בשבע 492: זה לא בג"ץ, זו הממשלה

לפני שהשרים עולים לרגל לגבעת האולפנה וסופקים כפיים, מוטב שידאגו לשנות את החלטת ממשלת נתניהו שעליה מסתמך פסק הדין של בג"ץ

יאיר שפירא , י"ח באייר תשע"ב

* באחד מפסקי הדין האחרונים שתוציא, השופטת בייניש מטילה על  שר הדתות לבחון האם באמת יש צורך למנות רב בכל רשות מקומית * ח"כ בן-ארי מצפה מבג"ץ ליחס דומה לזה שמקבלת שלום עכשיו

שיהיה ברור: אם חלילה יוחרבו הבתים בגבעת האולפנה, אי אפשר יהיה להטיל את האחריות לכך רק על כתפיהם של שופטי בג"ץ. ידיו של נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, נקיות לחלוטין בעניין זה, וראש הממשלה נתניהו נושא באחריות להרס המתוכנן הרבה יותר מצמד השופטים העוינים, עוזי פוגלמן וסאלים ג'ובראן.

ראשית צרותיה של גבעת האולפנה, כמו של ההתיישבות היהודית ביו"ש בכלל, החלה עם ההכנות הקדחתניות לביצועה של תכנית ההתנתקות בקיץ ההוא של שנת 2005. כאשר התברר כי פטרונם הפוליטי הגדול של המתיישבים הפנה להם עורף והוא אכן נחוש להרוס את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון, הובן בתוך המנגנון הממשלתי ומחוצה לו כי ניתנה הרשות להשחית. באותו קיץ מיהרו אנשי המינהל האזרחי להוציא צו להריסת המבנים בעמונה, ובמקביל הגישה שלום עכשיו עתירה לבג"ץ בדרישה דומה, בנימוק שהבתים נבנו על אדמות פרטיות. רק ארבעה ימים נדרשו לשופטים כדי להוציא צו ביניים. בתוך שבועיים התקבלה הצהרה מהפרקליטות כי המבנים במקום אכן ייהרסו, אך העותרים התעקשו וקיבלו לו"ז ברור להריסת היישוב. מאז ממשיך גלגל ההרס הזה לנוע כמו מעצמו.

המינהל האזרחי, שהרחיב את מושג האדמות הפרטיות עד כדי אבסורד, מוציא צווי הריסה. ערבים פלשתינים, או ארגונים ישראלים התומכים במאבקם הלאומי, מגישים עתירה. הפרקליטות ממהרת להסכים לטענות וקובעת לו"ז להריסה, והשופטים פוסקים את הדין. ולולי המאבק האלים ההוא בעמונה, הרי שלכל הפחות ממשלות קדימה היו ממהרות להוציא לפועל את גזרי דין המוות על שכונות ויישובים.

את גלגל ההרס הזה יכולה הייתה ממשלת הימין של נתניהו, ובתוכה הבית היהודי-מפד"ל, לגדוע כבר מזמן. אם הרשקוביץ לא היה מפחד מנתניהו, ונתניהו לא היה מפחד מהתקשורת, אזי הוראה פשוטה למינהל על שינוי המדיניות, או קריאה של הפרקליטות לסדר, או אפילו החלטת ממשלה, היו מביאות אפילו את בית המשפט העוין של בייניש, ובוודאי את זה של גרוניס, לדחות את העתירות. העתירה להריסת גבעת האולפנה הוגשה אמנם בשלהי ממשלתו של אהוד אולמרט, אך הדיונים בה התקיימו עמוק בתוך תקופת שלטונו של נתניהו.
ארבעה דיונים קיים בתיק בית המשפט העליון, ובכולם טענה הפרקליטות בשם ממשלתו של נתניהו כי הקרקע עליה נבנו או הוצבו המבנים היא קרקע בבעלות פרטית של פלשתינים. המתיישבים טענו כי האדמות אינן גזולות ונרכשו על ידם בתום לב, אך המדינה התעקשה כי מבחינה פרוצדוראלית מדובר באדמות פרטיות

לא שופטי בג"ץ הורו להרוס את בתי היהודים בגבעת האולפנה, אלא פקחי המינהל האזרחי שפעלו אז תחת ממשלת אולמרט. הערבים שעתרו לבג"ץ ביקשו רק לכפות על המדינה להוציא לפועל את אותם צווים. בית המשפט העליון לא מיהר להוציא צו על תנאי. השלטון, כך סברו השופטים, שב לימין. ואם בעמונה נדרשו להם ארבעה ימים כדי לדון בעתירה, הרי שבגבעת האולפנה הם התפנו לנושא רק כעבור אחד עשר חודשים - הרבה אחרי שנתניהו, ליברמן, ישי והרשקוביץ עלו לשלטון - ולאחר שהותירו להם זמן הגון להורות למינהל על שינוי המדיניות.

אך המדיניות לא השתנתה. ארבעה דיונים קיים בתיק בית המשפט העליון, ובכולם טענה הפרקליטות בשם ממשלתו של נתניהו כי הקרקע עליה נבנו או הוצבו המבנים היא קרקע בבעלות פרטית של פלשתינים. המתיישבים טענו כי האדמות אינן גזולות ונרכשו על ידם בתום לב, אך המדינה התעקשה כי מבחינה פרוצדוראלית מדובר באדמות פרטיות, שכן אין תוקף לטענות רכישה כל עוד לא שונה הרישום בטאבו ומשום שלא נתבקש רישיון עסקה לרכישה הנטענת. ובהיעדרו של רישיון כזה, גם אם היתה עסקה - היא אינה תקפה. ואם חשדתם שהניסוחים הפתלתלים להגדרת קרקע פרטית נעשו על ידי פקידים עוינים שמידרו את מזימתם מעיני נבחרי הימין היושבים בממשלה, הרי שלפני שנה הגישה המדינה את תשובתה האחרונה לשופטים, ובה נכתב כי חודשיים קודם לכן "כינס ראש הממשלה ישיבה בהשתתפות שרים בכירים, היועץ המשפטי לממשלה וגורמים רלוונטיים נוספים. בישיבה הונחה תשתית למדיניות משולבת בעניין הריסת הבנייה הבלתי חוקית על אדמה פרטית ובעניין הסדרת הבנייה באדמות מדינה, כך שככלל, בנייה בלתי חוקית אשר ממוקמת על קרקע פרטית - תוסר". באותה ישיבה החליטו השרים, שריו של נתניהו ולא שופטיה של בייניש, לפעול להסרת המבנים בגבעת האולפנה בתוך שנה. זאת גם ההבטחה שמסרה המדינה לשופטים, והם חתמו בה את פסק דינם.

כמו בעניין מגרון, גם כאן עשתה המדינה הכול כדי שלשופטים לא תיוותר ברירה אלא  לשלוח את נציגיה בבושת פנים. למעשה ראוי היה כי מתיישבי גבעת האולפנה ישלחו פרחים אל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה על שצייתו והתייצבו במצוות הממשלה שבוע לאחר המועד שנקבע בפסק הדין לפינוי ובפיהם בקשה מוזרה, מעורפלת ובעיקר חסרת כל בסיס חוקי. המדינה ביקשה לחדש את הדין בעתירה  מפני ש"ראש הממשלה ופורום השרים מבקשים לשקול מחדש את דרך יישום המדיניות עליה החליטו, וכנגזרת מכך גם את עמדתם הפרטנית עליה הודיעו לבית המשפט הנכבד בעתירה זו". אבל כיצד ניתן לחדש דיון בהליך משפטי שכבר הסתיים? לו היו השופטים מתירים זאת, כך הם כתבו ובצדק, היו הורסים במו ידיהם את אחד מיסודות המשפט, והוא סופיות הדיון - כלומר עצם קיומו של רגע שלאחריו ברור לצדדים כי ההחלטה היא סופית.

עכשיו השרים הבכירים עולים לגבעת האולפנה, סופקים כפיים, ומתלבטים בשאלה האם טוב יהיה לחוקק חוק מיוחד העוקף את פסק דינו של בג"ץ. אך לא את רוע הגזרה של השופטים הם נדרשים להסיר, אלא את גזרת ההרס עליה החליטו הם עצמם.

השרים אחראים להחלטה לא פחות מהשופטים. גבעת האולפנה

 רבנות במשרה חלקית

 

ברעש המפץ הפוליטי של השבוע כמעט ולא הרגשנו, אבל רגע לפני שקול פסקי הדין שלה יידום לנצח, שיחררה השבוע נשיאת בית המשפט העליון היוצאת עוד פסק דין נפיץ. על המדוכה רצונן של שתי מועצות מקומיות לבטל את משרת הרבנים הראשיים המשרתים ביישוביהם, או לפחות לצמצם מאוד את היקף משרתם. בהרכב שדן בתיק לא ישב ולו שופט עליון דתי אחד - שיבוץ מקובל כאשר מדובר בסוגיות עקרוניות של דת ומדינה. במועצה המקומית ראש פינה מתגוררים כ-2,500 תושבים, מיעוט קטן מתוכם דתיים, ורב העיר הנוכחי מכהן בה למעלה משלושים שנה.  בשנת 2004, כך על פי טענת המועצה מקומית, הוציא הרב תעודות כשרות רק לאחד עשר בתי עסק, ועשרים ושתיים תעודות נישואין בלבד. באותה שנה נטמנו במועצה המקומית עשרה נפטרים. המועצה מפעילה מקווה אחד לנשים בו מועסקת בלנית אחת בהיקף של חצי משרה, וביישוב פועלים ארבעה בתי כנסת. כל אלו על פי המועצה אינם מצדיקים משרה מלאה של רב ראשי שעלות שכרו, כשלוש מאות אלף שקל בשנה, מכבידה על קופת המועצה.

במועצה המקומית יסוד המעלה  מתגוררים כ-1,400 תושבים, וגם היא לא התברכה בשומרי מצוות רבים. גם שם מכהן רב כשלושים שנה ועלות העסקתו היא כ-400 אלף שקלים. בשנת 2006 הוציא הרב רק חמש עשרה תעודות נישואין בלבד, ניהל את קבורתם של עשרה נפטרים, ולא נדרש להנפיק ולו תעודת כשרות אחת. גם ביסוד המעלה מקווה טהרה אחד ובו בלנית במשרה חלקית, וגם שם ארבעה בתי כנסת.

המועצות עתרו לבג"ץ בעבר, אבל אז נשלחו למצות את ההליכים מול משרד הדתות, וחידשו לאחרונה את העתירה לאחר ששם לא נענו להם. הם ביקשו מהשופטים להורות כי תקנות שרותי הדת הקובעות כי לכל מועצה מקומית ימונה רב ראשי, וכי כהונתו תימשך לפחות עד גיל שבעים, אינן סבירות כאשר מדובר במועצות קטנות בהן רובה המכריע של האוכלוסייה הוא חילוני.

השופט חנן מלצר דחה את העתירה לביטול התקנות וקבע כי התקנות אומנם קובעות כי לכל מועצה מקומית יהיה רב, אך תיקון שהתקבל לפני כחמש שנים בתקנות קבע כי "ביישוב שמספר תושביו אינו עולה על חמישה עשר אלף תושבים, יקבע שר הדתות בהסכמת הרשות המקומית את היקף המשרה. ואם השר והרשות המקומית לא הגיעו להסכמה בנושא, יכהן הרב בחלקיות משרה של חמישים אחוז. מלצר קבע כי האפשרות לקבוע את משרתו של רב העיר למשרה חלקית הופכת את התקנות לסבירות. אך קבע גם כי למרות שעל פניו משרתם של רבנים שנבחרו לפני חמש שנים ויותר, על פי התקנות הישנות, מוגנת מפני צמצום - הרי שאפשר לדקדק במילים, להרחיב את הפרשנות ולצמצם גם את היקף המשרה של רבנים ותיקים. הנשיאה היוצאת בייניש, בהסכמת חברתה השופטת נאור, קיבלה את פסיקתו של מלצר, למעט פרט אחד קטן: היא מדקדקת עוד יותר בלשון החוק ומוצאת שאין חובה כלל למנות רב עיר.

"השר רשאי לקבוע שיש לבחור רב עיר", מדקדקת בייניש באחד מסעיפי התקנות, ולומדת כי השר רשאי אך אינו חייב. מסעיף אחר העוסק במקרה בו "ביישוב שלא מכהן בו רב עיר כלל ומבקשים למנות בו שני רבני עיר" מעקמת בייניש אגודל ומסיקה כי "מלשונה של התקנה עולה כי המחוקק  ראה לנגד עיניו מציאות בה אין כלל רב עיר ביישוב מסוים". אשר על כן קובעת השופטת כי סמכותו של שר הדתות להורות על בחירת רב לעיר או מועצה מקומית נועדה להפעלה רק לאחר בחינה פרטנית "ובשים לב לנסיבות הקונקרטיות של כל יישוב - גודלו, מאפייניו החברתיים והתרבותיים וצרכיו הדתיים". או במילים אחרות, אנו מתעוררים לשחר חדש בו כל רשות מקומית בעלת רוב חילוני מכריע תוכל לנסות ולטרפד ניסיון למנות מרא דאתרא על ידי פנייה לבג"ץ. יתרה מזו, כל רשות מקומית יכולה מעתה לשקול את היקף משרתו של הרב הראשי הפועל בתחומה ולנסות לקצץ במשרתו עד כדי חצי משרה. הוא יוכל להתגונן רק מכוח זכויותיו כעובד, בבתי הדין לעבודה.

כר נרחב לכתבי אישום

לפני שבועיים נתבשרנו כי שתי עובדות במשרד ראש הממשלה נעצרו על ידי משטרת ישראל בחשד לגרימת מוות ברשלנות. הן חשודות כי התרשלו בפיקוח על התנהלות חברת ההפקה שנבחרה להפקת טקס יום העצמאות, שמצדה התרשלה בפיקוח על המהנדס שפיקח על עמודי התאורה שקרסו והרגו את סגן הילה בצלאלי ז"ל.

בשנים האחרונות מוצאת משטרת ישראל כי אסונות הם קרקע פורייה להנפקת כתבי אישום, ואזרחים מן השורה שהיו מעורבים בהם הם נחקרים נוחים הרבה יותר מעבריינים של ממש. אשר על כן, עם כל אסון לאומי או אפילו משפחתי מתייצבים עד מהרה שוטרים במקום, ומפקדם מתייצב אל מול המיקרופונים ומבטיח לגלות מי התרשל. אם ששכלה את בנה הקטן לאחר שיצאה לרגע מחדר עם חלון פתוח, או פקידה שלא זיהתה בזמן כי הצעת המחיר של מפיק מסוים זולה באופן חשוד, יכולות למצוא את עצמן מול אישום שהעונש עליו הוא עד שלוש שנות מאסר.

המעניין הוא שהמשטרה לעולם לא מפעילה את אותה אמת מידה צדקנית כלפי אנשיה. אחרי הכול משטרת ישראל היא מהגופים היותר מרושלים במדינת ישראל. וטעויות של שוטרים מביאים לא פעם לאובדן חיי אדם. למרות זאת לא שמענו כי משטרת ישראל או מח"ש פתחו השבוע בחקירה נגד שוטרי הסיור בבאר שבע, שייתכן ורשלנותם הביאה למותו של גדי ויכמן.

כאשר בג"ץ לא ממהר

לפני חצי שנה החליט היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שלא להעמיד לדין את חברת הכנסת חנין זועבי ואת ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, השייח ראאד סאלח, על חלקם בפרשת המרמרה.

תנועת 'ארץ ישראל שלי' יחד עם ח"כ מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר עתרו אז לבג"ץ נגד החלטת היועץ. אלא שנשיאות בית המשפט העליון דאז לא ראתה דחיפות בעניין, והדיון בתיק נקבע לשמונה חודשים מאוחר יותר, בראשית יולי הקרוב. בקשה שהגישו העותרים להקדמת מועד הדיון נדחתה בידי השופט אליקים רובינשטיין.

בשבוע שעבר, עת נערכה המערכת הפוליטית בארץ לקראת בחירות, קיבלו העותרים הודעה כי הדיון בעתירה נידחה ביותר מחודשיים, ימים ספורים לאחר התאריך בו היו אמורות להתקיים הבחירות. במכתב ששלח השבוע ח"כ בן ארי לנשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, הוא מביע ספק האם בית המשפט היה שב ודוחה דיון בדרישה להעמיד לדין אנשי ימין. "גם אם העותרים אינם אנשי שלום עכשיו", כתב בן ארי, "על בית המשפט להתייחס ברצינות ראויה לעתירות".