בשבע 491: תגובה

דרושים ארכיאולוגים בני תורה

ד"ר אריה בורנשטיין , י"א באייר תשע"ב

 לא ייתכן שחוקר של תקופת המקרא יתעלם מהכתוב בתנ"ך ומדעת חז"ל | החוסר בחוקרים בעלי מימד יהודי בתחום הארכיאולוגיה מביא לנפילה ברשתם של מחקרים לא מקובלים, כמו אלה של עמנואל ויליקובסקי, הגורמים נזק אמוני

בערב חג הפסח פורסמה ב'אתנחתא' כתבתה של עתיה זר על יציאת מצרים. כתבות ועניינים דומים פורסמו בשנים האחרונות על ידי גורמים שונים. עיקר עניינם של הכותבים הוא העובדה שעד היום לא נמצאה הוכחה ארכיאולוגית חד משמעית לשלטונו של יוסף במצרים, לשעבוד ישראל במצרים, למכות מצרים וליציאת מצרים. לפיכך, הם נאחזים במחקרים שפורסמו בשנות החמישים של המאה הקודמת על ידי ד"ר עמנואל ויליקובסקי, איש רב פעלים ובן תורה שלמד רפואה ופסיכולוגיה. על פי נתונים אסטרונומיים ואחרים, משנה ויליקובסקי את המערך הכרונולוגי המשווה בין שלטונם של מלכי מצרים, וממצאים שונים מאזורי יוון, ומאחר בכ-500 שנה את זמנם של מלכי מצרים. כך לדעתו, פרעה של יציאת מצרים הוא מהשושלת ה-12, בעוד שלפי הגישה הארכיאולוגית המקובלת, ימי ההתנחלות היו בימי השושלת המצרית ה-19, ואילו לפי הכרונולוגיה המקראית כפשוטה (מל"א ו', שופטים י"א), היו אלה ימי השושלת ה-18 (פרעה אמנחותפ ה-II).

כשפורסמו מחקריו של ויליקובסקי עדיין היתה הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית בראשית דרכה, והממצאים היו דלים יחסית. שיטת התיארוך בעזרת פחמן 14 היתה עדיין בחיתוליה, וחלק מהחפירות החשובות עדיין לא פורסם במלואו. כיום יש מתקופת המקרא שפע של ממצאים כתובים, שרידי יישובים, שרידי תרבות חומרית ועוד. ככל שהממצאים מתרבים, מוכח – למעלה מכל ספק – שעמנואל ויליקובסקי טעה בשיטת התאריכים שלו. מסתבר שאם נקבל את שיטתו, מספר הסתירות בין התנ"ך לבין הממצאים הארכיאולוגיים יגדל הרבה יותר מאלה שהוא לכאורה פותר. להלן מספר דוגמאות לבעיות הנוצרות בשיטתו של ויליקובסקי.

א. לפי שיטת התאריכים של ויליקובסקי, ימי ראשית המלוכה בישראל ויהודה מקבילים לימי השושלת המצרית ה-18. מימי שושלת זו נתגלו ממצאים רבים של מכתבים שנשלחו מערי ארץ ישראל למצרים (מכתבי אל עמארנה), וכולם נכתבו בשפה האכדית ובכתב יתדות על ידי מלכים ששמם מעיד שמוצאם מכנען, ארץ החיתים וכדומה. ויליקובסקי דן ארוכות במכתבי אל עמארנה, אך נמנע מלהתייחס לעובדה זו, המעידה לכאורה על כך שערי הארץ נשלטו על ידי מנהיגים שאינם ישראלים. הייתכן שבממלכות יהודה וישראל דיברו וכתבו באכדית? והאם נוכל לקבל את העובדה ששליטי ערי הארץ היו כנעניים וכדומה, ונשלטו על ידי מצרים? האם ייתכן ששמו של מלך ירושלים בימי מלכות יהושפט היה "עבד-חבה"?

ב. לפי שיטת התיארוך של ויליקובסקי, בימי מלכות אחאב היתה ממלכת ישראל בחסות מצרים (לפי התיעוד שנתגלה במצרים). זאת בניגוד למשתמע מהתנ"ך, מכתובת מישע מלך מואב, מהכתובת החדשה שנתגלתה בתל דן (כתובת 'בית דוד' שנתגלתה בשנת 1993) וכתובותיו של שלמנאסר השלישי מלך אשור, המתאר את אחאב בראש קואליציה אדירה הנלחמת נגדו. עוצמת מלכותו של אחאב נשמרה גם במסורת חז"ל (בבלי, מגילה יא ע"א).

 ג. ישנם ממצאים רבים אשר אנחנו – אנשי אמונה – רואים בהם נכסי צאן ברזל להוכחת מאורעות הנזכרים בתנ"ך. אחד מהם הוא המזבח שנתגלה בהר עיבל. תאריכו המוחלט של המזבח נקבע לאור כרטוש שנתגלה בתוך המילוי של המזבח ומיוחס לרעמסס השני מלך מצרים. לפי ויליקובסקי, מלך זה חי בימי מלכותם של יהואש ואמציה ביהודה ובית יהוא בישראל. במילים אחרות – המבנה לא יכול להיות מזבח יהושע בן נון!

ד. למרות הביקורת של מספר ארכיאולוגים על האמת ההיסטורית במקרא, קיימת הסכמה בין כולם שממצאים המקבילים לתיאור התנ"כי על ימי השופטים מעידים על פריצה אדירה של התיישבות חדשה בארץ, שלאחריה מאובחנת בנייה ממלכתית אדירה (אשר לגבי ראשיתה יש מחלוקת קשה בין הארכיאולוגים. ועל כך אולי במאמר אחר). לפי לוח התאריכים של ויליקובסקי, התרבות החומרית של ימי ההתנחלות מלמדת דווקא על ערים גדולות ובצורות, שתרבותן כנענית ושאינן עוברות תהליכי הרס או חורבן.

יש להדגיש כי השיטה לתיארוך ממצא מימי המקרא מחייבת השוואה לכלים, חותמות או ממצאים אחרים שנתגלו במצרים או בארצות מסופוטמיה, בארמון או קבר עם כתובת של מלך שזמנו ידוע. כל שינוי בתאריכי מלכי מצרים וכדומה, יגרום אוטומטית לשינוי בזמנם של ממצאים באתרי ארץ ישראל. בנוסף לכך, מאמתים הארכיאולוגים את תאריך הממצאים על פי בדיקות של חומרים שאנו יודעים את קצב התפרקותם בטבע (פחמן 14).
ככל שהממצאים מתרבים, מוכח – למעלה מכל ספק – שעמנואל ויליקובסקי טעה בשיטת התאריכים שלו. מסתבר שאם נקבל את שיטתו, מספר הסתירות בין התנ"ך לבין הממצאים הארכיאולוגיים יגדל הרבה יותר מאלה שהוא לכאורה פותר

אז איך קרה שדווקא אנשים מבית המדרש נקלעו לתסבוכת מחקריו של ויליקובסקי, ונותרו היחידים שעדיין "מפרסמים" את הדברים? נראה שהדבר נובע מן העובדה שעל פי הארכיאולוגיה המקובלת, אין עדיין ממצאים המעידים על יציאת מצרים ומכות מצרים. מתוך כמיהתם למצוא הוכחות לאירועים אלה, הם נאלצים להעלות מן האוב תיאוריות שיוצרות בעיות לא פשוטות. על הממצא והתנ"ך, נוהג היה לומר פרופ' יהודה אליצור ז"ל: "אם לא מצאו – ימצאו". הארכיאולוגיה היא מדע חדש. רוב האתרים הארכיאולוגיים בארץ ובארצות השכנות עדיין לא נחפרו. יש להניח שבעתיד יימצאו הוכחות גם לסיפורי המכות ויציאת מצרים.

במאמר מדעי שפורסם לפני מספר שנים, כותב אחד מגדולי הארכיאולוגים בארץ, פרופ' עמיחי מזר: "דעות היסטוריונים וארכיאולוגים של תקופת המקרא מושפעות בהכרח מן הרקע האינטלקטואלי ו/או האידיאולוגי בו הם פועלים... דומה כי גם החוקרים ה"חדשנים" הללו אינם פועלים בחלל ריק, וכי הם מושפעים מהלך הדעות של ניפוץ מוסכמות העבר (Deconstructionism) המקובל בימינו על חוגים שונים". אכן, יש להניח שהמסקנות של אותם חוקרים נובעות מהשקפות מערכת החינוך בה גדלו.

שפע הממצאים גורם למספר ארכיאולוגים לחשוב שהם יכולים לדון בתקופה על פי הממצאים – ללא התייחסות לתנ"ך. אסכולה מחקרית ארכיאולוגית גדולה אינה יודעת תנ"ך, ומצדיקה את הבורות במעטה של מחקר "טהור". לצערנו, אין מוצאים כיום ארכיאולוגים בוגרי ישיבות בתוך המערכת המחקרית של תקופת המקרא. אם בוגרי ישיבות המתעניינים בתולדות ישראל היו לומדים ארכיאולוגיה מקראית, מן הסתם היתה גם משתנה הפרשנות על הממצאים מימי המקרא.

ראו מה התרחש בשדה המחקר של ימי בית שני, המשנה והתלמוד. כיוון שהציבור החילוני מתקשה בלימוד והבנה של מקורות תלמודיים, התמלא מרחב מחקרי זה בתלמידי חכמים בוגרי ישיבות (כמו הרב פרופ' בן-ציון רוזנפלד, פרופ' זאב ספראי, הארכיאולוג פרופ' חנן אשל ז"ל ואחרים). בחוגים אלה נעלמה המילה "פונדמנטליסט", ומשנה לשנה גוברת ההערכה לחוקרים יודעי היסטוריה המשלבים מקורות חז"ל, ובקיאים גם בארכיאולוגיה של ימי בית שני, המשנה והתלמוד. תהליך דומה חייב להתרחש גם בשדה המחקר של ימי המקרא. מחד, לא ייתכן שחוקר של התקופה יתעלם מהכתוב בתנ"ך ומדעת חז"ל. מאידך, לא ייתכן שחוקר היסטוריה של תקופת התנ"ך או רב בישיבה המלמד את תקופת המקרא, לא יידע לקרוא מאמר או מחקר בארכיאולוגיה ולא יידע להשתמש בכלים ארכיאולוגיים בסיסיים כדי לבקר פרשנות ארכיאולוגית. מחקר ארץ ישראל של תקופת המקרא חייב לקבל את המימד היהודי האמיתי. רק מחוסר יכולת זאת, הולכים ונופלים ברשת של מחקרים לא מקובלים, כמו אלה של ויליקובסקי, מבלי להבין איזה נזק יכול להיווצר לעניין האמוני דווקא מתוך מחקר זה.

ייתכן שהלימוד האקדמי יכניס את הלומד למודעות לדעות כפרניות המכונות ביקורת המקרא, אך בשיטת "תוכו אכל קליפתו זרק" יוכל הלומד להתמודד ולסתור דעות אלה. זוהי משימה רבת שנים לא פשוטה, וככל שאתה מתקדם במחקר ומתמיד, נפתחות בפניך יותר ויותר קתדרות כדי להשמיע את דעותיך.

הציבור האמוני הציוני הצליח לחדור לתחומים רבים בחברה הישראלית. בוגרי ישיבות בולטים בקרב הקצונה בצה"ל, בתחומי הרפואה, ההנדסה, ראיית חשבון ועוד. גם במדעי הרוח רואים יותר ויותר בני ישיבות – חוץ מתחום הארכיאולוגיה המקראית. הגיע הזמן לעשות מעשה.

 

הכותב הוא מרצה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה במכללות האקדמיות 'אורות ישראל' ו'תלפיות' ובמכון אבשלום.