בשבע 491: מוישה אופניק עושה עלייה

לן לויט, בובנאי מצליח שיצר בארה"ב דמויות לחבובות, לרחוב סומסום, לבאטמן ולשלאגרים נוספים, חלם תמיד לעלות יום אחד לישראל.

דבורה גינזבורג , י"א באייר תשע"ב

לפני שנה הוא עזב הכל מאחוריו כדי "לתת כתף לעם היהודי", השתקע עם משפחתו ברעננה, שם הוא משתמש בבובות שיצר כדי להנחיל ערכים יהודיים לילדי בתי הספר והגנים | באמצעות הבובות, שמהוות בשבילו חברים קרובים במיוחד, הוא מקווה לקדם את האחווה בין הילדים ולקרב אותם אל מעגל החיים היהודי

לאחד החברים הכי טובים של לן (לאונרד) לויט קוראים טוסט. הוא בן שלושים, עם שיער אדמוני מדובלל, אף גדול וכיפה בוכרית שידעה ימים טובים יותר. טוסט מזכיר מאוד את מוישה אופניק, כוכב תוכנית הטלוויזיה המצליחה משנות השמונים 'רחוב סומסום'.

טוסט הוא אחת הבובות הראשונות שיצר לן לויט, מאמני הבובות המוכרים בארצות הברית, עם רקורד של עשרות שנות עשייה, אשר במהלכן עבד עם יוצרי סידרת הטלוויזיה המצליחה 'החבובות'. בשנה האחרונה עלה ארצה מלוס אנג'לס עם משפחתו ועם לא פחות משלושים ושמונה בובות שיצר בעצמו במשך השנים. בחודשים האחרונים הוא מופיע ברעננה, מקום מגוריו, עם תיאטרון הבובות שלו 'לויטרון' אותו הוא מפעיל כאמן יחיד.

 הכפיל של קרמיט

לראיון, שנערך בבית קפה סמוך לשכונת מגוריו, הוא מגיע בלבוש ספורטיבי, עם קיטבג שחור ענק, מתנצל על האיחור, מצביע על התיק ומסביר בחיוך "הבאתי חברים". במהלך השיחה הוא שולף ממעמקי הקיטבג בזו אחר זו דמויות, שחלקן מלוות אותו כבר שלושים שנה: שלישיית בובות מרקדת, בובות עכברים עם פרווה, בובות פשוטות לצד מושקעות יותר. לויט מציג את הבובות בשמותיהן, מרקיד ומדובב אותן, מבלי לשים לב בכלל למבטים, לצחקוקים וללחשושים של יושבי השולחנות הסמוכים.

"אני מרגיש שהם חברים שלי", הוא אומר, "עברנו הרבה ביחד כל השנים. ביום העצמאות למשל, הופעתי בפארק רעננה והיה רעש נורא מסביב. היה די קשה להציג ככה כי אני הרי נמצא מאחורי הקלעים ולא ממש רואה את תגובות הקהל, רק יכול לדמיין מה קורה לפי שיתוף הפעולה של הילדים. אבל היתה לי הרגשה שאני יכול לסמוך על הבובות שהן לא יכשילו אותי. הן הרי וותיקות בשואו ביזנס, יש להן שלושים שנות ניסיון...".

ואיך היה?

"בסוף אשתי אמרה לי שהיה מאוד מוצלח. נתתי ארבע הופעות אחת אחרי השנייה והילדים מאוד נהנו".

הבובה הראשונה שלויט מציג היא מיודענו טוסט, שתפקידו בהצגות להנחות ולהציג את הבובות האחרות. "לטוסט יש קסם אישי", מתלהב לויט, מסתכל על הבובה בחיבה ומדבר עליה משל היתה יצור חי, "הוא כוכב, הוא כמו מה שקרמיט היה בחבובות. השבוע למשל הוא אפה עוגת יומולדת למדינת ישראל, הוא מאוד כישרוני".

לצד טוסט מופיע פעמים רבות גם ווילבר אחיו הקטן, בובה פשוטה בלי אף ואוזניים, שלויט מחבב לא פחות: "הוא הילד הקטן שתמיד מפריע לטוסט. אין לו שום סבלנות והוא תמיד עושה מה שבא לו". לויט מסביר שהבובות משחקות תפקיד מרכזי בדרך להעברת מסרים של 'בין אדם לחברו' לקהל הצופים הצעיר.

"מרגיש שאני יכול לסמוך על הבובות שהן לא יכשילו אותי". לן לויט והבובות

 עברית גם אחרי הבר מצווה

לויט גדל בלוס אנג'לס במשפחה קונסרבטיבית שהקפידה על כשרות ועל ביקורים בבית הכנסת של הקהילה בשבתות וחגים, וכמובן על בית ספר של יום ראשון מגיל חמש. "היה לנו קשר חזק עם היהדות ועם ישראל".

בהיותו נער, בשנות השבעים, חבר לתנועת הנוער 'יהודה הצעיר' שהיתה מאוד פופולרית בקרב היהודים באזור מגוריו. "זו היתה חוויה מיוחדת. השבט שלי היה מאוד חזק ומגובש. החבר'ה שהייתי איתם בתיכון הלכו ביחד בכל ליל שבת לתפילות בבית כנסת, וכל הזמן היו פעולות. בקיץ היינו במחנות קיץ שהשתתפו בהם חניכים רבים. במחנה היו לנו תפילות בכל בוקר ובשבת. חבשנו כיפה בתפילות ובארוחות, שרנו את ברכת המזון וככה למדתי את כל המילים בעל פה. אהבתי אז את הגישה שכל יהודי באשר הוא היה מקובל שם בתנועה. אני זוכר שהחניכים בתנועות הנוער האחרות הסוציאליסטיות צחקו עלינו. העיסוק שלנו עם הדת הצחיק אותם, אבל אני מאוד נהניתי לשיר בעברית ושרתי את כל השירים הציוניים שלימדו אותנו בהתלהבות, למרות שלא הבנתי את כל המילים".

אגב, העברית שלך מצוינת.
"הייתי כוכב בכיתה. ניסיתי ליצור בובה בעצמי והמרצה שלי מאוד התלהב ואמר שאני יכול להציג את הבובות שלי בגלריה לאמנויות. זה נתן לי אישור והרגשה שאני יכול להתקדם ולהצליח בתחום"

"התחלתי ללמוד עברית בבית הכנסת בגיל חמש וכך המשכתי כל חיי. אשתי אורנה היא ישראלית, וזה עזר כמובן. אחרי ששמעתי את אשתי כמה שנים, התחלתי לבטא אפילו את הרי"ש הישראלית שלה. כשבננו הראשון נולד, לפני שמונה שנים, החלטנו שנדבר איתו בבית רק עברית. זה היה אימון מצוין בשבילי. זה ידוע שאמריקאים מפסיקים ללמוד עברית אחרי הבר מצווה כי הם קיבלו כבר את כל המתנות... אבל אני תמיד ידעתי שיום אחד ארצה לגור בארץ. אני ושתי האחיות שלי למדנו עברית עד גיל 17, ואחר כך באוניברסיטה לקחתי קורסים. חייתי גם תקופות לא קצרות בארץ, חצי שנה אחרי התיכון וכמה חודשים אחרי האוניברסיטה. אחותי עלתה ארצה לפני שלושים שנה, והייתי שוהה אצלה בביקוריי בארץ".

מתי התחלת לעסוק ביצירת בובות?

"בגיל שתים עשרה, כמה חודשים לפני הבר מצווה שלי, חיפשו מתנדבים להצגות פורים בבית הכנסת. הצטרפתי לחוג שהפעילה בהתנדבות אמנית בובות לא יהודייה, שהדריכה ילדים כיצד ליצור מריונטות. עשרה ילדים השתתפו בחוג ובמשך כמה חודשים, מדי שישי בצהריים, למדנו לעשות בובות. אמא שלי, שהתלהבה מהרעיון, תפרה תחפושת נהדרת לבובה של המלך אחשוורוש ואני ואחותי כתבנו תסריט, הקלטנו אותו והצגנו בפורים בבית הכנסת מול כל הקהילה".

לא התביישת להציג מול כל הקהילה?

"היה לי כיף ונדלקתי על זה. אבי היה שחקן חובב שתמיד השתתף בהצגות והיה חבר בתיאטרון חובבים. זה תמיד היה חלק מהחיים שלנו. כילדים, אני ואחיות שלי עזרנו לאבא להכין את המסכים והתפאורה להצגות שלו. כשהתחלתי בהצגות שלי זה היה מאוד טבעי עבורי, זה בעצם המשך למה שאבי עשה כל החיים".

בשנים הבאות החל לויט הנער לפתח אצלו את התחום, שהחל מתפתח מאוד בארצות הברית. היו אלה שנות השבעים ובטלוויזיה האמריקאית עלו הסדרות 'רחוב סומסום' ו'החבובות'. בהמשך, יחד עם חבר לכיתה, החל להופיע בימי הולדת ולהציג בבית ספרו מחזות על חגים יהודיים וגם על פרשת השבוע, כולל הצגה מיוחדת שכתב על בלק ובלעם. "אנשים שראו אותי עוסק בזה ברצינות התחילו לשאול אותי אם זה מה שאני רוצה לעשות בחיים, אבל אז לא ידעתי מה אני רוצה ותמיד אמרתי 'אולי'. בהמשך הלכתי ללמוד כלכלה פוליטית כי חשבתי שזה יהיה פרקטי, ואולי אחר כך אלמד משפטים ואהיה עורך דין. רוב החברים שלי בלוס אנג'לס הם עכשיו עורכי דין או משהו בתחום".

ואתה לא...

"כשגמרתי את הלימודים באוניברסיטה חשבתי לעצמי, יש לי כרטיס עכשיו להיכנס לבית ספר לעסקים או למשפטים, ורציתי לקחת פסק זמן לעשות בובות. אמרתי לעצמי, אם לא עכשיו זה כבר לא יקרה אף פעם. האמת שרציתי יותר מזה, רציתי להתעסק עם הבובות לא רק כתחביב אלא כעבודה. אז לקחתי בהתחלה שנה-שנתיים לעבודה עם הבובות, ואחר כך זה הפך לארבע שנים וכשראיתי שאני יכול להתפרנס מזה - זה כבר היה עובדה בשטח".

יהדות גם בטלוויזיה

את האישור להמשיך בתחום הלא שגרתי כעיסוק עיקרי בחייו, קיבל לויט ממרצה שלימד אותו בקורסים לאמנות באוניברסיטת U.C.L.A, שם למד אמנות התיאטרון. "הייתי כוכב בכיתה. ניסיתי ליצור בובה בעצמי והמרצה שלי מאוד התלהב ואמר שאני יכול להציג את הבובות שלי בגלריה לאמנויות. זה נתן לי אישור והרגשה שאני יכול להתקדם ולהצליח בתחום".

בהדרגה הוא החל להופיע בקהילות היהודיות, בהתחלה עם הצגות לפורים ולחנוכה ובהמשך יצר הצגה לכל חג וחג. הוא הופיע רבות בבתי כנסת אורתודוקסיים ובפעולות של חב"ד. היתה לו הצגה על הימים הנוראים שעסקה בחשיבות הסליחה והשיפור העצמי, בחנוכה הופיע בהצגה על משמעות האותיות שעל הסביבון וכן הלאה. "היה מעניין לעבוד לפי לוח השנה היהודי. תמיד דברים משתנים ומתחדשים, זו אף פעם לא אותה הצגה".

ואיך הגעת לטלוויזיה?
עליתי לארץ מתוך ציונות ומתוך רצון לחזק את העם היהודי. כשאני אומר את זה לאנשים הם אומרים לי 'אתה נשמע כמו מישהו מתנועת נוער אמריקנית משנות השבעים', אבל אני באמת מישהו מתנועת נוער משנות השבעים ובאמת מאמין בערכים"

"הגעתי ממש במקרה דרך אביה של מכרה שהיה במאי פרסומות בטלוויזיה. הוא ראה אותי מופיע עם הבובות ומאוד התלהב. עשינו יחד פרסומת לבנק והיה מאוד כיף. הפרסומת הציגה אדם שמגלה בעיות ברכב שלו וזקוק להלוואה, משהו בסגנון 'באג ברכב'. הביאו מכונית, הוציא ממנה את המנוע ושאר הדברים ואני וחבר שלי הסתתרנו שם בשביל הצילומים. הרעיון היה שכשהוא פותח את מכסה המנוע שלו קופצות משם ארבע דמויות גדולות של ג'וקים (באנגלית: באגס) שהפעלנו בהנאה גדולה".

בסוף שנות השמונים, תחילת התשעים, היה לויט שותף גם ליצירת תכנים יהודיים בטלוויזיה בתוכנית על פסח וחנוכה, וכמה שנים מאוחר יותר גם על האל"ף בי"ת העברי.

אחרי הפרסומת הראשונה והסדרות, הדרך אל 'החבובות' היתה כבר הרבה יותר קצרה. בתחילת שנות התשעים, ג'ים הנסון, הבעלים של 'החבובות' שבדיוק מכר את החברה לאולפני דיסני, ערך אודישנים לבובנאים לטובת סרט עם החבובות שיוצג בפארקים של דיסני בארצות הברית. לויט התקבל. "זו היתה הפעם הראשונה שלי לעבוד עם ג'ים הנסון, והיה מאוד כיף לעבוד על הסרט עם שאר הכוכבים. הם היו הגיבורים שלי. זה היה ממש חלום שהתגשם. לצערי זה היה הפרויקט האחרון שלו כי הוא מת בפתאומיות אחרי זה".

כמה שנים לאחר מכן ניסו אולפני דיסני להחזיר את החבובות למסך. לויט עבד עם הצוות שנה שלמה ויצר איתם עשרים ושתיים תוכניות. "הפעלתי את בובת החזיר, לינק. עבדתי עם כוכבים כמו ג'ון גודמן והשחקנית מישל פייפר, קיוויתי שזה ימשיך הרבה שנים אבל לצערי זה נגמר אחרי שנה".

שנות התשעים היו לדבריו תור הזהב של הבובנאים בארצות הברית. ידיהם היו מלאות עבודה והם עסקו בעיקר ביצירת בובות לסרטים. הוא השתתף ביצירת תחפושות ובבניית בובות והפעלתן בסרטים 'סטאר טרק', ו'טים אמריקה: משטרת העולם', סרט קולנוע סאטירי ובוטה במיוחד של יוצרי סאות' פארק בהשתתפות בובות מריונטות בלבד. הסרט הוא מעין פרודיה על המלחמה בעיראק ומלווה את מעלליהם של קבוצת "צוות אמריקה" הנלחמת נגד טרור ובעד החופש. "היו בערך מאה מריונטות שבנינו לסרט הזה והרכבנו להן מנועים קטנים בתוך הראש. היתה המון אמביציה בעבודה הזו, שנמשכה חודשים רבים".

הוא היה שותף גם ליצירת הבובות של 'משפחת קדמוני' והפעיל את הפינגווינים ב'באטמן חוזר'. "באותה תקופה האנימציה הממוחשבת היתה מאוד יקרה, אז כשיוצרי הסרטים רצו דינוזאורים הם השתמשו בבובות אמיתיות. לא כמו היום".

באותן שנים התרחק לויט מעולם תיאטרון הבובות והפסיק את הופעותיו. אפילו כשלא היה עסוק ביצירת בובות לסרטים או לסדרות טלוויזיה, יצר תחפושות לטלוויזיה, והגעגועים לבובות הלכו וגברו. בעשור האחרון עזב את עולם הטלוויזיה וחזר להפעיל את תיאטרון הבובות. "אחרי שנים חזרתי לעשות דמויות ולבנות דמויות. זה הרבה יותר מעניין ומהנה. הגעתי למסקנה שאני מעדיף לא לעבוד, רק לשחק".

"הלב תמיד היה בישראל"

לויט חזר להציג ובכל שנה הופיע בחמישים הצגות לפחות. השנה שעברה בלוס אנג'לס היתה אחת השנים "הכי מוצלחות ועסוקות" כלשונו, עם חזרתו לעסקי 'החבובות' בסרט שיצא לאקרנים באותה שנה. הוא גם בנה בובות לפרסומות ועבד על כמה תוכניות טלוויזיה במקביל. אבל גם בשגרת העשייה, לויט ואשתו אורנה לא חדלו לחשוב על תוכניתם לעלות ארצה. עלייה היתה אומנם כל הזמן בתכנון, אבל נדחתה כל שנה מסיבות כאלה ואחרות.

הסיבה העיקרית לעלייתם ארצה בסוף השנה שעברה היא חינוך הילדים, בן (8) ומתן (4). "תמיד חשבנו: מתי נעלה לארץ? אבל תמיד היה משהו מעניין יותר לעשות בארצות הברית ותמיד דחינו את זה. היו לי חששות מפני קשיי הפרנסה. אני אמנם מדבר עברית, אבל לא ידעתי אם אצליח להיכנס לשוק בארץ בגלל המבטא שלי. רצינו לבוא ארצה לפני שהילדים גדולים מדי, כדי שיוכלו להיקלט יותר בקלות. שמענו גם שבילדות קל יותר ללמוד עברית ולא רצינו שיהיה להם קשה. בשנה שעברה בננו הבכור בן סיים כיתה א', וחשבנו שזה הזמן המתאים בשבילו ובשבילנו".
בעשור האחרון עזב לויט את עולם הטלוויזיה וחזר להפעיל את תיאטרון הבובות. "אחרי שנים חזרתי לעשות דמויות ולבנות דמויות. זה הרבה יותר מעניין ומהנה. הגעתי למסקנה שאני מעדיף לא לעבוד, רק לשחק"

בסוף הקיץ שעבר, קצת לפני תחילת הלימודים, ארזה המשפחה את חפציה, עלתה ארצה והתיישבה ברעננה. החודשים הראשונים לא היו קלים, כי לויט היה צריך "לסגור עניינים" בארצות הברית ושהה שם בגפו כשלושה חודשים.

איך הילדים התאקלמו?

"זה לא פשוט. גם עכשיו לא קל להם. הבן שלי אומר שהילדים בארץ פחות נחמדים ויותר תוקפניים. אני לא רוצה להעליב את הילדים הישראלים אבל אני חושב שזה נכון. יש בעיה של אלימות בבתי הספר בארץ ואנחנו כולנו - המבוגרים, צריכים לעבוד על זה ולשפר את המצב. פה ברעננה בתי הספר ברמה גבוהה יחסית, אבל גם כאן לא תמיד הילדים נחמדים זה לזה".

ואתה?

"אני מאוד רוצה לעשות פרויקט בטלוויזיה אבל זה תהליך ארוך. כשביקרתי בארץ לאורך השנים נפגשתי עם אנשים בתעשייה ותמיד דיברנו על זה שנעשה משהו ביחד כשאעלה ארצה, אבל נראה לי שאף אחד לא חשב ברצינות שאני באמת 'אעשה עלייה'. עכשיו אני צריך לדחוף את זה. היו לי כל מיני פגישות בחודשים האחרונים ואני מקווה שזה יתקדם. אני מקווה שבעוד שנה או משהו, אם יהיה לי מזל, אולי נוכל להתחיל לעבוד על משהו".

לא חששת שלא תהיה לך עבודה בארץ?

"פחדתי. אבל חשבתי שאם לא יילך לי בתיאטרון אני אלך ללמד אנגלית. אחותי עושה את זה כבר שנים בירושלים והיא מאוד מצליחה. היא זו ששכנעה אותי בסופו של דבר לעלות ארצה. אנחנו גם רוצים לעבוד יחד ואני אסייע בהעברת לימודי האנגלית באמצעות הבובות".

לאחרונה הופיע לויט עם הבובות במסגרת אירועים שארגנה עיריית רעננה ובקרוב הוא מתכנן להפעיל סדנא ליצירת בובות בבתי הספר בעיר. "לצערי, בגנים החילוניים בארץ לא כל כך מעוניינים בתוכן יהודי. הם רוצים מסרים וערכים אבל לא יהדות. אני מקווה לעבוד יותר עם דתיים. אני גם מקווה מאוד שאוכל לתרום לחינוך ילדים פה בארץ, גם בתחום האנגלית וגם בתחום היהדות. אני חושב שהצגות בובות ברמה גבוהה על נושאים יהודיים יכולות מאוד להצליח פה, השאלה היחידה היא איך לעשות את זה. ייקח לי זמן ללמוד את השוק הישראלי".

מה החלום שלך?

"הייתי מאוד רוצה לשפר את היחסים בין הילדים בארץ ולצמצם את תופעת האלימות. עליתי לארץ מתוך ציונות ומתוך רצון לחזק את העם היהודי, לתת כתף. כשאני אומר את זה לאנשים הם אומרים לי שאני נשמע תמים ונאיבי. 'אתה נשמע כמו מישהו מתנועת נוער אמריקנית משנות השבעים', הם אומרים, אבל אני באמת מישהו מתנועת נוער משנות השבעים ובאמת מאמין בערכים. בכל השנים בלוס אנג'לס, תמיד כשהיתה מלחמה בארץ היתה לי הרגשה שאני רוצה להיות פה, שהלב שלי פה. בכל בוקר כשפתחתי את העיתון תמיד חיפשתי חדשות על ישראל. תמיד היתה לי תחושה שאני רוצה לחיות את החיים שלי בארץ וחשוב לי להעביר את זה הלאה לילדים שלי. חשוב לי שכל ילד וילדה ישראלים יבינו שלגור במדינת היהודים זה משהו מיוחד".