בשבע 491: התבטאויותיו של דיסקין מסכנות את ישראל

מי שפוגע בהיערכות למתקפה ישראלית נגד איראן מחליש גם את המוטיבציה של ארה"ב והעולם לפעול בעניין באופן אפקטיבי

עמיאל אונגר , י"א באייר תשע"ב

*הקדמת הבחירות מחייבת חזרה לאופציה של פריימריז פתוחים בציונות הדתית * המהפך השלטוני הצפוי בצרפת מבשר גם על גל אפשרי של עלייה משם

 

ממשל אובמה מכריז אמנם שכל האופציות לגבי איראן כשרות והוא לא ישלים עם איראן גרעינית, אך בפועל מאותת בכיוון ההפוך. סגן הנשיא ג'ו ביידן תקף את מועמד המפלגה הרפובליקנית מיט רומני בסוגיה האיראנית. לטענת ביידן, כאשר רומני תוקף את חוסר המעש של הממשל בנושא האיראני, הוא רוצה להחזיר את ארה"ב לעידן בוש של הסתבכות במלחמות מיותרות. הרי ממשל אובמה עשה כל צעד מתבקש לגבי איראן, להוציא מתקפה צבאית, אמר ביידן.

מתוך הקו הזה אנו מבינים, וגם בטהרן מבינים, שארה"ב תחת ממשל אובמה מנסה להימנע מאופציית המלחמה. הממשל כבר מוכן לאפשר לאיראנים העשרת אורניום עד ל-5 אחוזים (ואחוז אחד או שניים יותר - ביני ובינך מה היא). השיחות בין שש המעצמות לאיראן אינן סובלות מדחיפות יתר ומאפשרות לצנטריפוגות להסתובב בנחת. ובינתיים ממשיך הממשל לפזר הדלפות מגמתיות נגד מתקפה צבאית ישראלית, עד ש-21 חברי קונגרס נאלצו לפנות לממשל ולבקש לחדול מהשיטה.

והנה מצא הממשל לעצמו בעלי ברית כחול לבן, שמגיעים לארצות הברית כדי לתאר את המשיחיות של נתניהו וברק שתויי הוודקה ואפופי עשן הסיגרים. הניו יורק טיימס יכול לרשום לעצמו בסיפוק שסכנת המלחמה באיראן פחתה לאור "הוויכוח שפרץ בישראל".

מול ההתנהגות המופקרת של האח"מים והלשעברים, ניתן להציג כדוגמה חיובית את הראיונות של הרמטכ"ל בני גנץ ליום העצמאות, שבצורה אחראית מוסיפים אמינות לאופציה הצבאית של ישראל ומפזרים חששות לגבי כושר הספיגה שלה.

לא חשוב מה תהיה העמדה לגבי מתקפה באיראן, ברור שללא האיום במתקפה לא תהיה כל התגייסות בינלאומית. לכן, מי שגורם סיפוק לניו יורק טיימס מסכן את אזרחי מדינת ישראל.

מתבייש בממשלת וישי. המועמד לנשיאות מרפת פרנסואה הולנד בביקור בגטו ורשא

פריימריז של כ-ו-ל-ם

הים הפוליטי שנראה כה רגוע הפך בן לילה לסוער, ואנו הולכים לבחירות. נותר רק לסכם את התאריך בטווח שבין אלול למרחשוון.

שוב נתפסות מפלגות המגזר הציוני-דתי בלתי מוכנות. עמד לרשותן זמן למכביר בתקופת כהונתה של הכנסת הנוכחית כדי להגיע להסכמות לגבי איחוד השורות וקביעת שיטה לבחירת המועמדים. והנה שוב אנו מגיעים לקו הזינוק כאשר האיחוד הלאומי אינו מאוחד ומיפקד המפד"ל החדשה רק יצא לדרך. על פי הלו"ז שנקבע עלול המיפקד להסתיים סמוך למועד הבחירות, ואולי אפילו כאשר הבחירות יהיו כבר מאחורינו. מי שמשך זמן מתוך תקווה שיוזמת הבחירות המקדימות תגווע ואותן דמויות מוכרות ימשיכו לאייש את הרשימות, אולי מרגיש כעת איזושהי הקלה. אבל כדאי להציץ בסקרים המראים שגם הבית היהודי וגם האיחוד הלאומי מדגדגים את אחוז החסימה. וגם אם נניח שהסקרים טועים ויזכו הבית והאיחוד לשחזר את ה"הישג" של שבעה מנדטים - האם ניתן להסתפק בתוצאה כזו?
ממשל אובמה מצא לעצמו בעלי ברית כחול לבן, שמגיעים לארצות הברית כדי לתאר את המשיחיות של נתניהו וברק שתויי הוודקה ואפופי עשן הסיגרים. הניו יורק טיימס יכול לרשום לעצמו בסיפוק שסכנת המלחמה באיראן פחתה לאור "הוויכוח שפרץ בישראל"

במקום להסתפק בנבואות זעם, הרשו לי להציע אלטרנטיבה קונקרטית בדקה התשעים. גם אם לוח הזמנים לא היה משתבש, עדיין המיפקד שערך הבית היהודי במטרה להרחיב את השורות היה לקוי בכך שחייב את המבקשים להשתתף בפריימריז להצטרף כחברי מפלגה למפד"ל "החדשה". השר דניאל הרשקוביץ נדרש לנושא בראיון ברשת ב' וענה כי כאשר עורכים מיפקד אז מתפקדים למפלגה קונקרטית. הרשקוביץ צודק לגבי התפקדות, אבל טועה בכך שהוא דורש חברות במפלגה כתנאי להשתתפות בבחירות המקדימות. במדינות רבות בארצות הברית רשאי כל בוחר להצביע בבחירות המקדימות או לרפובליקנים או לדמוקרטים בלי להיות רשום כחבר במפלגה. גם אצלנו פתחה פעם מפלגת העבודה את הבחירות המקדימות לראשות עיריית חיפה לכולם, במטרה להדיח את אריה גוראל לטובת עמרם מצנע.

השמאל הצרפתי (גם הסוציאליסטי וגם הקיצוני), הסובל מפלגנות כרונית, ביצע השנה מעשה פוליטי נבון ופתח את הבחירות המוקדמות שלו לרווחה. כל דכפין ייתי ויתמודד, כל דצריך ייתי ויצביע. הרעיון היה גם להרחיב את השורות וגם לפרק את הקניבליזם. אף אחד לא נדרש לבטל את חברותו במסגרת מפלגתית כלשהי. יש לאמץ שיטה דומה בתוך הציונות הדתית. על מנת למנוע טענות להשתלטות עוינת, אפשר לצמצם את ציבור הבוחרים והמתמודדים למי שמתפלל במניין דתי-לאומי או למד במסגרת ציונית דתית (מיסודי ועד מסגרת למבוגרים, כגון מכון מאיר) ומוכן לשלם סכום של מאה שקלים לכיסוי ההוצאות הארגוניות.

על פי שני הקריטריונים המוצעים יהיו זכאים להצביע ולהתמודד גם ברוך מרזל ואברום בורג, גם דתל"ש וגם מי שהצטרף לחב"ד. אין צורך להיבהל, ומותר לגלות כאן סוד: מי שמעוניין להשפיע על רשימתה של מפלגה שהוא אינו תומך בה, יעדיף לעשות זאת במפלגה שהיא בעלת סיכוי להרכיב את הממשלה או להיות שותפה בכירה בה. בעוונותינו הרבים, מפלגות הציונות הדתית אינן מועמדות להרכיב ממשלה או לככב בה. הבחירה הניצבת בפניהן היא שינוי המצב או היעלמות מהמפה הפוליטית.

 

בקרוב אצלנו

פרנסואה הולנד, המועמד הסוציאליסטי שיזכה קרוב לוודאי בבחירות לנשיאות צרפת שתערכנה ביום ראשון, ביקר השבוע במוזיאון השואה בפריז. בסוף הביקור טען הולנד שהדבר הכי קשה לו כצרפתי היה להיווכח שממשלת וישי הצרפתית היא שניסחה את החוק נגד היהודים החתום בידי המרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה. הולנד בחר כנראה לנקוט בצעד הסמלי הזה מתוך ידיעה שיהודי צרפת חוששים לבאות אם ייבחר. ראש הקהילה היהודית, הקרדיולוג רישאר פרסקייה, אף נתן ביטוי לחששות אלו בראיון ל'הארץ'. בסיבוב הראשון היהודים הצביעו ברוב מוחץ לטובת יריבו של הולנד, הנשיא הנוכחי ניקולה סרקוזי.

ליהודים יש סיבה לחשוש מחילופי השלטון. אמנם לא תמיד שבענו נחת מה"ידיד" סרקוזי (לדוגמה כאשר צרפת תמכה בצירוף פלשתין לארגון אונסקו), אבל קשה היה להצביע על גורמים עוינים לישראל במפלגת השלטון. לא כן הדבר לגבי הסוציאליסטים, שבקואליציה בראשותם ישתתפו גם ירוקים וקומוניסטים שהם אנטי ישראלים למהדרין. המפלגה הסוציאליסטית ביצעה מאמץ להביא לקלפי מצביעים משכונות מהגרים (ברובם הגדול מוסלמים), וההצבעה המוסלמית מהווה נדבך חשוב בניצחונו של השמאל, למרות שהולנד כבר הכריז שאין בכוונתו לבטל את החוק האוסר את הרעלה במקומות ציבוריים.

עוד סיבה לדאגה היא עלייתם של הקצוות בסיבוב הראשון. החזית הלאומית וחזית השמאל זכו לאחד מתוך שלושה קולות, או במונחים שלנו 40 מנדטים בכנסת. היו אמנם גם יהודים שהצביעו עבור מנהיגת החזית הלאומית הגברת לה פן וכן עבור מועמד השמאל הקיצוני ז'ן לוק מלנצ'ון, אבל באופן כללי התחזקות הקצוות מעוררת חשש אצל היהודים, וגם מציבה סימן שאלה לגבי יציבותה של המערכת הפוליטית. מפלגתה של לה פן הצליחה במיוחד אצל בוחרים צעירים, והדבר מהווה אולי סימן לבאות.

היהודים, כמו יתר אזרחי צרפת, חוששים גם מהמשבר הכלכלי שהזין את הצבעת מחאה. הולנד ביצע גיחה ללונדון כדי להרגיע את הקהילה העסקית ולשכנעה שחרף הבטחתו להכביד את נטל המס על העשירים (מיליונרים ישלמו 75%) ועל הבנקים, הוא אדם מיושב ולא קומוניסט. השאלה המסקרנת היא כיצד תתבצע הלכה למעשה גישתו של הולנד להתמקד בצמיחה במקום בצמצום הגירעון. מדינות האיחוד האירופי קיבלו על עצמן לנהל תקציבים מאוזנים על מנת להרגיע את המשקיעים ולבלום את נסיקת שיעורי הריבית. במקרה שייבחר, הולנד כבר הבטיח לשנות כיוון. צרפת חורגת מתקציבה כבר כמה עשורים. סרקוזי עשה מעט מדי בנדון, לדוגמה העלאת גיל הפרישה מ-60 ל-62, אבל גם על המעט הזה הולנד מערער. לכן אנו עשויים לראות גל עלייה נוסף מצרפת בתקופה הקרובה והבינונית.