בשבע 492: חלום במירון

היה צפוף וחם מאוד באוטובוס שעלה מצפת למירון. המוני אנשים נדחקו זה לצד זה, ודיברו בהתרגשות על "ההדלקה אצל רבי שמעון".

חגית רוזנבאום , י"ח באייר תשע"ב

 בשביל יוחאי היתה זו הפעם הראשונה להגיע להדלקה של מדורת ל"ג בעומר בציונו של ר' שמעון בר יוחאי במירון. השנה, לכבוד בר המצווה שלו, שחלה קצת אחרי ל"ג בעומר, החליטו אמא ואבא לקחת אותו להדלקה המיוחדת. הרי לא סתם קראו לו יוחאי...

לקראת ערב התמקמו בני המשפחה ביער הסמוך לציון במירון. מכל עבר נשמעו תפילות, אנשים רצים הלוך ושוב, ילדים בוכים או משחקים ובעיקר – ציפייה גדולה ללילה, אז תודלק המדורה הגדולה. ליוחאי כבר כאב קצת הראש מכל הבלגן מסביב, מהחום והזיעה שליוו אותו כל היום, ובכלל – הוא העדיף לשבת עכשיו בבית מול משחק פיפ"א במחשב.

הוא הניח את הראש על התרמיל עם האוכל, ועצם עיניים. יוחאי הרגיש שהוא שוקע, והראש מתחיל להירגע. מרחוק היה נדמה לו שהוא שומע קולות אחרים, עתיקים כאלה שמדברים בעברית של פעם. הוא התרומם לבדוק במה מדובר, וגילה חבורת אנשים שנראו כמו רבנים, לבושים במשהו שנראה כמו עבאיות לבנות. הוא ראה אותם מדברים ביניהם בלהט, והתקרב בשקט, לבל יתגלה: "אני דווקא מרוצה מהשלטון שלנו. תראה איך הם פיתחו את האזור!", התפעל אחד מהם, "הם בנו לנו גשרים, בריכות, מרכזים מסחריים – הם בסדר גמור, אפילו שהם גויים". יוחאי לא הצליח לשמוע את הכל, אבל ראה שהחכם שישב לידו שתק ולא היה מוכן להוציא הגה מפיו. אז התרומם החכם השלישי, נד בראשו לשלילה, ובקול עז הכריז: "אני ממש לא מסכים, הרומאים האלה לא עשו שום דבר לטובתנו. הם בנו את הכל בשביל עצמם, שלהם יהיה נעים ונוח פה. אל תחשוב שהם בכלל חושבים עלינו, היהודים!" פסק האיש, ופניו האדימו מהתרגשות.

יוחאי הקשיב בשקט, ובליבו העריץ את האיש. 'כמה שהוא צודק! הרומאים האלה היו כל כך רשעים', חשב, 'והאיש הזה נראה מאוד אמיץ, איך הוא מעז לדבר ככה? הוא לא מפחד שיענישו אותו?'. יוחאי שפשף לרגע את העיניים, שנכנסו בהן גרגרי חול מהרוח שנשבה סביב, וכשפקח אותן מצא את עצמו במקום אחר לחלוטין. היה קצת חשוך מסביב, אך כשעיניו של יוחאי התרגלו מעט למקום, הוא שמע קול מוכר קרוב אליו. "אבא, אתה יכול להסביר לי מה כתוב כאן?" הפסיק אותו לפתע קולו של נער צעיר. "בוודאי, אלעזר יקירי. הנה, הפירוש הוא כזה", והקול המוכר הסביר בסבלנות. יוחאי ניסה להיזכר מאיפה הוא מכיר את הקול. רגע, חשב, זה לא אותו חכם אמיץ שדיבר קודם נגד הרומאים? הקול של הנער הצעיר נשמע שוב בחלל המערה החשוכה: "אבא, כבר שלוש עשרה שנה אנחנו פה, לומדים תורה במערה, שותים מים מהמעיין בחוץ ואוכלים חרובים מהעץ. אולי אני אצא החוצה, לראות אם הרומאים עזבו כבר, אם אנחנו יכולים לחזור ולהסתובב חופשי בחוץ בלי שהם ירדפו אחרינו?".

יוחאי לא שמע את התשובה, הוא נדהם: שלוש עשרה שנים האיש האמיץ היה במערה, בחושך, בלי אוכל ובגדים, רק בגלל שהעז לדבר נגד הרומאים? מעניין איך קראו לאיש הזה, חשב, הייתי רוצה לדבר איתו ולהגיד לו כמה הוא אמיץ.

שוב נשמעו קולות, הפעם של אנשים שרים ורוקדים בהתלהבות. "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי", שמע יוחאי את מילות השיר, כשפקח את עיניו מול שמים זרועי כוכבים ולהבה אחת גדולה שנדלקה מעל ציון הקבר של רשב"י. מרחוק היה נדמה לו שהוא רואה את האיש האמיץ מהמערה מחייך אליו.