חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עניין אישי - בגליון השבוע

ברכה זיסר. 54. תושבת פ'ת. נשואה למוטי. אם לחמישה וסבתא לשלושה. מנהלת 'אורנית' והמאגר הלאומי לתורמי מח העצם. כלת פרס ישראל
17/05/12, 15:35
עפרה לקס

התחלה: 58', בני ברק. משפחה בני ברקית ותיקה. לסב, מייסד וראש העירייה הראשון שלה, היו 10 ילדים, כולם התיישבו בעיר. "היינו שבט מאוד גדול בבני ברק שהיתה כפרית בימים ההם". נוף הילדות כולל שדות, חולות ואפילו רפת.

עקיבא: שמו של האב, על שם הרחוב הראשי של העיר, שסלילתו הסתיימה ביום הברית שלו. "סבא היה אז בחו"ל במסע גיוס כספים והרבנים חזון אי"ש, קרליץ ושפירא כתבו לו שזו הסיבה שהם בחרו בשם הזה ובירכו את אבי שיהיה 'לוחם אמיץ לארצו, מולדתו ועמו'. לטעמי הם היו מאוד ציוניים". להורים היה עסק בתל אביב, וברכה היא השנייה מבין ארבעה ילדים.

לימודים: מוהליבר, "בנים ובנות באותה הכיתה", ותיכון עירוני בני ברק.

תנועת נוער: בני עקיבא, סניף בני ברק בזמן שהתפאר בהיותו הסניף הגדול בארץ. ההדרכה היתה בסניף פרדס כץ, והחניכים כללו את ילדי משפחת הררי, "ילדים חמודים". בהיותה בשמינית לקחה על עצמה את ריכוז הסניף, "ואז הסניף קם על הרגליים".

שירות משפחתי: בגיל 15 וחצי עברה לגור אצל הורי אמה. סבה היה חולה בסרטן. "היום לא הייתי מנדבת את ילדיי לזה, אבל אז זה היה נראה לי טבעי". האחריות גרמה לא אחת לריצה הביתה באמצע היום מחשש שהיא שכחה לתת תרופות.

רמז לעתיד: "זה היה קשה נפשית, אבל היה מאוד חשוב לי. ידעתי שהמחלה הולכת למקום לא טוב, אבל החלטתי שכל עוד הוא איתנו, יהיה לו הכי טוב שאפשר. זה נבע מאהבה והפך למוטו".

שירות לאומי: קיבוץ שעלבים. עיקר העבודה היתה טיפול במשפחות אסירים ברמלה. "חלקם הוצאתי לפנימיות צבאיות והם שמרו על קשר, התחתנו ואמרו 'נהיינו בני אדם'".

אקדמיה: הלימודים התחילו במסלול רפואה בירושלים, אבל הבדידות והמסלול הארוך הצפוי גרמו לעזיבה ולהחלפת הלימודים בתואר ראשון במדעי החיים בתל אביב. ואחרי שנתיים של עבודה במעבדות בבלינסון, כאם לשלושה, החלה ללמוד אחיות. "היה אז מסלול לאימהות, אבל המנהלת הסתכלה בציונים שלי ואמרה 'את לא צריכה הקלות', לכי ללמוד במסלול האקדמי". עצה שהתבררה כטובה כשהיא ביקשה לגשת ללימודי המשך.

המשך: מאוחר יותר נלמדו גם תואר שני בסיעוד ושלישי בסיעוד עם התמקדות באונקולוגיה. אבל ראשית העבודה בבית החולים היתה במחלקה פנימית, "כל אחות צריכה כמה שנים שם".

האיש שאיתה: מוטי זיסר, איש עסקים, למד ב'כרם ביבנה' והיה הקצין הראשון של הישיבה יחד עם הבן של הרב שלזינגר, רב היישוב, אותו היא הכירה. ברכה התוודעה למוטי כשהגיע למשפחה המאמצת שלה בשעלבים, וכששלזינגר הבן קבע 'הוא לא בשבילך' היא הסתקרנה עוד יותר. "הוא טעה בגדול".

חתונה: חצי שנה אחרי שנת השירות, בתל אביב. מסדר הקידושין היה ראש ישיבת כרם ביבנה, הרב גולדוויכט. השנה הראשונה, בתקופת טרום סלולר, היתה בעיקר געגוע, "הוא היה קצין בסיני, ובקושי התראינו".

הפירות: חמישה ילדים ושלושה נכדים, "לא בקצב שלי, אבל יש לי סבלנות". הגדולה במאית קולנוע בחו"ל, השני עובד עם מוטי, השלישית לומדת פסיכולוגיה, הרביעית לומדת קומפוזיציה וניצוח ב'רויאל אקדמי' והרביעי מסיים קורס קצינים ב'מורן'.

עסקים: כשמוטי השתחרר הוא למד ראיית חשבון וכלכלה והיה ר"מ בישיבת גבעת שמואל. "הוא רצה להמשיך עם ההוראה, אבל בכל שנה פיטרו אותו וקיבלו אותו מחדש. בפעם השלישית הוא כעס והחליט שלא מתאים לו". בחצי השנה שאחר כך הוא היה מובטל וברכה עבדה בבוקר וגם אחרי הצהריים. כעבור כמה חודשים השתלב בעסקים. "לא חשבנו שנגיע לאיפה שאנחנו היום. לא היו לנו שאיפות".

תמיד נשאר אני: "עם כל זה שהגענו למקום מעמדי וכלכלי רחוק, אנחנו עדיין מבלים עם חברי ילדות. לא שינינו את החברים הסובבים ואנחנו לא כל כך מבלים באירועים של האלפיון העליון".

המחלה 1: לפני 18 שנה ראתה ברכה שבעלה לא כתמול שלשום. רופאים שאצלם ביקרו לא נתנו תשובות מספקות והיא, כאחות אחראית, ציותה עליו להגיע למחלקה שלה ולעשות בדיקות. ראש המחלקה אמר לה שנראה לו שיש לבעלה לימפומה. "לא יכולתי להאמין, אז זה היה גזר דין מוות, כשמבשרים לך כזה דבר, זה כמו בוקס בפנים".

ההתמודדות: "מוטי לקח כל טיפול כמו פגישה ביומן. הוא התעקש לחזור לעבודה וזה החזיק אותו. גם אני עבדתי ושמרנו על סדר יום קבוע. גם היום אני מייעצת לא לתת לילדים להתפרק. הילדים הרגישו שאבא חולה, אבל הדברים בשליטה". כעבור שנה הוא הוכרז כבריא, ונולד הילד החמישי.

המחלה 2: הכל התהפך אחרי שנה וחצי. "המחלה חזרה ובמלוא העוצמה". התייעצות עם רופאים בחו"ל העלתה שרק השתלת מח עצם תציל אותו. "התהליך היה עדיין בחיתולים ורבים ממי שנכנסו לזה לא יצאו". אבל הוא הבריא, ובעקבות החוויה המשפחה החליטה לעשות מעשה.

מעשה: "לעזוב את פנימית, ללמוד אונקולוגיה וגם לעשות דברים בקהילה, כדי לנסות ולהקל על אנשים שנמצאים במצב הזה". בפורים שאחרי ההבראה חגג הזוג במסיבה מאוד גדולה עם חברים. "לפנות בוקר ישבנו עם כמה מהם וחשבנו על קורבן תודה על כך שנשארנו בחיים. אחד החברים הכיר לנו את עזר מציון".

ילדים: 'אורנית' הוקמה כמלונית למשפחות שילדיהן עוברים טיפולים במרכז הארץ אבל הם גרים רחוק. מאז ועד היום יש הרבה פעילות לילדים המטופלים בסרטן בכלל: פינת חי עם טיפולים בבעלי חיים, טיפול במוזיקה, ג'ימבורי ענק וחדר מחשבים.

והורים: יש גם מחלקה להורים חולי סרטן שיש להם ילדים צעירים. "אנחנו מציעים להם תמיכה וגם טיפול בילדים. יש לנו פרויקט חונכות בשיתוף פר"ח והם נכנסים גם למשפחות חד הוריות".

להביט למוות בעיניים: "עם השנים משתנים יחסי הכוחות של מי נפטר ומי לא. יש הרבה מאוד החלמה, ואצל הילדים אתה רואה הרבה יותר שמחלימים מאשר נפטרים. אצל המבוגרים זה לא כך. ויש ימים שהראש של הצוות באדמה, אבל הכוח מגיע מזה שלפני הפטירה עשינו מקסימום בשביל החולה. חברים וקרובים רבים נרתעים מהחולה ולא יודעים מה לעשות".

מה לעשות: "הנוכחות שלכם חשובה: לתמוך, להקל, לעשות מה שאפשר, שידעו שיש על מי לסמוך".

מאגר מח עצם: בעקבות משפחת סחייק שתרמה את הדגימות שהיו בידה אך לא הצליחה להציל את בנה, למדה זיסר את התחום והיא מנהלת אותו. היום הוא מכיל 600 אלף דגימות. פריצת הדרך נעשתה לפני שבע שנים, בצה"ל.

צה"ל: אחרי מבצעים רבים שגבו ממון רב אבל לא סיפקו די דגימות, חשבה זיסר על צבא ההגנה לישראל, אליו מתגייסים צעירים מכל העדות. זה לא הלך עד שהיא הכירה לראש אכ"א, אלעזר שטרן, ילד קטן שהמתין להשתלה. "הוא כינס ישיבה גדולה, והורה ליועצים המשפטיים למצוא את הדרך לאפשר זאת".

פרס ישראל: בשנת תשס"ז היתה הדלקת משואה. "כשהתקשרו אליי אמרתי איזה פדיחה. הטקס יפה אבל אני לא רואה את עצמי עומדת שם". אבל החברים אמרו שזה חשוב לארגון. הטקס היה יפה, אבל אני עושה בשביל העשייה. פרס ישראל הגיע שנה אחר כך, "אמרתי כיף שהמדינה מכירה בעשייה, אבל יותר חשוב שהיא היתה משתפת פעולה".

שיתוף פעולה: לפני שנה וחצי נחקק חוק מח עצם המבטיח מימון מהמדינה. "אבל החוק לא נשמר. אין פיקוח של משרד הבריאות והכסף שניתן עוזר לדגום אולי חמישית מהחיילים. לא הייתי רוצה לדעת שחיי אנשים תלויים בכסף. כל הזמן אנחנו בדאגה ומחשבה על מימון, כל המבצעים הם מכספי תרומות".

המבצע הקרוב: יום חמישי, י' בסיוון, "אנחנו מבקשים רק מבני עדות מסוימות, שאין לנו מספיק דגימות שלהן, להגיע: גיאורגים, תימנים, אתיופים, בוכרים, קווקזים ועיראקים. השקענו הרבה בהסברה פנים עדתית". יש כמה מבני העדות האלה שממתינים בכליון עיניים לתורמים.   

 

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: תה, עיתונים ויציאה ל'אורנית'. בעבר הבוקר כלל גם ספורט שלוש פעמים בשבוע, אבל שבירת הקרסול בפעם השנייה לא מאפשרת כרגע את העיסוק האהוב והבריא. "מקווה לחזור".

דיסק ברכב: שאנסונים צרפתיים, שירים חסידיים והמון חזנות, "כשהילדים לא באוטו".

שבת: שולחנות גדולים, שפעמים רבות מכילים מספר דו ספרתי של סועדים. אבל גולת הכותרת היא בית הכנסת שבבית, בו המניין מתחיל ב-9:30. "כך שאני הולכת כל בוקר לבית הכנסת". אחרי התפילה יש תמיד קידוש גדול עם דברי תורה. הילדים והנכדים שגרים קרוב מגיעים ו"זו גם הזדמנות להכיר אנשים חדשים".

עיתים לתורה: הרצאות פה ושם, וכן האזנה מתמדת לקריאה התורה ולדברי התורה שאחר כך.

מאכל: סלט ים תיכוני עם טחינה.

אחזקת הבית: "לגמרי לא בתחומי. יש לי צוות של עובדות ישראליות. אני מפקחת מלמעלה, מניעה אנשים, הצוות מאורגן והאווירה מאוד טובה".

דמות מופת: יצחק גרשטנקורן, הסב שהקים את בני ברק. "לא בכל יום רואים בחור בן 23 שקם ומחליט לעשות מעשה, למרות שהרבנים התנגדו. הוא משך ארצה את משפחתו ועוד רבים אחריו, שהתגעגעו לסיר הבשר. רבים מהם חזרו לפולין ונכחדו. היו לו כמה בנים חילונים והוא קיבל אותם. הוא לא היה קיצוני, אבל גם לא פחות דתי ממה שאנשים בבני ברק היום".

פנאי: ספרים, מוזיקה סרטים ובילוי עם המשפחה.

כשתהיי גדולה: אולי ארכיאולוגית ואולי וטרינרית.

 

ofralax@gmail.com