חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עשה עלייה

ברוך דובדבני ז"ל העלה כמיליון ורבע יהודים לישראל בעשרים שנות עבודתו, מלפני קום המדינה ועד תפקידו כראש מחלקת עלייה בסוכנות היהודית
17/05/12, 15:35
יואל יעקובי

 מי שהיה תלמידו של הראי"ה קוק וממייסדי תנועת 'ברית החשמונאים', העלה יהודים מאיטליה, מפולין ומצפון אפריקה, כולל יהודי המערות מלוב | במהלך פעילותו בוורשה מצא דובדבני, נצר לשושלת חסידית, את כתבי האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד בהריסות הגטו, ובישראל הקים מחדש חצרות חסידים שהושמדו בשואה | כחבר מועצת ירושלים היה מהראשונים שקראו לקבוע את כ"ח באייר כיום חג ומועד

קרדיט: כיתוב תמונה: "כולו היה עם ישראל". ברוך דובדבני ז"ל

"ביום זה בו חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגויים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, הוא בעיקר יום הבנים – יום חיילי צבא ישראל אשר בגופם, בדמם ובמסירות נפשם לחמו את מלחמת ישראל... יוכרז יום כ"ח באייר בכל שנה ושנה כיום חג ומועד לכל בית ישראל, בכל מקום שהם... הר הבית בידינו – יהיה גם ביתנו שלם. ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה".

דברים אלו, אותם נשא חבר מועצת העיר ירושלים ומנהל מחלקת העלייה בסוכנות דאז, ברוך דובדבני, כיממה לאחר שחרור ירושלים והר הבית, הם ככל הנראה הקריאה הראשונה לקבוע את כ"ח באייר כיום ירושלים המוכר לנו כיום.

 

דרשן בעל להט חסידי

ברוך דובדבני נולד בתרע"ו (1916) בשם ברוך קירשנבוים בעיר ראדום שבמרכז פולין. את שם משפחתו, שבגרמנית פירושו עץ דובדבנים, שינה כבר כשהיה בן 16 לדובדבני. בשנת תרפ"ח (1928) עלתה המשפחה לארץ והתיישבה תחילה בכפר חסידים, אך לאחר זמן קצר עלתה לירושלים ונמנתה על ראשוני שכונת 'אבן יהושע' שליד כיכר השבת. בנו אברהם דובדבני ('דובדב'), שהמשיך את עבודתו של אביו במוסדות הלאומיים וכיום מכהן בתפקיד יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, מספר כי מי שהעלה את המשפחה לארץ היה הסבא, שיחד עם רעייתו אסתר היו הדמויות המשמעותיות שעיצבו את אישיותו של אביו. "האבא היה עסקן ציבור במובן החיובי של המילה, ושימש כראש כולל ורשה. האמא שימשה כדמות המייעצת והתומכת לנשות הסביבה".
דובדבני ציפה שהיהודים ייצאו מכליהם מרוב שמחה על בשורת הגאולה, אולם להפתעתו – בפני היהודים לא זז שריר. דובדבני שיער שכמו בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, גם כאן מדובר בעצמות יבשות שאבדה מהן כל לחלוחית של חיים

ייחוסו של דובדבני (דרך אימו) לר' אלימלך מליז'נסק (מצד אביו היה מצאצאי בעל התוספות יום טוב), כמו גם היותו ממשפחת חסידי וורקה, היוו מרכיב חשוב בזהותו. בנו מספר כי מה שמאפיין חסידות זו, ובמיוחד את מייסדה הנודע ר' יצחק מוורקה, הוא אהבת ישראל ללא גבולות, "דבר שהיה חזק מאוד במשפחה, ואת זה – אהבת ישראל ללא שיור – הוא קיבל בבית". דובדב אומר כי אביו אהב לספר להם את הסיפור על בנו של ר' יצחק, שסיפר שאביו התגלה אליו אחרי פטירתו כשהוא עומד ליד בריכה גדולה מלאה מים. "דע לך", אמר ר' יצחק לבנו, "כי המים שבבריכה הם דמעותיהם של ישראל". "כמה אופייני היה זה לר' יצחק", אומר דובדב, "לעמוד בעולם הבא ליד בריכה המלאה מדמעותיהם של ישראל".

הרקע החסידי של דובדבני בא לידי ביטוי לא רק במסירותו המופלאה לתפקידיו ההיסטוריים, אלא גם בלהט החסידי שנלווה למה שעשה. דובדב מספר על גדלותו של אביו כדרשן גדול, בעל יכולת לסחוף אלפים באמצעות דיבורים, יכולות שנזקק להן מאוד כדי למלא את תפקידיו.

בצעירותו בירושלים למד בישיבה הקטנה של מוסדות 'עץ חיים'. כשהגיע הזמן לבחור ישיבה גבוהה, הוא בחר בישיבה המרכזית העולמית של הרב קוק. שלוש השנים במחיצתו של הרב קוק, עד פטירתו של הרב, עיצבו את אישיותו של דובדבני והכשירו אותו לקראת מה שעשה בהמשך חייו.

בהמשך דרכו פנה דובדבני ללימוד תולדות עם ישראל וספרות עברית באוניברסיטה העברית. במקביל החל את פעילותו הציבורית כשנמנה על מייסדי תנועת הנוער הדתית-רוויזיוניסטית 'ברית חשמונאים', בה כיהן כסגן מפקד התנועה בארץ. הוא היה בין הכותבים הקבועים של ביטאון התנועה 'החשמונאי'. דובדבני הצטרף גם לאצ"ל, כנראה בעקבות חברו לספסל הלימודים ב'מרכז הרב' דוד רזיאל, מפקד הארגון.

בעליית הגג בבית דובדבני היה מחסן נשק של האצ"ל. יום אחד הגיעו הבריטים לבית והחלו לבצע בו חיפוש, בעיקר כדי לגלות את דובדבני עצמו. אמו של דובדבני עמדה על המדרגות ולא נתנה לבריטים לעלות בתירוץ כלשהו. העמידה העיקשת של האישה הלבושה כמקובל ביישוב הישן, גרמה להם לוותר והסליק לא נתגלה. דובדבני נאלץ לברוח לתל אביב, אך בכל זאת נעצר על ידי הבריטים שלוש פעמים לתקופות קצרות.

הפעם השנייה בה ישב דובדבני בכלא הבריטי היתה לאחר שכבר התחתן עם רחל רעייתו, שהיתה אז בהריון עם בתו הבכורה. דובדב מספר כי ר' אריה לוין היה פוקד מדי יום את בית המשפחה ומעביר דרישות שלום מבית הסוהר לבית ובחזרה. תקופת המחתרות יצרה קשר חזק עם ר' אריה לוין, שהוזמן להיות סנדק בברית בנו של דובדבני, אברהם. "כשקצת בגרתי", מספר היום דובדב, "אבא הקפיד שדווקא אני אלך למסור לר' אריה הסנדק שלי את משלוח המנות בפורים. הוא היה מקבל אותי כמו שמקבלים את גדול הדור, הושיב אותי לידו, ליטף את ידי ושוחח איתי באריכות".

"כולו היה עם ישראל". ברוך דובדבני ז"ל

איטליה רוחשת כבוד

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כשדובדבני היה נשוי עם שני ילדים קטנים, פנה אליו מנהיג 'המזרחי', הרב מאיר בר אילן, והציע לו להתמנות לשליח סוכנות אונר"א לפליטי השואה באיטליה. דובדבני מחליט להיענות ועוזב את משפחתו. "אבא עזב אותנו כשהייתי בן שלושה חודשים", מספר דובדב, "בפעם הבאה שהוא ראה אותי הייתי כבר בן שלוש". במשך כל אותה תקופה ממשיך דובדבני לשמור על קשר עם חבריו בברית חשמונאים, ולשלוח להם מכתבים לפרסום בביטאון התנועה.

השפעתו של דובדבני על הפליטים במחנה סט. צ'זרי באיטליה היתה גדולה. לימים, כשהגיע בנו כמזכ"ל תנועת בני עקיבא העולמית לארצות רחוקות כמו אוסטרליה ודרום אפריקה, הוא חש שלמשמע שמו עובר בקהל רחש, ובסיום הרצאתו השתרך תור שמטרת העומדים בו היתה גם לברר האם דובדבני זה הוא בנו של אותו שליח מאיטליה. "הוא נתן את כל כולו ליהודים האלה", מספר דובדב, "הם סיפרו לי כי לא ישכחו את ליל הסדר במחנה הפליטים, שם ישבו עימו 3,000 יהודים והוא מחזק את האנשים ההרוסים הללו עד אור הבוקר". אגב, גם כשהיה בחיק משפחתו היה ליל הסדר נמשך עד קרוב לזמן תפילת שחרית. "לפני הסעודה היינו מספרים ביציאת מצרים ההיסטורית", אומר דובדב, "ואחרי הסעודה היינו מספרים ביציאת מצרים של דורנו, כשאבא מספר לנו מזיכרונותיו בענייני העלייה".
"הוא נתן את כל כולו ליהודים האלה", מספר הבן דובדב, "הם סיפרו לי כי לא ישכחו את ליל הסדר במחנה הפליטים, שם ישבו עימו 3,000 יהודים והוא מחזק את האנשים ההרוסים הללו עד אור הבוקר"

זמן מה אחרי הגעתו לאיטליה, פורצת מלחמת השחרור. המשפחה בארץ נמצאת בירושלים הנצורה ודובדבני רוצה לחזור כדי לעזור בלחימה. אשתו, שבאותו זמן עוברת בפחי אשפה כדי לפרנס את המשפחה, שולחת לו במכתב מסר שעדיף שיישאר באיטליה, שם הוא עושה עבודה חשובה יותר מזו שהיה עושה בארץ. למעשה, דובדבני לא הסתפק רק בעבודת הקודש של סעד גשמי ורוחני לפליטי השואה. מלבד עבודתו כקצין אונר"א הוא עסק גם בגיוס אנשים לעלייה ב' הבלתי לגאלית.

אחרי פטירתו של הרב קוק, קיבל על עצמו דובדבני את תלמידו הגדול, הרב חרל"פ - לרבו. ממחנה הפליטים הוא פונה אל הרב חרל"פ ומבקש כ"בן ציון שגלה מעל שולחן אביו לעמק הבכא, כדי לשרת את אחיו שהציצו בכבשני האש ובחסד ה' עליהם ניצולו" להתברך לקראת הימים הנוראים של שנת תש"ז. הוא מספר במכתבו על מצבם של היהודים במחנה: "אין קץ לסבלות האנשים היושבים באפס מעשה כבר שנה ומחצה לאחר המלחמה, ולאחר שעברו עליהם שש שנות רעה ויגון לבלי הכיל, ורואה את מכאובם ונגעי לבבם הפצוע והשכול מכל היקר להם". במכתב התשובה, שהתגלה על ידי מרצה מאוניברסיטת בר אילן ובדרך מקרה הגיע לידיעתו של דובדב, מאריך הרב חרל"פ בדברי ניחומים וחיזוקי אמונה, ומסביר מדוע הניחומים יגיעו דווקא מה': "כי לפי ערך נוראות המצוקה אין מי שיכול לנחם את עם ישראל... ואמנם הניחומים אשר יאמרו מפיו יתברך שמו אין לא-ל שום שכל שיכול להכילם ולערוך ערך מתיקותם ועדן עדנם...".

לאחר הקמת המדינה מתמנה דובדבני לקצין העלייה הראשון של הסוכנות היהודית באיטליה. כשנה לאחר קום המדינה, הוא שב לארץ כדי לקחת את משפחתו לאיטליה. אבל המשפחה לא נהנית מחברתו יותר מדי זמן, כי מאיטליה נוסע דובדבני למשימה שהיוותה כנראה את גולת הכותרת של פעילות העלייה שלו – העלאת יהודי לוב.

בלוב, שהיתה עד שנים מעטות קודם לכן תחת כיבוש איטלקי, ומכאן הזיקה בין מקום השליחות המקורי למקום השליחות החדש, התקבל דובדבני כאילו היה שליחו של המשיח. הוא מתאר את קבלת הפנים לה זכה, שנערכה בבית הכנסת שב'חארה'. בשבת הראשונה לשהותו שם דיבר לפני כחמישה עשר אלף איש "שמילאו את בית הכנסת וצבאו ברחוב, חג גדול השתרר בטריפולי. ארגוני הנוער רקדו ברחובות ובמועדונים, ההתלהבות היתה גם בכפרים בביקורנו שם. מבנגאזי באו בטיסה ראש הקהילה ושניים מחברי הקהילה, והביאו את עצומות קהילתם". מתוך כארבעים אלף יהודי לוב מחצית "היתה מוכנה בנפשה לעלייה מיידית, אם היינו רוצים ויכולים להעלותם מיד". ואכן, בתוך כשלוש שנים עלו כ-35 אלף יהודים, כשבלוב נשארו שלושת אלפים בלבד, רובם יצאו משם אחרי מלחמת ששת הימים.

 חזון העצמות של יהודי המערות

תוך כדי הליכתו בעיר אחרי הדרשה, ניגש אליו מישהו ושאלו האם ביקר גם אצל יושבי המערות. עד אותו רגע דובדבני לא ידע כלל על קיומם, ולא שיער שמלבד היהודים העירוניים של טריפולי ודומיהם, שהצטיינו בהשכלתם, בלבושם המערבי ויחד עם זאת בעברית הצחה שבפיהם, ישנם גם יהודים המתגוררים במערות. אולם לאחר ששמע על כך, מצא עצמו כבר ביום ראשון בג'יפ יחד עם רב הקהילה וחברי הוועד שלה, בדרך לג'בל גריאן לכפר טיגרינה בלב מדבר לוב.

כשהגיע לשם, ראה את אורח החיים המיוחד של תושבי המקום. הוא שמע געיות צאן, צהלות ילדים וקריאות אישה לרעותה בתוך בור תת קרקעי. ציבור היהודים התכנס בבית הכנסת, שהיה בנוי גם הוא מתחת לקרקע, ושמע את דבריו של השליח מארץ ישראל שסיפר להם כי פקד ה' את עמו, שניצחנו שבע מדינות ערב חזקות, שיש לנו מדינה וצבא, מאות אלפי יהודים נוהרים בחזרה לארץ אבותיהם וכעת הגיעה גם שעתם הם לעלות. דובדבני ציפה שהיהודים ייצאו מכליהם מרוב שמחה על בשורת הגאולה, אולם להפתעתו – בפני היהודים לא זז שריר. דובדבני שיער שכמו בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, גם כאן מדובר בעצמות יבשות שאבדה מהן כל לחלוחית של חיים.

אחרי הדרשה עמדו כולם להתפלל מנחה, ובעת תפילת העמידה שומע דובדבני לפתע קול רחש. הוא שם לב שכל העדה, מאות אנשים, "בוכה, מתפתלת ומתכווצת בעווית. מראה נורא הוד, מזעזע ומשגיא כאחד". דובדבני הבין מה קרה: בתחילה הבשורה המרנינה לא נכנסה בליבם, והם חששו שמדובר בחזון תעתועים שלאחריו הם עלולים לשוב למציאות המרה של הגלות. רק בתפילת העמידה, עם המילים "תקע בשופר גדול לחירותנו" ו"ותחזינה עינינו בשובך לציון" הם הבינו שהפעם זה אמיתי.

שמו של ברוך דובדבני, מבשר בשורת הגאולה, נחרת בזיכרונם של עולי לוב. דובדב מספר כי בפגישתו הראשונה עם השר משה כחלון, בן למשפחה שמוצאה מלוב, נעמד כחלון על רגליו משום כבודו של אביו, ששמו נישא בהערצה בבתיהם של עולי לוב. מכתב שגילה בנו של דובדב, מאיר, בארכיון הציוני המרכזי, במסגרת עבודה שהכין על סבו לצורך הבגרות בהיסטוריה, מלמד כי יהודי לוב ביקשו (בקשה שלא מולאה על ידי המוסדות) שהמושב הראשון של בני לוב שיוקם בארץ ייקרא על שמו של דובדבני, שהיה אז בראשית שנות השלושים לחייו.

גם דובדבני רחש אהבה רבה לקהילה מיוחדת זו. הוא סיפר פעם בהתפעלות על כך שהשבת בקהילת לוב היתה כולה קודש לתפילה, לתורה, להכנסת אורחים ולמתן פת לעניים. הוא העלה על נס את היותה קהילה ציונית ושורשית "אשר לא היה צורך להכשירה רוחנית לקראת העלייה לארץ", מחמאה של ממש ממי שהעלה לארץ בימי חייו כמיליון ורבע יהודים. באותה הזדמנות הוא גם אמר: "אילו היתה ניתנת לי הבחירה להיוולד מחדש, הייתי רוצה להיוולד כיהודי לובי".

לאחר חזרה קצרה לארץ יוצא דובדבני שוב, הפעם לפריז, כממונה על העלייה מאירופה ומצפון אפריקה. באותו זמן מרוקו מקבלת עצמאות, והעלייה משם הופכת להיות בלתי לגאלית. דובדב מספר כי אביו הגיע למרוקו לפני קבלת העצמאות כדי להעלות את מי שניתן באופן חוקי, וכדי להכין את הקרקע להמשך העלייה בדרכים מחתרתיות, לאחר שמרוקו תהפוך לארץ בעלת משטר ערבי. דובדבני נשאר במרוקו גם לאחר שהנציגים הישראליים הוכרזו שם כבלתי רצויים, כיוון שהוא לא סיים להכין את השטח. לאחר שהחבל התהדק סביבו, הוא החליט לברוח מחופש לאפנדי ערבי, כשעוזרו יעקב חסן מחופש למשרתו.

מאוחר יותר, בשלהי שנות החמישים דובדבני עוזב את תפקידו באירופה ומתמנה לעמוד בראש הפירמידה כמנהל הכללי של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית (ראש המחלקה היה שלמה זלמן שרגאי). מכאן הוא פועל להמשך העלייה מצפון אפריקה, הפעם מאלג'יריה. הוא מגייס שני שליחים, האחד הוא יעקב חסן עוזרו הוותיק, והאחר הוא רפאל בן גרא ממושב בצרה. השניים לא שבו משליחותם. ככל הנראה בעת שעברו מכפר לכפר, הם נרצחו על ידי המחתרת האלג'ירית ומקום קבורתם לא נודע. דובדב מספר כי הנעדרים לא הוכרו מעולם כחללי טרור ומשפחותיהם לא קיבלו סיוע מן המדינה, מה שהיה קשה מאוד לאביו, שהיה מבקר מפעם לפעם את האלמנות ועוזר להן לגדל את היתומים.

 כתבים בתוך הכדים

מבצע עלייה נוסף היה מעניין במיוחד בזכות שני סיפורים שנלוו אליו. המדובר הוא על עליית יהודים שהורשו לצאת מברית המועצות לפולין, כך שנוצר חלון הזדמנויות נדיר להעלאתם ארצה. לפני נסיעתו בשנת תשט"ז (1956) פנו אליו שני יהודים חסידים וביקשו ממנו להתעניין בגורל הרבי שלהם, ר' קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה. את עיקר זמנו בפולין הקדיש, כמובן, לעלייה, אבל הוא השקיע גם מאמצים רבים בחיפוש הכתבים האבודים של הרבי. וכך סיפר בעדותו במשפט אייכמן: "יום יום הלכתי להריסות גטו ורשה, שנהרסו והוקמו עליהם בתים מחדש. ביקרתי במכון ההיסטורי, ולא עלה בידי למצוא שום דבר. יום אחד הביא פולני אחד כד של חלב ובתוכו היו כתבים שהוא מצא בתוך חפירה ברחוב גלשר בפולין בוורשה".

הסתבר שזה היה כד של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום. לא מצאו בכד זה כתבים שזוהו עם הרבי מפיאסצנה. אולם כעבור זמן ועם בירור יותר מעמיק, נמצאו בתוך הכד כתבים שהרבי חיבר בשנות המלחמה, בהם 'אש קודש', דברים שאמר בסעודה שלישית בעצם ימי התופת. לשם הקראת קטעים מספר זה, המתארים את המציאות הקשה של אותם ימים, נקרא דובדבני להעיד במשפט אייכמן. כמו כן נמצאו שם כתבי היד של 'הכשרת האברכים', 'מבוא השערים' ו'צו וזירוז', שבשנים האחרונות לימודם הולך ונעשה נפוץ יותר ויותר בישיבות שונות.

בתקופת שהותו בפולין הוא שם לב לאדם בעל פנים מיוסרות שהיה נראה כמעוניין לשוחח עימו. דובדבני פנה אליו, והלה שאלו האם הכיר את הרב קוק. משנענה בחיוב, סיפר לו האיש את סיפורו המצמרר: "הייתי תעשיין גדול בפולין. פעם החלטתי לבקר בארץ לפני חג הפסח, והסתפקתי האם עלי לשמור יום טוב שני של גלויות, שהרי בדעתי לחזור לפולין. פניתי לרב קוק בשאלה, והוא אמר לי בבת שחוק שאגמור בדעתי להביא את משפחתי ארצה ולא אצטרך לחגוג יום טוב שני. סמוך לחג החלטתי לפנות שוב לרב קוק, ואמרתי לו שגמרתי בדעתי לחזור לחו"ל. הרב קוק הרצין, דפק על השולחן ואמר מיד: 'בדעתך לחזור?! הלא זה חוסר דעת!'. לא שמעתי בקולו וחזרתי לחו"ל. בשואה איבדתי את רכושי, את אשתי, את ילדיי ואת נכדיי. נשארתי בודד כערער בערבה, וחזרתי לכאן אחרי שנות נדודים ברוסיה. בכל פעם אני נזכר בכאב בדברי התוכחה הנבואיים של הרב: 'הלא זה חוסר דעת'".

כחסיד של חצר שלא שרד ממנה כמעט שום דבר אחרי השואה, היה דובדבני קשור לאדמו"רים רבים. ככזה הוא גם יזם את העלאתן של חצרות שלמות ארצה. קשר מיוחד היה לו עם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, ר' יקותיאל יהודה הלברשטם זצ"ל, שדובדבני סייע להקים עבורו ועבור חסידיו את קריית צאנז בנתניה, שבית החולים לניאדו במרכזה. הוא גם פעל להקמת קריית 'ישמח משה' של הרבי מסאסוב בקריית אונו. צאצאיו של אותו רבי מכירים לדובדבני טובה עד היום, ובנו מוזמן לשמחות המשפחתיות של החצר.

דובדבני עסק בעלייה במשך עשרים ואחת שנים, החל מדרגת שליח פשוט ועד למנהל המחלקה בסוכנות. הוא פעל גם להעלאת יהודי פרס, כורדיסטאן, עדן ורומניה. בשנת תשכ"ט (1969), בעקבות שינויים קואליציוניים בהנהלת הסוכנות, נפרדה תנועת 'המזרחי' מתיק העלייה, וגם דובדבני נאלץ לוותר בכאב על שליחותו בתחום זה. כעבור זמן קצר הוא מונה ליושב ראש המרכז לחינוך דתי של תנועת 'המזרחי'. לאחר פעילות ענפה של כעשר שנים גם בתחום זה, הוא נספה בתאונת דרכים בעת ששב מכינוס מנהלים בצפת בתשד"ם (1984).

במקביל לפעילותו במחלקת העלייה, כיהן כחבר מועצת העיר ירושלים ואף  התמודד על תפקיד ראש העיר מול טדי קולק, שניצח לבסוף. כראש הרשימה הוא היה אמור לקבל את תפקיד סגן ראש העיר, אך כדי שלא להפסיד את עבודתו במחלקת העלייה הוא העדיף להעביר את התפקיד לרב שאר ישוב כהן, חניכו מתנועת ברית חשמונאים. כאמור, הוא גם זכה להיות זה שהציע לראשונה את קביעת יום ירושלים, שבהמשך חייו היה עבורו יום משמעותי, שהניב ממנו דברים בכתב ובעל פה.

בנו דובדב מספר כי כשגויס לראשונה למילואים במלחמת ששת הימים, הוא זכה להימנות על הצנחנים ששחררו את העיר העתיקה. בערבו של יום השחרור, הוצאה יחידתו של דובדב מן העיר העתיקה וחנתה באזור מעבר מנדלבאום. דובדב החליט לנצל את הקרבה לנקודת המשטרה במעבר וביקש מהשוטר במקום לאפשר לו להתקשר לביתו. השוטר המנומנם הסכים ולטלפון ענה אביו, שהצליח איכשהו לחזור לארץ משהותו בחו"ל ערב המלחמה. מיד כשזיהה שהמתקשר הוא בנו, שלפי המידע שבידיו היה אמור בכלל להימצא בחזית בסיני, הוא לא שאל לשלומו, אלא אמר לו מיד: "אברהמי, אתה שומע? הכותל בידינו, אחרי אלפיים שנה!". "אמא מיד לקחה לו את הטלפון מהיד", מספר דובדב, "כדי לשאול לשלומי. זה היה האיש, כולו עם ישראל".

yoelyya@gmail.com