בשבע 492: טרוריסט נשאר טרוריסט

ביום ג' הקרוב ימלאו 18 שנה להסכם קהיר, הסכם היישום המפורט של עקרונות אוסלו

אבי סגל , י"ח באייר תשע"ב

בכ"ג אייר תשנ"ד נערך טקס החתימה על ההסכם בבירת מצרים, בהשתתפות נציגיהן הבכירים של המדינות המעורבות. היו שם רבין ופרס וערפאת ואבו-מאזן ושרי החוץ וורן כריסטופר ואנדריי קוזירב והמארח חוסני מובארק, שאז עדיין היה מוכר יותר כחוסני מובארכ. ההסכם היה מודפס וכרוך במספר העתקים, וכלל בין היתר את העברת עזה ויריחו לפלשתינים, שמירת הרצף הטריטוריאלי ביניהן, הקמת משטרה פלשתינית אזרחית והבטחה הדדית להילחם בטרור. השולחן היה ערוך, ועליו הונחו הקלסרים והעטים בדיוק בזווית הנכונה. נותר רק העניין הרשמי, הטקסי, הייצוגי, ההיסטורי. הנה ההסכם, צ'רמאן ערפאת, רק תחתום פה ופה ופה, שנוכל כבר לצרף לעיתונים גיליון חגיגי למזכרת.

אבל ערפאת לא חתם. משהו במפות שצורפו להסכם לא נראה לו, והוא לא היה מוכן לשרבט את חתימתו על הדף. חלפה דקה, חלפו שתיים, ופתאום הבדיחה כבר לא היתה מצחיקה. המנהיגים החלו לאבד את קור הרוח, כועסים על העיכוב וחוששים ברצינות מביטול ההסכם ועוד יותר מזה - מביטול החגיגות. פדיחות, לא נעים. במשך שעה ארוכה ניסו הנוכחים ללחוץ על ראש אש"ף: רבין מחה, מובארק קילל, וורן כריסטופר נראה אובד עצות, ורק שמעון פרס כהרגלו לא הפסיק לרוץ ולתווך. אבל ערפאת בשלו. המבוכה היתה כה גדולה, עד שאפילו התקשורת הישראלית יצאה להפסקת צהריים מהאופוריה המתמשכת והחלה לרטון. בסופו של דבר נמצאה הנוסחה, ערפאת חתם, וכל היתר הרי כתוב בספר הזיכרונות לנופלי מערכות ישראל.

באותם ימים הייתי סטודנט שנה א' בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת ת"א. למחרת הטקס הגעתי לשיעור במבוא לתקשורת המונים עם המרצה עמית לביא-דינור. המרצה לתקשורת לא התעלמה מהאירוע התקשורתי שהתרחש יממה קודם לכן, ובעיקר מהתנהגותו של המנהיג הפלשתיני. בחצי חיוך היא אמרה: "מעניין היה לראות כיצד טרוריסט-לשעבר, גם בגרסתו החדשה, לא מסוגל להפוך למדינאי, אלא ממשיך לנהוג לפי קוד התנהגות של איש טרור". אני זוכר היטב את המשפט הזה; לא רבים כמותו נאמרו בחוג לקולנוע וטלוויזיה, בוודאי לא על ידי מרצה, בוודאי לא בימי אוסלו העליזים.

אני זוכר גם את הסטודנט הערבי, איש גס רוח גם בימים כתיקונם, שקם ממקומו ופתח עליה פה. המרצה השברירית וההמומה ניסתה בעדינות להסביר לאיש את כוונתה, אך לשווא. מצאה לה עיתוי להשמיע דעות לא מקובלות על הראיס. 18 שנה חלפו, לביא-דינור הפכה לד"ר ולסגנית דיקן במרכז הבינתחומי בהרצליה, הסטודנט הקולני עבר לצעוק על אנשים אחרים במקומות אחרים, והטרוריסט ערפאת נשאר טרוריסט עד יום מותו.

הלקח לא נלמד

נזכרתי באותה אנקדוטה בשבוע שעבר, עם שחרורו של חגי עמיר מהכלא. כמו רוב עם ישראל, עקבתי בפה פעור אחר התנהגותם והתבטאויותיהם של עמיר ובני משפחתו, לא מזדעזע ומצטמרר כנהוג במקומותינו, אך מתקשה להבין את הגאווה המוחצנת שלהם בכלי התקשורת. מילא שאלו הן דעותיו של עמיר, אבל מה בדיוק יוצא לו מההתרסה? האם אחרי 16 וחצי שנים האיש לא מבין שמחפשים אותו, שהוא עדיין עלול להיתפס על כל פיפס רק משום שהוא חגי עמיר? האם התקופה בכלא, עם היחס המפלה לעומת אסירים אחרים, עם אי קיצור השליש ועם העונשים הנוספים שספג, לא לימדו אותו שום דבר? כך הוא מתכוון לחזור לחיים רגילים? ואולי התמיהה שלי מופרכת מלכתחילה, אולי אין מה לעשות במקרה הזה, כי טרוריסט נשאר טרוריסט.

מצעד הגאווה

"אני לא מתחרט, אני גאה במעשיי", צוטט עמיר ביום שחרורו, ואילו אחיו אמיתי הוסיף כי חגי ויגאל "הצילו עשרות אלפי יהודים והצילו שטחי ארץ ישראל". קשה לשפוט את האח הצעיר, שהיה רק בן 9 כשרבין נרצח. אבל כדאי שמישהו יספר לו מה באמת קרה במדינה מאז הרצח, ומדוע אין לחגי שום סיבה לצאת מהכלא בראש מורם.

במבט חיצוני, מדינת ישראל שאחרי רצח רבין היא מקום רגוע יותר. ההפגנות הקולניות ומחזות האלימות בין ימין ושמאל ירדו לשוליים, המפלגות הגדולות התקרבו זו לזו, וחלק מהוויכוח המדיני פינה את מקומו לנושאים כמו צדק חברתי, הדרת נשים והאיום העתידי מאיראן. אפילו פולחן האישיות למנהיג שנרצח קצת נרגע במהלך השנים, והדה-לגיטימציה למחנה הלאומי נותרה בעיקר בקרב סהרורי מרצ המתפוררת. הליכוד חזר להיות מפלגת השלטון ברוב הממשלות שאחרי הרצח.

אבל כל זה נכון באופן שטחי. בפועל, רצח רבין גרם לליכוד לחתוך חזק שמאלה. אלמלא הרצח, סביר להניח שהליכוד היה עולה לשלטון באופן טבעי שנה מאוחר יותר, כשהוא חזק ואידיאולוגי ולא העתק של הממשלה הקודמת. רצח רבין הכין את השטח לתמיכה של נתניהו באוסלו, תמיכה שלא היתה מתקבלת על הדעת לפניו, אבל נראתה כמעט טבעית באווירה שנוצרה אחריו.

כל מה שקרה לאחר מכן זו תגובת שרשרת לאותה פעולה: הסכם חברון, לחיצת היד של נתניהו לערפאת, הריצה המטורפת של ברק לוויתורים תחת אש, האינתיפאדה השנייה, הנכונות מימין ומשמאל לחלוקת ירושלים, גירוש יהודים על ידי ראש ממשלה מהליכוד, האימוץ של מצע מרצ על ידי נסיכי ליכוד לשעבר כמו אולמרט וציפי לבני, ההצהרה של נתניהו על שתי מדינות לשני עמים, הקפאת הבנייה ביו"ש ואובדן החוסן הלאומי והצבאי של ישראל במאבקה נגד האויבים מצפון ומדרום.

רצח רבין יכול היה להוליד קטסטרופה גדולה יותר, אם שמעון פרס לא היה מתפתה להקדים את הבחירות, ואם הפלשתינים לא היו מצילים אותנו מעצמנו. אם ערפאת, ומאוחר יותר החמאס, היו קוראים נכון את המפה – מדינת ישראל היתה היום במצב חמור בהרבה. במצב הנוכחי, לאחר שרצח רבין דחף את הימין שמאלה, ואילו הפלשתינים דחפו חלק מהשמאל ימינה, נוצר מצב שבו המפלגות המרכזיות הן כמעט שיבוטים של אותו הדבר. המצב הפוליטי בישראל פחות סוער, משום שהוא פחות מעניין, משום שאין אלטרנטיבות, משום שאין תקווה לשינוי, משום שהציבור הפך אדיש והדמוקרטיה היא אפילו לא מראית עין.

אז במה אתה מתגאה, חגי עמיר? במדינה סותמת הפיות שיצרתם, מדינה שבה נמחק חופש הביטוי כי כולנו זוכרים מה קרה כאן ב-95'? במדינת הביטחוניזם המטורלל שבה נותקה ההנהגה מבוחריה באמצעות חגורה של מאבטחים? באופן שבו משכתם אחריכם לתהום את חבריכם הקרובים, את בית גידולכם ואת הימין כולו, שנאלץ מאז להיכנס למגננה מדי שנה בחודש מרחשוון? במדינה שמחצית ממנה קרויה על שם האיש שרצחתם? אין לך במה להתגאות, באמת שלא. לא הצלתם את ארץ ישראל ולא את עם ישראל, ולמען האמת – וסליחה מראש על היומרנות – גם לא את תורת ישראל.

בקטנה

הודעה לחברי הכנסת ממפלגות הציונות הדתית: הבחירות לכנסת אמורות להתקיים בעוד פחות מחמישה חודשים, וכל הסימנים מצביעים על כך שזו תהיה כנסת חשובה במיוחד בגלל העימות המסתמן עם איראן. אני מציע לכולכם לא להמתין אף רגע: לכו לחנויות החשמל, דברו עם המוכרנים ורכשו לכם מכשירי טלוויזיה מחברה טובה, עם מסך גדול ופול אייג'-די. אל תתקמצנו על המחיר. בעוד שנה-שנתיים יתקבלו בממשלה ובכנסת הכרעות שישפיעו על גורל המדינה והעולם כולו, וכמו שהמצב אצלכם נראה כיום, אתם כנראה תיאלצו לראות את כל זה בטלוויזיה.