בשבע 493: ארטיק ירושלמי

לפעמים יש לי תחושה שהציבור שלנו סובל קצת מאוטיזם. זה בלט מאוד בהתנתקות, וזה ניכר גם ביום ירושלים

אסתי רמתי , כ"ה באייר תשע"ב

. הנה אנחנו רוקדים לנו בשמחה בחולצותינו הלבנות ברחובות הבירה, דגלנו בידינו... אבל מבט קצר לאחור יגלה לנו שאנחנו לבד. בשונה מיום העצמאות, החילונים לא חוגגים. בשונה משאר מועדי ישראל, החרדים לא חוגגים – אז איזה מין חג זה בכלל?

ואולי, במחשבה שנייה, כל הציבורים השוהים כאן במדינתנו הקטנה הם די אוטיסטים. בועות בועות הם חיים זה לצד זה, עסוקים כל אחד בענייניו המגזריים ולא ממש יודעים מה הולך שם בחוץ. אלא שאצלנו החיבור לעמישראל הוא חלק מהותי מהשקפת העולם, והניתוק כואב לנו במיוחד.

 

 הפטנט של התודה

לפני כמה שנים שמעתי שיחה של גר צדק. הוא סיפר על תקופה קשה בחייו, ועל עצה שקיבל מחבר: לומר תודה דווקא כשאתה נמצא 'בקנטים'. אצלו זה עזר, אבל בלי שום קשר הרעיון מצא חן בעיניי, והחלטתי לאמץ אותו. כשדברים לא מסתדרים כמו שרציתי, כשיש אכזבות וצער ומצבים מבאסים באופן כללי, אני משתדלת (כשאני לא שוכחת) להרים עיניים לשמיים ולומר פשוט "תודה".

ומה אומר לכם? זה בכלל לא קל. במצבים הנזכרים, גם כשלא מדובר ברוך ה' בקטסטרופות, הדבר האחרון שמתחשק לי לומר זה תודה. איזה "אווווףףףף!" מתמשך היה הרבה יותר מתאים. ולמה אני אומרת תודה בכל זאת? כי חשבתי על זה קצת, והגעתי למסקנה שגם אני, כמו ילדיי, סובלת מתסמונת הארטיק.

 

תסמונת הארטיק

תמיד חשבתי שזה קורה רק אצלנו, אבל אז נתקלתי בנושא באחד מעלוני פרשת השבוע. אתם לוקחים את משפחתכם לבילוי: מצטופפים במכונית, עומדים בפקקים, ואחרי שעה או שעתיים עצבניות מגיעים למחוז חפצכם. שם אתם שוברים את החסכונות כדי שהחבורה העליזה תוכל להיכנס למתחם, ובמשך יום ארוך וחם אתם נותנים להם לרכוב על גמלים, להכין פיתות, לקפץ על טרמפולינות וללטף ארנבות. תוך כדי אתם רצים איתם לשירותים, משקים את הצמאים, מאכילים את הרעבים ומשלמים במיטב מה שנשאר מכספכם על עוד כמה אטרקציות שמשום מה לא כלולות במחיר האסטרונומי. הילדים חוגגים, וגם אתם נהנים לראות אותם מאושרים – הרי בגלל זה באתם – עד שנגמר לכם הסוס, ועייפים אך מותשים אתם מתחילים לאסוף את הטף כדי לחזור הביתה. וכשסוף סוף הצלחתם למצוא את כולם ולדחוס אותם למכונית, מישהו נזכר שהוא ראה קיוסק שמוכרים בו ארטיקים.
: הנה אנחנו רוקדים לנו בשמחה בחולצותינו הלבנות ברחובות הבירה, דגלנו בידינו... אבל מבט קצר לאחור יגלה לנו שאנחנו לבד. אז איזה מין חג זה בכלל?

"רוצים ארטיק!" מהדהדת הקריאה ברחבי המכונית, אבל בעיניכם זה כבר מוגזם לגמרי. אתם מחשבים במהירות כמה זה מחיר ארטיק כפול X ילדים, ובתוספת החלחלה מהמחשבה על אותם X ארטיקים מטפטפים מיץ דביק על ריפוד האוטו - ומשחררים סירוב נמרץ. עד כאן. "אבל חם לנו..." הם מתחננים, והקטנים בלי להניד עפעף פורצים בבכי קולני. כך מסתיים לו הבילוי המוצלח, עם מקהלת בכיות של ילדים עייפים ועצבניים, ומולם הטפת מוסר כעוסה של זוג הורים תשושים ומרוששים.

באותו עלון הכותב העלום דווקא המליץ להורים שלא להתעקש. כאשר אבדתם אבדתם, ועוד כמה גרושים כבר לא ישנו. כדאי שבסוף הבילוי הילדים יישארו עם טעם טוב בפה – במקרה הזה, טעם של ארטיק – כי זה מה שקובע את התחושה לגבי היום שהיה. ובאמת, יש היגיון בדבריו. ניסינו, וזה עובד.

אך לענייננו, למה ההורים באמת מתקשים להסכים לבקשה הדי צנועה הזאת, ומתרגזים במיוחד מהקיטורים שבעקבותיה? כי כפיות טובה זה דבר מרגיז. השקענו כל כך הרבה מאמץ וזמן וכסף, באמת שרצינו לשמח – אי אפשר להבין שמותר לאבא ולאמא לשים את הגבול ולומר גם לא? למה משהו קטן שלא קיבלתם משכיח מכם את כל מה שכן?

אהה! זאת הפואנטה. גם אנחנו מקבלים מאבא שבשמיים לא מעט. את כל מה שיש לנו, למען האמת. ואם הוא החליט לשים לנו גבולות, ולומר לנו לא – דווקא אז מתבקשת התודה שלנו.

ארטיק ושמו ירושלים

אם צריך להודות גם כששומעים את ה'לא', אז כשמקבלים את הארטיק, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שצריך. ומי לנו ארטיק כירושלים עיר הקודש, משוש תבל, קריית מלך רב? כמה דורות של גאונים וצדיקים היו נותנים את כל מה שיש להם כדי לדרוך לרגע בסמטאותיה - ואנחנו עולים על אוטובוס של אגד, משלמים עשרים שקלים, ותוך שעה פלוס נמצאים בכותל.

אז בסדר. בינתיים נרקוד לבד, כי זה מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות. וכל מי שמבין שהמתנה הזאת לא מובנת מאליה מוזמן להצטרף. עם דגל או בלי, עם הלל או בלעדיו. אפילו רק סתם להרים את העיניים לשמיים ולומר תודה קטנה.

 

הערות לסדר היום שהיה

א) אין לי מושג אם ממשלת האחדות הזאת טובה ליהודים או לא. כנראה שזה גם תלוי לאילו יהודים. מה שכן, היא העניקה לנו רגע קטן של נחת: לראות פעם אחת את כל העיתונאים החכמולוגים עומדים עם פה פעור.

ב) שמענו הרבה על האלימות, על הצורך באכיפה ותגבור שוטרים ומשמרות הורים – הכל נכון. אבל כפי שיודע כל מחנך מצוי, הסור מרע אפקטיבי רק אם יש עשה טוב בצידו. כל עוד לא יחשבו על אפיק חיובי לתעל אליו את מרץ הנעורים, החבר'ה ימשיכו להסתובב בפארקים ולעשות צרות. מה עוד יש להם לעשות? להקים מאחזים?