בשבע 491: הכנסת מחכה למשיח

תחיית המתים של המפלגות הקיימות תתאפשר רק באמצעות פתיחת השערים בהליך של פריימריז מסודרים

אריה אלדד , י"א באייר תשע"ב

בערב השבת שעברה התייצב ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין ב"פרלמנט" נידח בבית קפה בהרצליה, ופרק בפני היושבים את אשר על ליבו. דיסקין נתלה באילן גבוה: הנביא זכריה, המתאר את המשיח: "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות". וכיוון שנתניהו וברק ידועים כמשתמשים בכלי רכב מהודרים יותר, ומתגוררים בקיסריה או במגדלי אקירוב – סימן מובהק הוא, על פי פרשנותו של דיסקין, שאינם משיחים. ואף על פי כן הם רואים עצמם – לפחות לעניין התקיפה הצבאית על אירן – כמשיחים שנועדו להושיע את ישראל מצורריו. ולפיכך אמר עליהם דיסקין לגנותם שהם "משיחיים".

הלעג לכל מי שמנסה להציל את ישראל או לקרב את הגאולה אינו חדש. בשירו "באזני ילד אספר" (ספר הקטרוג והאמונה, תר"ץ) כתב אורי צבי גרינברג, משורר ונביא, על "המשיח הטוב שלא בא". או ליתר דיוק – הגיע, "אך אל הֹר הַר-הבית לא בא" כי הרוכלים, הסנבלטים, גירשוהו בלעג: "ירושלים צריכה עגל פז, ולא דמות בר גיורא: עני ואביון בר חזון ובר חרב".

גם אני סבור שנתניהו וברק אינם משיחי ישראל. אך מכאן ועד להפיכת עצם רצונם להציל את ישראל מאיום קיומי ותליית כל האשם בקיפאון המדיני בהם, תוך הפיכת האויב הפלשתיני לשוחר שלום – רב המרחק. גדול כמרחק שבין מי שנלחם (בעבר) באויבי ישראל ובין מי שפועל (היום) כדי לקעקע את המאבק המדיני במי שמתכוון להשמידנו. ואם תאמרו: זהו אותו האיש, נזכיר בהזדמנות זו, כשהחמור כבר גויס לדיון זה, את מה שאמר אחד מגדולי הציניקנים של הפוליטיקה הישראלית, משה דיין: "רק חמור לא משנה את דעתו". ונוסיף: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו " – כל זמן שאכל מאבוס השלטון והשתכר מעוצמתו, ידע לברך. ומשנותק מעטיני השלטון – הרי הוא בועט באבוס ומקלל.

אך הכמיהה ל"משיח", מטאור פוליטי חדש בשמיים המפלגתיים המשמימים אצלנו, גם היא אינה חדשה. הציבור רוצה כוכבים חדשים. הוא מאוכזב – ובצדק, ממנהיגיו הנוכחיים. כל מפלגה שמצליחה להציג מנהיג חדש שטרם הוכתם בכישלון או נשחק, או מפלגה חדשה ממש המיוצרת על ידי הכוכב החדש עצמו – יש לה יתרון התחלתי על פני כל מפלגה ותיקה המציגה אותה שורת הנהגה, בייחוד אם היא בוחרת את עצמה.

לא כל חדש טוב ולא כל ישן רע. אך גם הישן מצווה להתחדש. ואם פותחים את השערים, ומאפשרים לציבור לבחור את נציגיו בתוך המפלגות – יצליחו גם להביא רבים יותר להצביע עבור המפלגות הללו ביום הבחירות. ראינו איך לאחר התפלגות מפלגת עצמאות הקיקיונית של אהוד ברק ממפלגת העבודה הקשישה, הספידו כל הפרשנים את שתי המפלגות וקבעו שמפא"י ההיסטורית סיימה את תפקידה. ואז הובילה מפלגת העבודה הליך מסודר (ולא מושחת) של התפקדות ופריימריז – ולעינינו התרחש נס תחיית המתים. נבחרה מנהיגה חדשה והסקרים מציבים את המפלגה הזו כשנייה בגודלה לאחר הליכוד. אפילו מפד"ל ההיסטורית בתחפושת הבית היהודי, שהצליחה לכאורה להתגבר על המחלוקות הפנימיות בתוכה ולצאת למיפקד שבסיומו יבחרו המתפקדים את נציגיהם לכנסת – זוכה להיות מחוזרת בימים אלו על ידי דמויות חדשות בפוליטיקה שמצאו שער פתוח ואפשרות התמודדות: מוטי יוגב, אלעזר שטרן, הרב אביחי רונצקי ואולי גם נפתלי בנט. ואילו נציגי 'תקומה' באיחוד הלאומי, המתנגדים בכל תוקף למיפקד המוביל לפריימריז - דנים את המחנה הזה לקיפאון, וגם אם ישתלבו בזכות הסכם כזה או אחר בשורות המפד"ל – יגיעו לשילוב מעמדת חולשה מול תנופת שותפיהם.

בסקר שנערך לפני כשנה נמצא כי כשני שלישים מהציבור הדתי-לאומי מעדיפים פריימריז לבחירת מנהיג והרכבת רשימה לכנסת. משיח צדקנו ודאי לא ייבחר בפריימריז, אך כל מי שרוצה להשתתף בסלילת דרכו, בהצלת ארץ ישראל ומניעת נפילתה בידי אויביה, כל מי שרואה במדינת ישראל אתחלתא דגאולה וראש גשר למלכות ישראל - יצטרך לשמוע לקול ההמון. לעיתים הוא כקול שדי.