בשבע 491: מאה ושתיים שנות ציונות

פרופ' בן ציון נתניהו, נשאר כל ימיו נאמן לרעיונות הציונות וארץ ישראל השלמה, גם לאחר ששילם על כך מחיר אקדמי בישראל

חגי הוברמן , י"א באייר תשע"ב

מחקריו על תקופת האינקוויזיציה היו מהפכניים ומוערכים בעולם כולו, ובמקביל עסק גם בחקר אבות הציונות ובעריכת האנציקלופדיה העברית | הוא לא חשש לבקר את בנו כשהיה ראש ממשלה, ובשנים האחרונות התנגד לתוכנית ההתנתקות ולרעיון הקמתה של מדינה פלשתינית

מי שמבקש להבין את העיסוק האינטנסיבי של ראש הממשלה בנושא הגרעין האיראני, ואת החרדה המאפיינת את פעילותו המדינית והביטחונית בנושא, יוכל למצוא את התשובה, אולי, בדברים שאמר אחד האנשים המשפיעים עליו ביותר, אביו בן-ציון נתניהו ז"ל, שהלך השבוע לעולמו בגיל 102. ביום העצמאות ה-50 למדינה, רואיין בן ציון נתניהו בעיתון 'הארץ'. הוא נשאל אם להערכתו במלאות לישראל חמישים, קיומה מובטח? האם היא הפכה לעובדה מדינית בלתי ניתנת לערעור? תשובתו: "אין אני מאמין שיש עובדות מדיניות כלשהן שאינן ניתנות לערעור. לשום מדינה ולשום אומה אין קיום מובטח בהחלט; לעולם אין לדעת בבירור את הצפון בחיק העתיד. סערה היסטורית גדולה כי תפרוץ יכולה למוטט גם את האדירות שבמעצמות. ואולם מדינת ישראל נמצאת במצב קשה במיוחד... מסביב לישראל מתרחשת התפתחות מדאיגה מאוד של נשק ההשמדה הכביר, האטומי והביולוגי".

פרופ' בן-ציון נתניהו היה ללא ספק אחד האנשים המשפיעים ביותר על בנו, גם לפי עדותו של ראש הממשלה. אבל בניגוד לבנו, עמדותיו האידיאולוגיות הנוקשות לא השתנו לאורך כל שנות חייו. מי שגדל בתנועה הרוויזיוניסטית, ושימש כמזכירו של ז'בוטינסקי, דגל תמיד בעמדות לאומיות איתנות. באותו ראיון לפני 14 שנה, הוא הביע עמדות שנאמני ארץ ישראל היו רוצים שגם בנו ימשיך לדגול בהן כראש ממשלה: "שאיפת הערבים להרוס את מדינת היהודים היא שאיפה כללית שלא פסקה ולא נחלשה. אילו היה בידם הכוח, אילו עלה הדבר בידם, היו משמידים אותנו והורגים בנו עד האיש האחרון... במציאות המקפת אותנו, הרעיון של שלום אמת הוא אשליה. זוהי הנחה דמיונית שאין לה שום יסוד במציאות. אמנם ייתכן שלום חלקי, שלום מעורב בטרור, שיתקיים בתנאי שיהיה לנו כוח הרתעה מספיק. אבל ההנחה שייתכן כאן שלום אמיתי, שלום כגון זה שבין שוויץ לאיטליה או בין צרפת לבלגיה, היא הנחה שאין לה על מה לסמוך. זוהי מין אמונה תפלה שאותה אנו מטפחים כדי לרמות את עצמנו וכדי להקל על העולם העוין אותנו להוליך אותנו שולל".

ואז הוסיף: "המחשבה התולה תקוות בנסיגה היא בדרך כלל מחשבה פגומה מיסודה. מפני שנסיגה מחלישה בצד השני את ההבנה שההתפרצות האלימה אינה משתלמת. כשאנו נסוגים, או מגלים אפילו נכונות לסגת, אנו הורסים את התהליך החינוכי הזה שרק הוא יכול להשכין שקט יחסי. על כן, גם בלא קשר לזכויות שלנו בארץ, גם מבחינת הניתוח הריאלי בלבד, ברור לגמרי שביסודו של דבר, אף אם לא בכל התנאים, הנסיגה לא רק שאינה מועילה, אלא מזיקה. היא מוכיחה לערבים שההתנגדות האלימה יש בה תועלת, ועל כן היא מעודדת אותם להמשך ההתנגדות".

"על פי השקפתי, אחרי מלחמת ששת הימים הגיעה ישראל לנקודת שיא היסטורית. היה לנו אז הבסיס להפוך את מדינתנו למעצמה חזקה שקיומה מובטח. עמד לרשותנו מצע טריטוריאלי רחב דיו הן כדי לפתח את חבלי הארץ ששחררנו וליישב בהם מיליוני יהודים, והן כדי להרתיע את אויבינו ולהקים פה סוף סוף כוח שגם המתנגדים לנו ייאלצו להתחשב בו ולהכיר בו. להערכתי אפשר היה לעשות אז את המעשה היחידי שיש בו פתרון: לספח את השטחים. אם באותו רגע, כשהיינו במלוא כוחנו, היינו פונים בצורה הראויה לדעת הקהל העולמית ובייחוד האמריקאית, היינו יכולים לשכנע את האמריקאים ואולי גם חלק מן האירופים לתמוך בפתרון הזה או לכל הפחות להשלים עמו. היינו יכולים לשכנע אותם שסיפוח ישרת את האינטרסים שלהם".

מהבודדים שהתריעו בארה"ב מפני היקף מאורעות השואה. בן ציון נתניהו ז"ל

 

השלטון סגר את העיתון

בן-ציון נתניהו נולד בוורשה, בן לסופר ולפעיל הציוני הרב נתן מיליקובסקי, שעל פי מסורת במשפחת נתניהו היה צאצא להגאון מווילנה. בשנת 1920 עלתה המשפחה לארץ ישראל. לאחר ששהתה ביפו, בתל אביב ובצפת, השתקעה המשפחה בירושלים. בשנת 1922 נשלח בן-ציון בן ה-12 ללמוד בפנימייה בירושלים. בהמשך למד בבית המדרש למורים בהנהלת דוד ילין, ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית. אביו, נתן מיליקובסקי, היה חותם על מקצת ממאמריו בשם נתניהו, שם שאותו אימץ בנו.

בשנות השלושים גילה בן-ציון נתניהו את אהבתו האמיתית: היסטוריה וכתיבה. הוא התמחה בהיסטוריה והיה לתלמידו המובהק של פרופ' יוסף קלוזנר.
יוסי אחימאיר: "כל ימיו הוא הודר מהאקדמיה הישראלית ולא הוכר על ידי אנשי האקדמיה אצלנו. בעוד בעולם הוא זכה להערכה והוקרה רבה, באקדמיה הישראלית העדיפו להתעלם ממנו. זאת על אף המחקר המונומנטלי שביצע על האינקוויזיציה"

לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, פעל לצד אביו הרב מיליקובסקי, שהיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית, להקמת ועד ציבורי בראשות הרב קוק להגנה על הנאשמים ברצח חיים ארלוזרוב, צבי רוזנבלט, אברהם סטבסקי ואבא אחימאיר. לימים סיפר כי אביו הרב מיליקובסקי טען שעל פי נתונים שאסף, לא הם ביצעו את הרצח והוצאתם להורג עלולה להביא למלחמת אחים ולפגיעה במפעל הציוני.‏

בעת לימודיו החל נתניהו להתקרב לחוגים רוויזיוניסטיים, והיה לידידו האישי של אבא אחימאיר. לאחר סיום לימודיו החל עובד כעיתונאי במערכת העיתון הרוויזיוניסטי 'הירדן'. מעל דפי העיתון תקף באופן קבוע את מדיניותם של דוד בן-גוריון וחיים וייצמן, שהיתה פשרנית לטעמו. לאחר שנסגר העיתון בפקודת שלטונות המנדט הבריטי, יצא לניו יורק.

במהלך מלחמת העולם השנייה היה נתניהו ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בארצות הברית. ב-1939 הגיע נתניהו ללונדון, בהזמנת ז'בוטינסקי, שם שכנע את מנהיג הרוויזיוניסטים להעתיק את פעילותו לארצות הברית מתוך אמונה ש"הכוח הבינלאומי נמצא במקום אחר - לא בבריטניה אלא בארצות הברית".

לאחר מותו של ז'בוטינסקי נשאר בניו יורק, והמשיך בפעילות ציונית. בשנת 1944 נישא לצילה, אותה פגש בעת לימודיו בארץ ישראל. לשניים נולדו שלושה בנים - יונתן (יוני), בנימין ועִדו.

בניו יורק של שנות ה-40 הוא היה בין המעטים שהתריעו על התרחשותה של השואה, ולאחר שנתגלה היקף ההשמדה, היה איתן בדרישתו כי פליטי השואה יופנו לארץ ישראל. במקביל למד לתואר דוקטור בדרופסי קולג' בפילדלפיה, ועבודת הדוקטורט שלו עסקה בדון יצחק אברבנאל.

 

חרם אקדמי מסיבות פוליטיות

כבר באותן שנים ניסה בן-ציון לבנות קריירה אקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל נדחה על ידי הממסד האקדמי באוניברסיטה. למרות טענת ראשי האוניברסיטה שהמניעים לדחייתו היו אקדמיים בלבד, היה בן-ציון משוכנע, וכנראה היה לו בסיס לכך, שהסיבה לדחייתו היתה עמדותיו הפוליטיות הימניות.

בשנת 1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, החליט פרופ' נתניהו לשוב ארצה. גם בפעם הזו לא שולב בסגל האוניברסיטה העברית. מנכ"ל בית ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר, אמר השבוע בשיחה עם ערוץ 7 כי "כל ימיו הוא הודר מהאקדמיה הישראלית ולא הוכר על ידי אנשי האקדמיה אצלנו. בעוד בעולם הוא זכה להערכה והוקרה רבה, באקדמיה הישראלית העדיפו להתעלם ממנו. זאת על אף המחקר המונומנטלי שביצע על האינקוויזיציה, מחקר שתורגם לשפות שונות והופץ במספר מהדורות ברחבי העולם. הסיבה: הוא הפריע לכמה מיושבי מגדל השן האקדמי, בין השאר גם בגלל עמדותיו המדיניות ודבקותו בתורת ז'בוטינסקי, תורת הציונות המדינית".

למרות זאת, הוא זכה לעסוק באחד המפעלים הייחודיים במדינה. בהמלצתו של מורו יוסף קלוזנר היה לאחד מעורכי ומרכזי האנציקלופדיה העברית, דבר שסיפק לו גם הנאה וגם פרנסה, על רקע החרם האקדמי כלפיו. עם פטירתו של קלוזנר היה לעורכה הראשי של האנציקלופדיה.

חברי ילדות של שלושת הבנים למשפחת נתניהו אוהבים להיזכר בשקט התמידי ששרר בבית המשפחה ברחוב הפורצים 4. בעוד האם צילה ושלושת האחים - יוני, בנימין (ביבי) ועידו - אירחו את ילדי השכונה בחדר האחורי של הבית, נתניהו האב שקד על לימודיו ומחקריו ואירח את פרופ' יוסף קלוזנר בחדר העבודה עטור הכותרים של אבות הציונות - הרצל, ז'בוטינסקי ונורדאו.

בשנת 1962 קיבל בן-ציון הצעה מאוניברסיטה בארצות הברית לחקור את ההיסטוריה של יהדות ספרד בתקופת האינקוויזיציה. מכאן ואילך הקדיש פרופ' נתניהו את חייו האקדמיים לשני תחומים עיקריים: חקר יהדות ספרד ותולדות האינקוויזיציה, וחקר מייסדי הציונות. נתניהו ראה את האנוסים כמתבוללים וכמתנצרים מרצון, כאשר לטענתו, מקרים בודדים של מתנצרים שלא שמרו אמונים לדתם החדשה נופחו בתעמולתה של האינקוויזיציה לכדי תנועה בעלת ממדים נרחבים.

בגלל פעילותו האקדמית בחו"ל, המשפחה נדדה באותן שנים בין ישראל וארה"ב, עד שבשנת 1969 שב בן-ציון נתניהו באופן קבוע לניו יורק על מנת לערוך שם אנציקלופדיה יהודית, ולבסוף השתלב בהוראה באוניברסיטת קורנל. 16 שנים נשארה המשפחה מעבר לים, גם כאשר הבנים, תחילה יוני, ואחר כך בנימין (ביבי) ועידו, עלו ארצה והתגייסו לצה"ל, שלושתם ליחידה המובחרת ביותר באותן שנים, סיירת מטכ"ל.

בנימין נתניהו היה זה שהוטל עליו לספר להורים על נפילת בנם יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, במבצע לשחרור בני הערובה באנטבה שבאוגנדה. שנתיים אחר כך, בשנת 1977, אחרי המהפך שהעלה את מנחם בגין לשלטון, שבה משפחת נתניהו לארץ לצמיתות.

בהיותו בן 85, לאחר עשרות שנות מחקר שהניבו מאמרים רבים ואת הספר "האנוסים על פי המקורות היהודיים", פרסם נתניהו את עבודתו הגדולה "מקורות האינקוויזיציה בספרד של המאה ה-15". הספר זכה להד בינלאומי עצום ולשבחים מגדולי החוקרים בהיסטוריה של ימי הביניים.

את עמדותיו הלאומיות לא הסתיר גם כשבנו בנימין נתניהו כיהן כראש ממשלה. הוא ביקר אותו בחריפות כשהסכים להעביר את חברון לשליטת הרשות הפלשתינית, כפי שסוכם בהסכמי אוסלו, ואף התבטא כי "ביבי מתאים להיות שר חוץ, לא ראש ממשלה". בספטמבר 2004 נמנה עם החותמים על עצומת אנשי רוח נגד תוכנית ההתנתקות, אשר כינתה את התוכנית "פשע נגד האנושות". עוד קודם לכן, באותו ראיון משנת 1998, אמר: "אני מאמין שאילו היינו משאירים את סיני ואת שטחי ארץ ישראל המערבית בשליטתנו היה כל השטח הזה הופך לאזור של שגשוג כלכלי ושל התיישבות יהודית כבירה. ואם היינו יודעים כיצד לנהוג במיעוט שבתוכנו - בכבוד ובהגינות אך בתקיפות - לא היתה בכך בעיה קשה ביותר. אם התושבים הערבים היו רוצים להיות אזרחים ישראלים נאמנים - מוטב. אם לא, אם היו רוצים להיות אזרחים ירדנים, הרי היתה נשארת בידם הברירה. לכן, על פי אותה תפישה, אני לא הייתי מוותר גם על עזה. אחרי הכל, עזה היא מקום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. לא במקרה נפוליון נעצר שם. כי עזה היא נקודה שמי שמבקש לשלוט על החוף ממצרים צפונה אינו יכול לוותר עליה. גם לא הייתי מתרגש מן העובדה שיש בעזה מיליון בני אדם. מי שחושב שכאשר הוא יוצא מעזה הוא נפטר ממיליון הערבים שבה טועה, הוא אינו נפטר מהם כלל. הוא פשוט מקים להם בסיס שיאפשר להם במוקדם או במאוחר לתקוף אותנו".

גם על מדינה פלשתינית היתה לו דעה מוצקה: "האפשרות שתקום מדינה ערבית בלב המדינה היהודית היא בעיניי חלום בלהות. אם תקום מדינה כזו היא תהיה בהכרח בסיס לטרור בלתי פוסק שלא נוכל לסבול אותו זמן רב".