בשבע 491: לא רב מטעם

עמדותיהם השונות של התנאים כלפי מלכות רומי: שבח, גינוי ושתיקה

הרב אליעזר מלמד , י"א באייר תשע"ב

* רוב חכמי ישראל נקטו כשיטת ר' יהודה ששיבח את המלכות או כשיט ת ר' יוסי ששתק  * ר' יהודה לא ניצל את קרבתו למלכות לטובתו האישית ונותר עני מרוד * ענוותנותו של ר' יהודה וקפדנותו של ר' שמעון * מעשי החסידות של ר' יהודה * מדוע המוני בית ישראל מקדישים ומעריצים את ר' שמעון * מעלת השתיקה של ר' יוסי והכבוד ההדדי בין שלושת החכמים

מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון ביחס למלכות רומי

לקראת ל"ג בעומר נעסוק מעט בדמויותיהם של רבי שמעון, רבי יהודה ורבי יוסי. תחילה נקדים שבכל מקום שמוזכר ר' שמעון סתם הכוונה לרבי שמעון בר יוחאי, בכל מקום שמוזכר ר' יהודה סתם הכוונה לר' יהודה ברבי אילעאי, וכל מקום שמוזכר סתם ר' יוסי הכוונה לר' יוסי בן חלפתא.

מסופר בתלמוד (שבת לג, ב) שישבו חכמים ודיברו על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בדברי שבח על רומא ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות". ואף שידע רבי יהודה שהרומאים גזרו גזרות קשות על ישראל, החריבו את בית המקדש השני והרגו מאות אלפי יהודים במשך המרד הגדול ומרד בר כוכבא, העדיף רבי יהודה להתבונן בצד החיובי שבמלכותם.

רבי יוסי שתק. כפי הנראה לא רצה לשבח אותם, אבל גם לא רצה לגנותם, כדי שלא ליצור מתח שאין בו תועלת.

אולם רבי שמעון בר יוחאי חש חובה מוסרית לבקר בכל תוקף את מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן; תיקנו שווקים - להושיב בהם זונות, מרחצאות - לעדן בהם עצמן, גשרים - ליטול מהם מכס". נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו - יתעלה. רבי יוסי ששתק - ייענש בגלות. ורבי שמעון שדיבר בגנותנו - ייהרג. ברח רבי שמעון והתחבא עם בנו במערה, ונעשה לו נס וצמח שם חרוב ונבע מעיין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה, עד ששמעו שמת הקיסר ונתבטלה גזירתו.
כשם שידע ר' יהודה לשמוח בחלקו למרות עניותו, כך יכול היה למצוא את נקודות האור בשלטונה של מלכות הרשעה, ומתוך כך נמצא מקום לקיום בתי המדרש תחת שלטונם. גם היום ראוי לרבנים שמקורבים לשלטון לנהוג כר' יהודה, שהיה עניו וחסיד ולא נהנה מהשלטון בפרוטה, אלא עשה הכל לשם שמיים

  העמדה המקובלת

למעשה, רוב חכמי ישראל נקטו בעמדתם של ר' יהודה או ר' יוסי. הם התחשבו בקשיים המצויים בעולם הזה, ועמדתם כלפי שלטון הגויים היתה שמרנית ומתונה. מצד אחד שמרו על עמדה רוחנית עצמאית, והתאמצו לחנך את הציבור שלא להיגרר אחר תרבות השליטים. מנגד, הכירו בכוחו של השלטון והשתדלו למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו. ואף הורו להתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו (ע"ז ד, א). ורק כשהמלכות כפתה על היהודים לעבור על דתם ולא נותרה ברירה, הורו להתמרד נגדה.

  המחלוקת ביחס לעיסוק בפרנסה

כיוצא בזה, שיטת רשב"י היתה שתלמיד חכם צריך לעסוק בתורה בשקידה מוחלטת, בלי לדאוג כלל לפרנסתו, וה' יסייע בידו שתהיה לו פרנסה. ואילו דעת רוב חכמי ישראל היתה שתלמידי חכמים צריכים לדאוג לצורכי פרנסתם (ברכות לה, ב). וכן אמר ר' יהודה: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות - כאילו מלמדו ליסטות" (קידושין כט, א).

  רבי יהודה ברבי אילעאי לא היה 'רב מטעם'

כפי שלמדנו, לאחר ששמעו הרומאים שר' יהודה דיבר בשבחם, העלו את מעמדו ומינו אותו לאחראי ומורה על בית הנשיא, והסכימו שתחודש פעילות הסנהדרין תחת אחריותו (מנחות קד, א). ועל כן נקרא ר' יהודה "ראש המדברים בכל מקום".

היה אפשר לחשוב לכאורה שר' יהודה היה אדם פיקח ומעשי, שידע באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. סוג של "רב מטעם" שמוצא לעצמו תירוצים להחניף לרשעים ו'להסתדר' עם בעלי הכוח, ועל ידי כך משיג לעצמו תפקיד מכובד וזוכה לעושר וכבוד בעולם הזה. אולם באמת ר' יהודה היה חסיד גדול, וכל מעשיו לשם שמיים.

  עוניו ושמחתו של ר' יהודה

עני מרוד היה ר' יהודה, ולא הסכים ליהנות מאחרים כלום. במשך שנים הסתפק יחד עם אשתו בגלימה אחת. וכשהיתה אשתו יוצאת לשוק, היה חייב ר' יהודה להישאר בבית, שלא היה לו בגד עליון לצאת בו. ואף שהיתה זו גלימה פשוטה, שמח בה מאוד והחשיב אותה כמעיל, וכשהיה מתעטף בה הודה לה' ובירך: "ברוך שעטני מעיל". פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל הנשיא תענית, והצטערו שר' יהודה לא בא, שהיה מלומד בניסים. סיפרו לרשב"ג שר' יהודה לא בא מפני שאין לו מעיל. שלח לו רשב"ג מעיל, ולא הסכים לקבל, שלא רצה ליהנות משל אחרים כלום (נדרים מט, ב).

ואף שהיה עני מרוד, שמח מאוד בחלקו ופניו היו מבהיקות. יום אחד ראתה אותו מטרוניתא אחת וחשבה שפניו מבהיקות מחמת ששתה יין, והתפלאה היאך הוא שתוי ומורה הוראות. והשיב ר' יהודה שאינו רגיל כלל לשתות, אלא ש"חכמת אדם תאיר פניו". ופעם ראה אותו צדוקי אחד ואמר שלפי פניו הוא נראה כמי שמלווה בריבית או מגדל חזירים, שאלו אנשים שמרוויחים הרבה. ענה לו, שניהם אסורים עלי, אלא שאני מקפיד להתפנות לבית הכסא, ובזכות זה אני בריא.

פעם הביאו לפני רבי יהודה ורבי שמעון תאנים בלופסים שקשים מאוד לעיכול. רבי יהודה אכל מהם ורבי שמעון לא אכל. שאל ר' יהודה את חברו ר' שמעון, מדוע אינך אוכל מהם? אמר לו, מפני שהם קשים לעיכול עד שאינם יוצאים מבני מעיים. השיב לו ר' יהודה, דווקא משום כך כדאי לאוכלם, שנוכל ליזון מהם גם מחר (נדרים מט, ב).

כשם שידע לשמוח בחלקו למרות עניותו, כך יכול היה למצוא את נקודות האור בשלטונה של מלכות הרשעה, ומתוך כך נמצא מקום לקיום בתי המדרש תחת שלטונם.

גם היום ראוי לרבנים שמקורבים לשלטון לנהוג כר' יהודה, שהיה עניו וחסיד ולא נהנה מהשלטון בפרוטה, אלא עשה הכל לשם שמיים.

 

נהג בחסידות

ר' יהודה נקרא 'חסיד', ופעמים רבות כשמספרים "מעשה בחסיד אחד" הכוונה אליו (ב"ק קג, ב). כדי להבין את יחסו לשלטון נזכיר את הסיפור המפורסם (ברכות לב, ב): "מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו אמר לו: ריקא... כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום – היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום". ואף שמצד הדין היה יכול להפסיק בתפילה מפני פיקוח נפש, מפני חסידותו לא רצה להפסיק, והאמין שיצליח לשכנע את ההגמון שלא להורגו (עיין ט"ז או"ח סו, א).

וכן היה נוהג בחסידות בחתונות ומקפיד לרקד תמיד לפני הכלה. "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה" (כתובות יז, א).

  לעשות שלום בית

כיוצא בזה מצינו (נדרים סו, ב), מעשה באחד שהקדיחה לו אשתו את תבשילו. כעס ונדר שכל זמן שלא יאכלו ר' יהודה ור' שמעון מן התבשיל הפגום שלה, לא תהנה ממנו אשתו יותר ויגרש אותה מביתו. והיתה בזה חוצפה גדולה כלפי גדולי ישראל, לדרוש מהם לאכול תבשיל פגום, ולאיים שאם לא יסכימו לאכול יגרש את אשתו.

ר' יהודה הסכים לאכול, ואמר שאם ציוותה התורה למחוק שם ה' כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שאני צריך להעביר על כבודי. אולם ר' שמעון שהיה קפדן לא הסכים לאכול, ואמר: ימות הבעל ובניו "ואל יזוז שמעון ממקומו".

  הלכה כר' יהודה

ההדרכה הכללית של חכמים להיות ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי וכר' שמעון (שבת ל, ב, ועיין ויק"ר ט, ט). וכך גם נפסק להלכה, שכאשר נחלקים ר' שמעון ור' יהודה - הלכה כר' יהודה (עירובין מו, ב).

  גדולתו של רשב"י

דרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור. צורך השעה מכריח אותנו להתחשב באילוצי החיים, וזה רצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות בקשיים העומדים לפנינו בלא שנסמוך על הנס. אך מכל מקום יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, שעל ידו רואים הכל באופן מוחשי את מופת הדבקות המוחלטת בתורה. החזון הגדול של האמונה והגאולה מאיר מכוחו של רבי שמעון בר יוחאי, שמסר נפשו על כבוד ישראל ואמונתו, וקבע לדורות כי מלכות רומא שהצרה לישראל היא מלכות הרשעה. ועל כן המוני בית ישראל מקדישים ומעריצים את רבי שמעון בר יוחאי.

  ר' יוסי ששתק

בצד מעלת חסידותו של ר' יהודה, וחזון האמת הנצחית של רשב"י, ישנה עוד מעלה - מעלת השתיקה של ר' יוסי. אמנם הנהגת הציבור דורשת לעיתים לומר דברים שיפים לשעתם כדברי ר' יהודה, והעמדת חזון הנצח דורש לעיתים קפדנות והתעלמות מקשיי ההווה. אולם האמת ההלכתית שלוקחת בחשבון את מכלול השיקולים, צריכה להיאזר בשתיקה עמוקה כדי להכיל את כל הצדדים. וזהו שהורו חכמים שבכל מקום שנחלק ר' יוסי עם ר' יהודה או ר' שמעון, הלכה כמותו.

ומכל מקום, בכל ימיהם, למרות כל האירועים הקשים שעברו עליהם, נהגו שלושת הגדולים הללו, תלמידי רבי עקיבא, כבוד גדול זה בזה, וידעו שעל ידי דברי שלושתם יחד מתגלה שמו של הקב"ה בעולם.