בשבע 491: משפחה ברוכת גילאים

יש קסם מיוחד בתליית מדי חייל לצד בגדי תינוקת על חבל הכביסה | לפערי הגיל במשפחות מרובות ילדים יש מגוון השלכות,

אסתי רמתי , י"א באייר תשע"ב

 אם יש לכם משפחה ברוכת ילדים, סביר להניח שהיא גם ברוכת גילאים - אלא אם כן ילדתם שלוש שלישיות צמודות. עם התרחבות התא המשפחתי נוצרים פערי גיל משמעותיים בין הגדולים לצעירים, ולפעמים מדובר ממש בפער דורות. הגדולים שלי גדלו על קלטות שמע, בעוד הקטנה שלי, כולה בת שלוש, מציעה לי לחפש סרטון ב"יויטיו". בעיניי מדובר בתופעה חיננית – יש קסם מיוחד בתליית מדי צבא על החבל בשכנות לבגדי תינוקת ורדרדים. הקטנים מעריצים את הבוגרים, ולבוגרים יש צעצוע מיוחד במינו לשחק בו כשהם מגיעים הביתה לשבת.

ילדים גדולים – כיף גדול

אם כבר מדברים על הבוגרים במשפחה, נזכרתי שמישהו ביקש ממני פעם לכתוב על גיל הטיפש עשרה. אני לא בטוחה שיש לי יותר מדי מה לחדש, אבל אני חושבת שזה שלב בחיים שאנחנו נדרשים בו בעיקר לעבודה עצמית. ללמוד לקחת כמה נשימות עמוקות ולשתוק בעת הצורך, גם אם זה נורא נורא קשה. להבין את הכוחות שלנו כהורים ועוד יותר את המגבלות שלנו. לפתח את העין הטובה שלנו, את האמון שלנו, ובעיקר לזכור איך אנחנו הרגשנו בגילם.

אני יודעת שהאמרה אומרת שילדים גדולים = צרות גדולות, וגם זה קורה לעיתים – אבל בעיניי הכותרת שלמעלה הרבה יותר קולעת. מעבר לעליות ולמורדות של גיל ההתבגרות, ילדים גדולים זה פשוט כיף. המרדף המתיש אחרי מילוי הצרכים הפיזיים שלהם כבר תם, הם אנשים מעניינים בזכות עצמם, ויש להם חוויות ותובנות ועולמות שלמים לחלוק איתנו. הם מלמדים אותנו ביטויים עדכניים (סטיגידיש!) מספרים לנו בדיחות שלא הכרנו ("הורים זה כמו נעלי בית – כיף בפנים, פדיחה בחוץ", אהממ) ועושים לנו היכרות מחודשת עם התרבות הישראלית. חוץ מזה, הם גם יכולים לעזור עם הקטנים בשעת הצורך. יש עוד כמה זוגות ידיים שיחזיקו וירגיעו, יש מי שישחק משחקים ויספר סיפורים כשלאמא כבר נמאס, ואפילו אפשר לשקול לברוח לסופשבוע עם הבעל ולהשאיר אח גדול כמבוגר אחראי.

אנה נלך, אנה נבוא
לפני שנים חשבתי לתומי שזה פשוט: אני ההורה, הילדים הם הילדים, והתפקיד שלי הוא לחנך אותם. עם הזמן מתברר שמדובר כאן במבנה מורכב הרבה יותר – לא רק ההורים מחנכים את הילדים שלהם, אלא גם אחיהם הגדולים, שבאותה הזדמנות מנסים לחנך גם את ההורים

כאמור, משפחה מרובת ילדים וגילאים זה דבר נפלא, אבל מדי פעם נוצרות סיטואציות מאתגרות. תכנון בילוי משפחתי בחופשות, למשל. קהל היעד שלך מורכב (בין השאר) מבחור בן עשרים, ילדה בת שתים עשרה ושובב בן ארבע, ולך תמצא להם מכנה משותף. גם בלי הקטע של הגיל, החלטות משפחתיות שכאלה מעוררות פולמוסים בלתי פתירים. קחו הרפתקנים מיטיבי לכת ופדלאות מיטיבות לסת, הוסיפו את אלה שמעדיפים (טוב, בדרך כלל מעדיפות) לעשות שופינג, אינטלקטואלים שרוצים את מוזיאון המדע ואת בטטות המחשב שלא מוכנות להיפרד מהמסך – ותקבלו זוג הורים מתוסכלים, ונסיעה אחת לסבתא. שם כולם מבסוטים. האמת היא שהפתרון המוצלח ביותר שמצאנו לעניין הזה הוא בילוי משפחתי דו ראשי – הגדולים למסלול אתגרי עם אבא (אני מהפדלאות מיטיבות הלסת) והקטנים עם אמא בגן שעשועים חדש שאף פעם לא היינו בו. לא תאמינו כמה גינות אפשר למצוא במרחק של עשר דקות נסיעה מהבית.

משפחה מרובת מחנכים

עוד קוץ קטן שמעיב על האידיליה הוא עניין החינוך. לפני שנים חשבתי לתומי שזה פשוט: אני ההורה, הילדים הם הילדים, והתפקיד שלי הוא לחנך אותם. עם הזמן מתברר שמדובר כאן במבנה מורכב הרבה יותר – לא רק ההורים מחנכים את הילדים שלהם, אלא גם אחיהם הגדולים, שבאותה הזדמנות מנסים לחנך גם את ההורים. הערות מחכימות כגון: "למה את נותנת לו כל מה שהוא רוצה?" (כלומר, כשאני הייתי בגילו לא נתת לי) או "בגיל שלו אבא תמיד לקח אותי לבית הכנסת" מתגנבות מדי פעם לשיח המשפחתי, ברוח טובה ובדרך ארץ, כמובן. מה אתם רוצים? אני משיבה, פעם היינו צעירים וטיפשים, והתעקשנו על דברים לא חיוניים. או פעם היינו צעירים ונמרצים, ועוד היה לנו כוח לעמוד על שלנו. והאמת, כרגיל, נמצאת אי שם באמצע.

או קחו את נושא התספורת. מאז ומעולם אני נוהגת לספר את בנותיי הקטנות. לפחות עד שהן לומדות להתנגד ואני נאלצת לכתת רגליי ולחפש ספרית מקצועית. התספורת החביבה עליי היא קארה עם פוני – תספורת קלאסית, מחמיאה, נוחה לתפעול – ובעצם היחידה שאני יודעת לעשות. טוב, אולי 'יודעת' זו לא בדיוק ההגדרה הנכונה. לפעמים הפוני מתקבל עם שיפוע קל, ומדי פעם יש קצת א-סימטריה באורך השיער בין צד שמאל לצד ימין ("לפעמים?!" מעיר הבכור, שמציץ לי מעבר לכתף ורואה מה אני כותבת). טוב, מה אתם רוצים, היא זזה! וחוץ מזה, כמה שוונצים בלתי קונבציונליים מוסיפים לאופנתיות – רק תעיפו מבט בפרסומות של מספרות הצמרת.

באופן צפוי למדי, גם כאן יש לילדים הגדולים מה לומר. "די, אמא, את לא מספרת אותה שוב!" הם ספק פוקדים ספק מתחננים. "תראי מה עשית לה! היא נראית כמו דורה!" אני לא יודעת מה הם רוצים. דורה דווקא חמודה. אם היא היתה נראית כמו בוטס הייתי מבינה את ההתנגדות. "רק לא את הפוני..." מבקשת אחת הבנות, "אולי תגדלי לה שיער?"

"סליחה!" אני מוצאת את עצמי עומדת על דעתי אחת ולתמיד, "זאת הבת שלי, ולא שלכם! שקר החן והבל היופי! לא יותר חשוב שהיא תראה לאן היא הולכת?" ובנחרצות אני הולכת לבדוק אם בספירת העומר מותר לתקן את הפוני שקצת פישלתי בו ביום העצמאות.

לב"ב, ח"ח ורעיונות לבילויים משפחתיים:

eramati@gmail.com