חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

להתראות ביסלי, שלום בעל שם טוב - בגליון השבוע

האנימטור אברהם זמורה החל את דרכו כאלברט - יהודי תחת שלטון הקומוניזם, שלא ידע כמעט חצי דבר על יהדות
10/05/12, 14:39
דודו כהן

כשרונותיו סייעו לו למצוא עבודה כמאייר בישראל זמן קצר לאחר עלייתו, והוא יצר את הדמויות הידועות בפרסומות של צ'יטוס, ביסלי, קרלו ועוד | אחיזת העיניים של עולם הפרסומות הביאה לתחושת ריקנות, שהובילה את זמורה אל ספר התהלים וסיפורי צדיקים |כיום הוא מוציא ספרי קומיקס יהודיים, ש"עושים לי טוב לנפש, ואת זה אי אפשר לקנות בכסף"

מוחו של אלברט זמורה היה טרוד. הוא לא הפסיק לחשוב על עתידו המקצועי, ועכשיו, באמצע נסיעה שגרתית לסטודיו ששכן ביפו, הוא גם תעה בדרך. בינתיים הוא המשיך להרהר ולשקול האם להישאר בעולם הפרסום המשתלם והרווחי, או שמא לממש את הפנטזיה שהתגבשה בו לאחרונה - להוציא ספר קומיקס מסיפורי הבעל שם טוב. מצד אחד, חשב, העבודה בעולם הפרסום כבר לא ממש מעניינת אותי. מצד שני, איך בדיוק אממן את הספר? הרי אין תרבות קומיקס בישראל, ולא ברור מי יהיה קהל היעד של מוצר כזה. אולי עדיף להמשיך לאייר ולהנפיש אנימציות לפרסומות?

זמורה מעיד שהוא אדם מאוד ריאלי ואנליטי, אבל כשצירופי המקרים החלו לנחות עליו בזה אחר זה, הוא הבין שיש כאן יד מכוונת. ובמילים אחרות, בדיוק כששבר את הראש בנוגע להמשך דרכו האמנותית, הגיע לצומת והחליט לפנות ימינה. מול עיניו ניצב השלט ובו שם הרחוב: הבעל שם טוב. "זה קרה לא פעם ולא פעמיים", הוא מספר ומוסיף דוגמה נוספת: "הבן שלי חזר מהצבא, התקשר וביקש שאבוא לקחת אותו מתחנת הרכבת. חשבתי בנסיעה על הספר, אבל תהיתי איך אדפיס אותו עכשיו, ומאיפה לקחת כסף. אמרתי שאני צריך בשביל זה הצלחה ופרנסה. הגעתי לרמזור אדום, וניגש אליי בן אדם שמוכר דברים לאנשים בצומת - מחזה די נדיר אצלנו בראשון לציון. כשהוא ניגש אליי ראיתי שהוא מוכר ברכות מעוצבות מהבעל שם טוב על פרנסה ועל הצלחה - בדיוק הדברים שחשבתי עליהם. מה הסיכוי שאמתין באור אדום בדיוק באותו צומת, באותו זמן, ואתקל באדם הזה עם הברכות האלה? לפעמים אומרים שהשם מדבר איתנו דרך מה שאנחנו רואים ושומעים, רק שלא תמיד אנחנו יכולים לראות את הסימנים. לפעמים אנחנו לא נותנים לו להיכנס, אבל צריך טיפה להתרחק, להבין את הרמזים שמוצבים עבורנו בדרך".

אני אדם ריאלי, אבל קרו לי יותר מדי צירופי מקרים שאי אפשר להתעלם מהם". אברהם זמורה

 פסיכולוגיה של קומוניסטים

רק שנתיים חלפו מאז תחילת השינוי של אברהם זמורה, וכבר ניתן לראות שינויים משמעותיים ביצירה שלו. מאיור והנפשת דמויות פופולריות עבור תעשיית הפרסום, כמו ביסלי, קרלו וצ'יטוס, הוא עבר לאייר את הבעל שם טוב (בספר שהוציא באופן עצמאי לפני פחות משנתיים), אייר ספרי יהדות לילדים כמו 'שבת מלכתא', 'סיפורי הבן איש חי' ו'איי לאב שאבעס' (באנגלית), ועכשיו הוא מוציא ביחד עם הכותבת רננית פרשני את "נקודה טובה" על רבי נחמן מברסלב (הוצאת ספריית בית אל). אם תשאלו אותו מה יותר רווחי - לצייר את החבר'ה של ביסלי לפרסומת בערוץ 2 או לאייר ספר קומיקס על רבי נחמן, אין ספק מה תהיה התשובה, רק שבשלב זה של חייו היא לא ממש מעניינת אותו.

אנו נפגשים בבית קפה קטן. הוא מגיע כשלראשו כיפה שחורה סרוגה, בכיסו קופסת סיגריות שמתכלה במהירות, ועם חיוך אופטימי בילט-אין. הכנות שלו קורנת ממנו. הוא לא שם מחיצות בראיון, לא חושש לחלוק את מכמני לבו, ובעיקר - סליחה על ההגדרה הפסטורלית מדי, אבל זה הרושם - נראה מוקסם מהעולם החדש שגילה.
כשהיו לי מדי פעם דיונים עם חילונים על החרדים - כולל אמירות כמו 'הם לא עושים כלום, לא עובדים ורק מתפללים ולומדים תורה' - הייתי תמיד בצד החרדי. אמרתי שאם המדינה נותנת מימון לפרופסור שעושה מחקר על זכויות האדם בזימבבואה, אני לא מבין מה הבעיה לממן אנשים שלומדים תורה

הוא בן 43, נולד בברית המועצות, ועלה לארץ ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת המפרץ, יחד עם אשתו ההרה. "לא ידענו כמעט שום דבר על ישראל, ידענו רק מהחדשות עד כמה הצבא הישראלי נלחם כל הזמן בפלסטינים", הוא מספר. "בעיתונים היו קריקטורות של בגין הורג ילדים ערבים מסכנים. אבל בתחילת שנות התשעים נערכו תערוכות על ישראל, והבנו שבארץ אין רק מלחמה. למעשה, ידענו עוד לפני שישראל לא כל כך גרועה כמו שהקומוניסטים רצו לשכנע אותנו. חלק מהיהודים גם שיתפו עם זה פעולה, התנערו מהציונות והגדירו את עצמם כיהודים סובייטים. עד עכשיו אני זוכר איך בטלוויזיה היתה גישה אנטי ציונית: לקחו יהודים מצליחים כמו שחקנית או אלוף בצבא, ובראיונות הם אמרו שהם יהודים סובייטים שאין להם שום קשר עם הציונות, שהיא בכלל כמו פאשיזם".

מה חשבת עליהם אז?

"אנחנו במשפחה חשבנו שזה נורא שיש יהודים שרוצים להיות קרובים לשלטון ולהראות את הלויאליות שלהם. אבל אסור היה לנו לומר את זה בפומבי, כי איך אומרים? 'הק.ג.ב לא ישן אף פעם'. חשבנו כך בינינו לבין עצמנו".

זמורה נתקל בגילויי אנטישמיות, ומוצאו היהודי אפילו עמד במרכזם של כמה עימותים פיזיים שניהל  לא פעם בבית הספר ובצבא הרוסי. "בשיעורי היסטוריה או מולדת הייתי שואל כל מיני דברים לא נוחים עבור האידיאולוגיה שהיתה אז", הוא נזכר. "המורים אמרו 'אתה שואל כאלה שאלות, אבל בסופו של דבר אתה עדיין אוכל את השומן הרוסי'".

אז אצלכם בבית היתה ציונות פחות או יותר, אבל לא ממש יהדות.

"נכון. אני אפילו לא יכול להגיד שזו היתה ציונות במלוא מובן המילה. לא ידענו - פשוט הרגשנו אחדות עם העם שלנו. לא היתה לנו כל כך כוונה לעזוב. כשאתה שומע שטיפות מוח כל היום, אתה פשוט לא מבין מה המציאות. נדמה לך שנולדת בארץ הכי טובה, אבל עם הגיל אתה מבין שלמרות שקומוניסטים אומרים שכולם שווים - מי שבשלטון שווה יותר מכולם, בסופו של דבר. בסוף זה מגיע לפסיכולוגיה נורא דו פרצופית, כי כולם יודעים מה צריך להגיד באופן פומבי, ואיך צריך לחנך את הילדים - אבל בפנים הם חושבים אחרת וגם פועלים אחרת. מין פסיכולוגיה קומוניסטית".

 

 לידה באזעקה ראשונה

כבר מגיל שנתיים הפגין זמורה את כישוריו האמנותיים, וככל שבגר הבין שבכך הוא גם יעסוק. בתחילת שנות התשעים, כשהוא ואשתו ההרה תכננו לעלות לארץ, לא מעט קרובים שאלו אותו מה יעשה שם, הרי תחום האנימציה לא ממש מפותח בישראל. הוא כבר הכין את עצמו לכל עבודה, מה גם שהיו לבני הזוג רק 150 דולר בכיס - הסכום המקסימלי להוצאה מברית המועצות. את שאר הכסף הם נתנו במתנה לקרובי משפחה שנותרו ברוסיה, או רכשו מוצרי קיום בסיסיים שאיתם עלו לארץ.

עם נחיתת המשפחה פרצה מלחמת המפרץ ("הבן הבכור נולד בדיוק באזעקה הראשונה"). המשפחה התגוררה בחודשיים הראשונים אצל דודו של זמורה - עולה ותיק יחסית שעלה לארץ בשנת 70' כציוני נלהב, ועם השנים הפך לחרדי ליטאי. למרות הפערים במנטליות ובתפישות העולם, העולים הטריים נקלטו היטב בשכונה החרדית-הירושלמית. "גרנו אצלם חודשיים, וזה היה מצוין", מספר זמורה. "אני חושב שאם כולם היו כמו דוד שלי, שהוא אדם צדיק, המשיח היה בא כבר. הוא אדם חם, טוב, יהודי אמיתי. מאוד צנוע. תמיד עוזר".

לא ניסו לקרב אתכם ליהדות על הדרך?
תמיד הייתי אלברט אברהם. יש לי שני שמות, אבל הייתי בעיקר אלברט. את השם הזה נתנו על שם סבי, שנקרא אברהם. אבל להיות אברהם ברוסיה זה נורא קשה, כי מזהים אותך כיהודי. כשפניתי לעשות ספרים בנושאים יהודיים, רציתי פתאום לעשות את זה תחת השם העברי שלי

"הם ניסו. לא בכוח, אבל הסבירו לנו שזו שבת וזו כשרות, וכך וכך צריכים לעשות, ומאיפה עושים ומאיפה זה בא. קיבלתי את ההסברים, וכשגרנו שם ביצענו את הכל מתוך כבוד כלפי המשפחה. אבל כשאתה לא מרגיש את זה מבפנים, זה לא עובד. אתה יודע שאתה יהודי, מבין שהם רוצים לחיות כך וזה בסדר, אבל אתה עוד לא בטוח ועוד לא יודע שיש ריבון לעולם הזה. יש לך כל מיני הסברים לעצמך. גם קיבלנו חינוך כזה, והסביבה משפיעה כידוע על הבנאדם.

"עם זאת, בהמשך החיים כשהיו לי מדי פעם דיונים עם חילונים על החרדים - כולל אמירות כמו 'הם לא עושים כלום, לא עובדים ורק מתפללים ולומדים תורה' - הייתי תמיד בצד החרדי. אמרתי שאם המדינה נותנת מימון לפרופסור שעושה מחקר על זכויות האדם בזימבבואה, אני לא מבין מה הבעיה לממן אנשים שלומדים תורה, כי בגדול נשארנו יהודים רק בזכות היהודים ששמרו על התורה במשך כל שנות הגלות. למה המדינה צריכה לסבסד דברים כאלה ולא חכם בתורה שיושב ולומד?".

אחרי ההסתגלות לתנאים החדשים, שוחח זמורה עם עולה ותיק שעשה אנימציות ואיורים לתוכניות בטלוויזיה החינוכית, וגילה שאותו אדם מתכנן להקים סטודיו אנימציה, והוא בדיוק מחפש אנימטורים. כך, אחרי חמישה ימים בארץ, כשהמשפט היחיד שידע זמורה בעברית היה "איפה זה רחוב קרליבך?", הוא הגיע לראיון העבודה הראשון שלו, והתקבל לאחר שהציג עבודות קודמות מרוסיה. באותה תקופה הוא התגורר בירושלים, ולאחר מכן בבית שמש, שם עבד במשך ארבע שנים. אחרי שהסטודיו נקלע לבעיות כספיות, הקים זמורה סטודיו משלו עם עוד שני שותפים, ובמשך שבע שנים עשה פרסומות, משחקים, סרטי ילדים, אנימציות ועוד. בין השאר הוא הנפיש פרסומות של ביסלי, סופרלנד, גמדים, דני, במבה, והיה מעורב בהפקתן של קלטות ילדים כמו מיץ פטל, "100 שירים ראשונים" ועוד.

עבודה בשבת – לא מצליחה

בכל התקופה הזו היה זמורה רחוק מהיהדות, כמו רוב העולים מבריה"מ שחיו תחת משטר קומוניסטי אדוק. הוא השתדל לשמור על עשרת הדיברות לדבריו, כולל אפילו שבת במידה מסוימת, מתוך הבנה שעבודות בשבת פשוט לא מצליחות. "כמה פעמים ניסיתי לעבוד, אבל ראיתי שכל מה שאני עושה בשבת לא נמכר ולא מצליח", הוא מספר. "לפני 13 שנה החלטתי שאני לא עובד בשבתות, כי בכל מקרה, לפי הניסיון שלי - לא ייצא מזה שום דבר. לא התחלתי לשמור שבת כהלכתה, אבל הפסקתי לגמרי לעבוד".

אבל זה לא הספיק לו. הוא התגלגל מפרויקט לפרויקט, מפרסומת לפרסומת, מפתיחים עבור האירוויזיון עד לעיצוב אריזות חטיפים, והרגיש שכל זה לא מספק. במיוחד כשנתקל באנשים שלא אהב או בפרסומות שנדרש לבצע - כמו זו שבה שתי דמויות הביסלי מתפרצות למגרש כדורגל ללא בגדים – אז היה שואל את עצמו מה התכלית. "ההרגשה הפנימית היתה שמשהו לא מספיק לי, וזה התגבר והתגבר, הצטרף והצטרף. זה הגיע למצב שהנפש מרגישה שהיא חנוקה. אתה מפסיק ליהנות, לא מבין את המהות למה אתה עושה את כל זה. חשובה לי ההנאה ממה שאני עושה, שאהיה מלא מבפנים, לא סתם לעבוד בשביל הכסף. ואיכשהו זה הפסיק".

היתה איזו נקודת ציון משמעותית בדרך, או שזה פשוט התבשל אצלך עם הזמן?

"לא היה שום דבר טרגי. פשוט הרגשתי שמשהו לא מספיק לי. צריך להיות עוד משהו מאחורי הכל, מאחורי השאלה למה באנו לעולם הזה".

בתקופת השיא שלו, ניהל זמורה סטודיו בן 20 עובדים. זו היתה עבודה מלחיצה מאוד, ולפעמים הוא הרוויח פחות, ואת כל הרווחים העביר כמשכורות לעובדים. אבל יותר מכל, זו היתה תחושת המיצוי. "יש לך תחושה שאתה מסתובב אחרי הזנב של עצמך. או.קיי, עשית עוד פרסומת אחת שגם מבטיחה יותר מדי בדרך כלל. אומרים לך שבמילקי למשל יש כך וכך ויטמין, אבל כמה מילקי אתה צריך לאכול ביום כדי שהכמות הזו תהיה משמעותית באמת? בעולם הפרסום יש המון מניפולציות. במקום לתת שירות טוב באמת, הרבה חברות מנסות לשכנע את הצרכן שהמוצר טוב. זו תפישה אחרת - לא להתאמץ שהמוצר ייצא איכותי, אלא להתמקד בשכנוע הלקוח שהכל בסדר. הם לא רואים בעבודה משהו שנועד לשרת את הלקוח, אלא רואים את הלקוח כגורם שאפשר להוציא ממנו כסף. גם הרעיונות של הפרסומות בעייתיים - אני עד עכשיו לא מבין למה התבקשתי ליצור פרסומת שבה הבחורים של ביסלי יוצאים למגרש כדורגל עירומים לגמרי. אני לא מבין מה הקשר בין ילדים, חטיף והסצנה הזו"

אז למה בכל זאת עשית את הפרסומת?

"כבר לא הייתי יכול לוותר כי לא הייתי עצמאי, אלא עבדתי בסטודיו. לכן ביצעתי את מה שביקשו ממני. אבל בתקופה הזו עלתה במיוחד השאלה לאן אני הולך. נמאס לי כבר לעשות את השטויות האלה. היו כאלה שאמרו 'מה, זה חמוד ומגניב ומשוגע'. אבל עבורי זה היה מגעיל. אולי פשוט לא הבנתי את הקונספט. יכול להיות שאני בן אדם דפוק.

"עם זאת, תמיד הקפדתי על כמה עקרונות. קודם כל, אני לא משקר ולא מרמה. שנית, יש לי גם קו אידיאולוגי. פעם למשל, כשהייתי עצמאי, ביקשו מאיתנו לאייר ולהנפיש תשדירי תעמולה עבור מרצ ומפלגת העבודה. סירבתי מטעמים אידיאולוגיים; אחרי שרבין נרצח הגיעו אליי בהצעה 'בוא נעשה סרט על רבין' מתוך מחשבה שעל הגל הזה נקבל מימון ואז נעשה משהו. לא חשבתי שכך צריכים לעשות כסף, וגם לא הסכמתי עם האידיאולוגיה של השמאל באופן כללי".

מאלברט לאברהם

המעבר לעולם היהודי, שזמורה נמצא בעיצומו, כולל גם את החלפת שמו מאלברט לאברהם. אמנם בחלק מהמקומות הוא עדיין מוכר כאלברט, אבל הכיוון ברור. "תמיד הייתי אלברט אברהם. יש לי שני שמות, אבל הייתי בעיקר אלברט. את השם הזה נתנו על שם סבי, שנקרא אברהם. אבל להיות אברהם ברוסיה זה נורא קשה, כי מזהים אותך כיהודי. כשפניתי לעשות ספרים בנושאים יהודיים, רציתי פתאום לעשות את זה תחת השם העברי שלי. אבל אני עוד בשלב המעבר, לכן לפעמים אני אלברט ולפעמים אברהם. אבל נראה לי שעם הזמן אהפוך יותר ויותר לאברהם".

ההתקרבות שלו ליהדות החלה מעיון סקרני בתנ"ך, והמשיכה בקריאה מאסיבית של פרקי תהילים וסיפורי צדיקים. "הרגשתי שפשוט לקחו אותי ואמרו 'לך בדרך הזו'", הוא מתקשה לברור מילים. "הסכמתי, ואני מרגיש כמו התם מהסיפור של החכם והתם. לא היתה לי הדרך הסטנדרטית של הליכה למפגשים והרצאות. איכשהו בעצמי התחלתי לחפש, לדבר עם אנשים, לדבר עם קרובי משפחה חרדים ולהתעניין בכלל. במקביל היו לי כל הזמן צירופי מקרים. אני אדם מאוד ריאלי, ואני אומר שקרו לי דברים מוזרים שקשה להסביר אותם. אלה לא מקרים שקרו פעם-פעמיים, אלא הרבה יותר".
בעולם הפרסום יש המון מניפולציות. במקום לתת שירות טוב באמת, הרבה חברות מנסות לשכנע את הצרכן שהמוצר טוב. הם לא רואים בעבודה משהו שנועד לשרת את הלקוח, אלא רואים את הלקוח כגורם שאפשר להוציא ממנו כסף

אם נעבור לעולם המעשה, די ברור שלצייר את רבי נחמן זה הרבה פחות כלכלי מלצייר את אריזת הצ'יטוס. איך אשתך הגיבה לשוני?

"בסדר גמור. קשה להגיד מה זה לא כלכלי. אני עובד קשה ועדיין חי. אם אתה יודע לעבוד, אתה תמיד יכול להרוויח. אין לנו כאן מיליונים בארץ בתחום האמנות, אבל בסדר, אני לא יכול להגיד שזה הוריד ממש את רמת החיים שלי. יש לי עכשיו תוכן בציורים, וזה עושה לי טוב לנפש. זה גם פלוס גדול, שאי אפשר לקנות בכסף". זמורה מספר ש"המשפחה הגיבה מצוין, הבחירה ביהדות היתה החלטה של כולנו. אשתי מאוד מחזקת אותי בקטע הזה. מאוד מעניין אותנו לקרוא ספרים ואחרי זה לדבר עליהם. אנחנו מקיימים הרבה שיחות פילוסופיות סביב זה. גם הילדים שלנו - שני בנים בגילאי 21 ו-14 ובת בגיל 10 - מתקדמים. הבנים אפילו מניחים איתי תפילין. אפילו לא התייעצנו לאן אנחנו הולכים ובאיזה זרם נהיה. הכל יצא בהרמוניה, פשוט הרגשנו שלהיות ביחד עם השם יהיה לנו יותר טוב. זה באמת היה חלק, אני לא יכול להגיד שהיו לנו התנגדות או חששות. בכלל לא דיברנו על זה".

אז על מה כן דיברתם?

"רק על נושאים כמו איך אנחנו מתקדמים, ההיסטוריה של עם ישראל וההבנה שלא מדובר באגדות. גם הילדים זרמו בסדר. מאוד הופתעתי שהבנים שלי מניחים תפילין מדי בוקר בעצמם. דיברנו על זה קצת, אבל לא ביקשתי מהם או משהו. מבחינת הזוגיות זה חיבר עוד יותר ביני לבין אשתי. נפתחנו יותר אחד מול השנייה, ואנחנו מרגישים חיבור יותר חזק, למרות שתמיד הזוגיות היתה טובה. אנחנו חיים יחד כבר 20 שנה, אבל בחיים רגילים מתרחקים לפעמים. לכל אחד יש עבודה משלו. הדת חיברה אותנו עוד יותר".

כעת זמורה ממשיך עם הספר השני בסדרת הקומיקס של ספריית בית אל, שהפעם יוקדש לרמב"ם, יוצר ספר נוסף עם הרב אברהם אוחיון, שאיתו שיתף פעולה בשנתיים האחרונות, מאייר ספר בנושא גאולה ועובד על סטורי-בורד לסרט אנימציה חדש.

מה עם העולם שהשארת מאחור?

"החברים שלנו קצת התחלפו, כי יש לנו קצת פחות נושאי שיחה משותפים. יש כאלה שאומרים לי 'מה, אז עכשיו אתה מאמין בשטויות האלה?'. אני עונה 'אז מה, אני צריך להאמין בשטויות שלך? עדיף שכבר אאמין בשטויות שלי'".