בגבעת האולפנה נתניהו לא יוכל לשחק על זמן עד שנגיע לעובדה מוגמרת ואחר כך להצטדק כי "ניסינו, אבל בסופו של דבר החוק מעל הכל". שביל המילוט הזה עבד במגרון, ואי אפשר לעשות בו שימוש חוזר.

השד של פירוק הממשלה יצא מהבקבוק עם הכרזתו של השר משה יעלון כי ממשלה שתיתן יד לפינוי שכונת האולפנה בבית אל תיפול. השר דניאל הרשקוביץ הכריז שמדובר בקאזוס בלי בעיני 'הבית היהודי', וגם השרים יעלון, ישראל כץ, לימור לבנת וגדעון סער כבר הצהירו הצהרות דומות. גם הח"כים בסיעת הליכוד לא עוברים לסדר היום.

ממשלות בישראל אינן משחק לגו שניתן לפרקו ולהרכיבו מחדש כרצונך. הליכוד אינו משול למפלגה הדמו-נוצרית באיטליה בימי השיא שלה, שכאשר נפלה ממשלה בראשותה תמיד אפשר היה להקים ממשלה דמו-נוצרית חלופית. בישראל נפילת ממשלה עלולה לגרור הפסד בבחירות, כפי שתמיד מזהירים אותנו על סמך התקדימים של הפלת ממשלת שמיר וממשלת נתניהו הראשונה. ממשלה שנופלת היות ומרכיביה הטבעיים אינם מסוגלים לדור ביחד, מתחילה את מערכת הבחירות מתוך מומנטום שלילי. הכישלון של פירוק הממשלה נרשם לחובתו של ראש הממשלה, אלא אם מדובר בממשלת אחדות שאחד מגורמיה החליט לפרק אותה, כפי שעשה פואד בן אליעזר לשרון ב-2003 - מעשה שהוכח בדיעבד כהתאבדות פוליטית. 

כולם ערים לצורך להעביר את רוע הגזירה מעל גבעת האולפנה, הבעיה היא הכתובת. יש המבקשים לכוון את כל האש כלפי אהוד ברק. בוודאי שיש מקום ליטול מידי ברק את האחריות לענייני ההתיישבות, כאשר הוא מונע באופן שרירותי חתימה על מסמכים ואז עולה ומקטרג שמדובר בתהליך בלתי חוקי בגלל היעדרה של החתימה. אך יש אמת בדבריה של ח"כ עינת וילף מסיעת 'עצמאות', שהאשימה את חברי הליכוד שמטפסים על ברק בפחדנות. לא נוח להם להאשים את נתניהו, ולכן הם נטפלים לברק.

הכתובת לטענות בעניין גבעת האולפנה איננה אהוד ברק, אלא מערכת המשפט בישראל וההטיה שלה נגד ההתיישבות. פקידי משרד המשפטים שסיבכו את המדינה בפרשה אינם נשענים על אהוד ברק וסיעת 'עצמאות', אלא נתלים בשר בנימין זאב בגין. בגין הוא שבלם כל ניסיון לפתור את הבעיה באמצעות חקיקה, ובכך להבהיר ליהודה ויינשטיין ומייק בלאס שהתעקשות מצידם עשויה להביא לתוצאות הפוכות ממה שדמיינו. נתניהו לצערנו שידר שיש לעבור לדום ברגע שהסיסמה שלטון החוק מופרחת לחלל האוויר, ובכך עודד את הגורמים הללו לזנב בממשלה ובמדיניותה.

השר יעלון כבר נתן תגובה מוחצת לכל המסתתרים מאחורי שלטון החוק. לדברי יעלון, כאשר שלטון החוק מופיע בשיא צביעותו - זוהי המכה הקשה ביותר לשלטון החוק. הליכוד חייב להעדיף את גישת יעלון על גישת בגין.

ביבי שכח את נסיבות נפילת ממשלתו הראשונה נתניהו ושרון דנים בהסכמת וואי

נאמן עלינו

מעניין לעניין באותו עניין, די מקומם להיתקל בהתנגדות שופטי בית המשפט העליון לתזכיר הצעת החוק שהציג שר המשפטים יעקב נאמן, שזוכה גם לברכתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין. על פי התזכיר, 65 ח"כים יידרשו להרים את ידיהם על מנת שהכנסת תוכל להחזיר לתוקף חוק שנפסל בידי בג"ץ. 65 ח"כים זה מעט מדי, קובלים השופטים, והתזכיר נכתב בלי הידברות נרחבת עם שופטי בג"ץ ובלי מעורבות שלהם בניסוח החקיקה.
הכתובת לטענות בעניין גבעת האולפנה איננה אהוד ברק, אלא מערכת המשפט בישראל וההטיה שלה נגד ההתיישבות. פקידי משרד המשפטים שסיבכו את המדינה בפרשה אינם נשענים על אהוד ברק אלא נתלים בשר בנימין זאב בגין, שבלם כל ניסיון לפתור את הבעיה באמצעות חקיקה

כדאי להזכיר למבקרים שהתשתית לאותה מהפכה חוקתית שממנה שואבים השופטים את סמכותם לבטל חוקים הונחה במארס 1992, כאשר הכנסת העבירה את 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. החוק הזה עבר במחטף, ברוב "מיוחס" של 32 מול 21 ח"כים. הביקורת שהשמיע לאחרונה היו"ר ריבלין על ח"כים בכנסת הנוכחית שאינם מבינים בדיוק על מה הם מצביעים, היתה בוודאי נכונה גם לגבי העברת אותו חוק יסוד אשר שינה את יחסי הכוחות והעניק לרשות השופטת מעמד בכיר על חשבון הרשות המחוקקת.

באיחוד האירופי קיים מושג המכונה acquis (בצרפתית: מה שהוסכם עליו), שמתייחס לסמכויות שהועברו לידי איחוד האירופי מהמדינות החברות בו. ההסכמה הזאת מתקדמת תמיד בצורה חד סיטרית לעבר ריכוז הולך וגובר של סמכויות בידי בריסל. אצלנו פועלת שיטה דומה לגבי סמכויות המערכת המשפטית על זרועותיה ושלוחותיה השונות. על פי גישה זו, מה שנלקח מידי הרשות המחוקקת וניתן לרשות השופטת לא יוחזר לרשות המחוקקת. על זה קמה הצעקה. אילו הציג השר נאמן את החוק שלו בשנות התשעים, הוא היה הופך ליקיר שלטון החוק. אבל כעת מדובר כביכול בנסיגה, למרות שמדובר בחוק שנועד להרגיע ולהסדיר את היחסים בין הרשויות.

המספר של 65 ח"כים הוא רוב הגיוני ומיוחס. רוב של 65 הוא בפועל רוב קואליציוני של 70, היות ותמיד יימצאו בקואליציה יפי נפש כמו בני בגין ודן מרידור שיגבו את השופטים. לכן סבור שר המשפטים הקודם פרופ' דניאל פרידמן ש-61 ח"כים הוא המספר הראוי. בכל זאת, למען ההידור נקטו במספר 65, שהוא בדרך כלל יותר מרוב ממשלתי מזדמן. אם רוצים לדרוש רוב מיוחס של שני שליש נוסח ארה"ב, אז שיואילו השופטים גם לסלק את ידם מהוועדה לבחירת שופטים כפי שנהוג בארה"ב.

על מנת שהחוק יעבור יש להשתמש בשיטת המקל והגזר. טוב יהיה אם ריבלין יצליח לשכנע את הנשיא אשר גרוניס לתת את ידו לחוק. אבל טוב שהשר נאמן רמז גם למקל: חלק מאותם חוקי יסוד המהווים את התשתית לביקורת השיפוטית ניתן לבטל ברוב פרלמנטרי פשוט, אפילו של שניים מול אחד. עדיף לשופטים לקבל את הצעת הפשרה הנדיבה של נאמן, שתעגן את הביקורת השיפוטית וגבולותיה, מאשר להגיע מצב שיחזיר את בית המשפט למעמדו מתחילת שנות התשעים.

 

אין שלום כלכלי

יש המתבלבלים בין רוק לגשם, ויש המתבלבלים בין סכסוך כלכלי להתדרדרות מדינית. ביטול חוזה הגז עם מצרים מוצג כסכסוך עסקי נטו בגלל הרצון שלא ליצור כדור שלג מדיני ביחסינו עם מצרים. אבל מה שאירע בתחום הגז מקביל למה שעלול להתרחש גם בתחום המדיני. המגמה לבטל או לעקר את הסכם השלום עם ישראל לא תתבצע במחי יד, כאשר הפרלמנט המצרי מכריז שאין לו כל עניין בהמשך השלום עם ישראל. מהלך כזה יסכן את הסיוע למצרים מארצות הברית ואולי גם מאירופה. לכן יעדיפו המצרים לנקוט בשיטה יותר מתוחכמת, להצביע על הפרות של ההסכם שישראל מבצעת כביכול, ואז לבטל את החוזה בתגובה.

פרשת הגז מוכיחה שרעיון השלום הכלכלי אינו יציב בהיעדר רצון מדיני. מחירי הגז שמשלמת ישראל למצרים נקבעו על פי המחירים בשוק העולמי, ומתוך ידיעה שעלות שינוע הגז דרך צינור למדינה שכנה נמוכה לעומת שינוע למרחקים הדורש הובלה ימית. כאשר מסתיים החוזה אפשר להיכנס למשא ומתן מחודש ושני הצדדים יכולים להציע תעריפים אחרים. אלא שבהיסטריה השולטת במצרים עסקת הגז היא מזכרת עוון למשטר מובארק, ומצרים החדשה כבר לא תשווק גז לאויב הציוני גם אם הדבר משתלם לה.