בשבע 494: על דעת המו"ל

תפקידה העיקרי של עיתונות הוא לאסוף מידע, לעבד ולהפיץ אותו ברבים באופן מדויק ככל האפשר

אבי סגל , ג' בסיון תשע"ב

ניתוח פרשני הוא חלק חשוב בתהליך, אבל גם הוא אמור להיות אמין, מקצועי ומסייע להבנת המציאות. כל זה נשמע בנאלי, אבל לפעמים יש להזכיר את המובן מאליו, בעיקר כשהתקשורת הישראלית הולכת והופכת את הדעה לעיקר ואת הידיעה לטפל. אנו חיים בעידן שבו פרשני טלוויזיה כבר לא באים בבודדים אלא בפאנלים, שדרי רדיו חייבים להיות דעתניים ומתנצחים, ואתרי אקטואליה וספורט מרבים לפרסם הגיגים חינמיים של בוגרי כיתות טיפוליות ולקרוא לזה טורי דעה. ענף הפובליציסטיקה בישראל פורח ביחס הפוך ליכולת שלו לחדש ולרענן, וכותב מדור עתיק זה הוא הראשון להודות בכך.

אבל את השינוי המשמעותי ביותר של התקשורת ניתן לראות בעמודים הראשיים, מקום שבו עובדות יבשות פינו את כיסאותיהן לטובת ציטוטים רגשיים, קמפיינים מנופחים ודברור של המוציא לאור. העיתונים הגדולים משרתים את בעליהם ולא את הציבור או את האמת. אם בן כספית, זה שהרבה לתקוף את ישראל-היום על הרס העיתונות החופשית, טוען כיום שהוא מצנזר את עצמו במעריב, זה אומר הכול. עיתונות חופשית היא חופשית, כלומר מנותקת מהשאלה למי מצביע הבוס שלך, ואת זה כבר מזמן אין כאן.

התפכחות והתהפכות

למה אני מציין את כל זה? כי לכל שטף הקמפיינים אפשר היה לסלוח, אילו רק היתה התקשורת מסוגלת לשמור על איזון, להטיל ספק בכל עמדה מקובלת, לפתח דיון ציבורי רב פנים ודעות ולקבל כלגיטימיות גם דעות מנוגדות. מה שאנו מקבלים בפועל אלו כותרות שמאלניות מוטות, שטחיות, נטולות ספק ושקריות. בחלק גדול מהמקרים, הכותרות יתהפכו כעבור זמן לא רב, משום ש – אין מה לעשות – לנבואות העיתונאיות של שבט השמאל יש נטייה לחטוף את המציאות ישר בפרצוף.

העניין הזה כבר הפך להרגל. לפעמים זה לוקח חודשים, לפעמים שנים, אבל בסופו של דבר העיתונים עוברים תהליך של התפכחות. השם אוסלו כבר לא מעורר תחושת אופוריה, גם לא ההתנתקות, ובוודאי לא המחאה החברתית. כל האקסטטיות השבטית הזו, שהתקשורת לא הרבתה לקלקל אותה בקולות אחרים, הפכה לצל חיוור ועלוב של עצמה. חרטה? התנצלות בפני אלה שהזהירו? תיקון העיוות לעתיד לבוא? כל אלה לא נמצאים בלקסיקון העיתונאי. שחרור מחבלים, מתן שטחים או שנאת מתנחלים – אלה ואחרים ימשיכו להיות לחם חוקה של העיתונות הישראלית, בלי להתחשב במציאות, בלי לדבר בעובדות יבשות. עד להתפכחות הבאה.

המלכוד הלאומי

תהליך דומה עובר כעת על התקשורת בנושא הזרים. סודנים או אריתריאים, עובדים לא חוקיים או סתם מסתננים – הפחד הפך פתאום לבון-טון בתקשורת, ובעקבותיה גם בפוליטיקה. הילדים החמודים מהפרסומות נעלמו, ובמקומם מופיעים פושעים אלימים שעומדים על זכותם הטבעית לתקוף בכל הארץ ולא רק בדרום ת"א. במצב הזה מוכנה התקשורת לציין במפורש את מוצאם של העבריינים ולהתייחס אליהם כאל "בעיה". מה שנחשב עד לא מכבר כדיבורים גזעניים של הימין-הפונדמנטליסטי – הפך לעמדה לגיטימית בכותרות העיתונים ובציטוטי הפוליטיקאים. הסגנון אולי מהוסס יותר, לעתים מנסה ללכת בין הטיפות, להתנער מאמירות של הימין, בוודאי לא להודות בצדקתו – אבל קיני הפוליטיקלי-קורקט הולכים ומתמעטים.

וכמו במקרים רבים אחרים, גם כאן נמצא הימין הדתי במלכוד מבאס. מצד אחד, לא כצל'ה אמור לנהל את המאבק נגד העובדים הזרים, כפי שלא נפתלי בנט אמור להביא תוכנית מדינית, לא פייגלין אמור להחזיר את הליכוד למצעו המקורי, ולא אורלב ואורבך אמורים לנהל את המאבק נגד משחקי הנבחרת בשבת. הציבור הרחב לא ילך אחר אנשים, סיעות ומפלגות המייצגים מיעוט ואינם נתמכים בידי שום גורם שלטוני. מצד שני, מי יעשה את זה אם לא הם? מי עוד בתקשורת או בפוליטיקה מסוגל לראות מעבר לאף, להבין שלא תמיד הגישה החילונית, הליברלית והרב-לאומית היא גם הגישה הנאורה והשפויה?

מ"פליטים מסכנים" ל"פושעים אלימים”. עובדים זרים באשקלון: צילום: פלאש90
חלוקה בעיתונים

אם כבר קמפיינים, עושה רושם שבמעריב החליטו לנהל אחד כזה נגד קיומו של יום ירושלים. רק כך אפשר להבין את ההחלטה המערכתית לחגוג את שחרור העיר באמצעות ראיון נרחב עם אהוד אולמרט תחת הכותרת: "נצטרך להגיע להסדר בעיר העתיקה – כולל בהר הבית". לא שהדיון על אפשרות חלוקתה של העיר אינו לגיטימי, אבל ביום חגה ובכותרת הראשית של העיתון? זה כמו להחליף את תמונות הזיקוקים ביום העצמאות בכותרת המציעה לחזור לתוכנית החלוקה של האו"ם; או כמו לכתוב מאמרים בזכות המחאה החברתית בעיתון של נוחי דנקנר. רגע, לא דוגמה טובה.

וכשמעריב מתגייס למאבק לחלוקת העיר, אפילו ציטוט גזעני כמו "חוץ מעוגמת נפש אין לנו שום דבר מהשכונות המאוכלסות ערבים" הופך פתאום לכותרת משנה. אגב, גם נכסי הנדל"ן של אולמרט לא נתנו לנו דבר מלבד עוגמת נפש. אז מה, לוותר? ובכלל, קשה שלא לתהות איך זה שהאיש, שפעם היה ראש העיר וראש הממשלה וכיום מחזיק בתיקים שונים לחלוטין, מגויס על ידי גורם מסחרי כלשהו כדי להעלות את מכירותיו. אפילו עיתון הבית של אולמרט, ידיעות אחרונות, ויתר על התענוג. שם גם דחפו את יום ירושלים מעמודי החדשות לאיזשהו מוסף נידח. האמת? כבר עדיף.

ציטוט, המשך ציטוט

בתחילת השבוע השיג השחמטאי הישראלי בוריס גלפנד ניצחון בכורה במסגרת הדו-קרב על תואר אלוף העולם. באתר גל"צ פרסם הכתב אסף ליברמן ידיעה בנושא, שאילו רק היתה ערוכה יותר בקפידה, אפשר היה לחשוד שהיא הוכנה זמן רב לפני התחרות. הנה קטע נרחב מהידיעה, כמעט לא נגעתי:

"כעת אנאנד הוא שצריך לרדוף אחרי גלפנד, ואם הוא ייכשל במשימה, ישראל תרשום הישג היסטורי במשחק המלכים וכולם כולם – הנשיא וראש-הממשלה ושר החוץ ירצו להגיד שהיה למדינה חלק בהישג. זו אמורה היתה להיות גאווה למדינה... אלא שרק עכשיו האיגוד הישראלי לשחמט, בראשות משה שלו, זוכה לאיזושהי התעניינות. 'לא היה אף אחד, עכשיו פתאום כשהוא מנצח אז ליברמן התקשר, נשיא המדינה התקשר, ראש הממשלה מתקשר, אני שמח שלפחות עכשיו הם מתקשרים', אומר שלו". (הערת ביניים: כי בגל"צ, כידוע, מתקשרים מדי יום לשאול בשלומו של ענף השחמט וכיצד ניתן לפרסם אותו ולסייע לו).

וזה לא נגמר: "על-פי שלו, גלפנד מישראל הגיע לעמדה הזו שממנה הוא יכול להפוך לאלוף ה-16, למרות ההתייחסות של המדינה - וממש לא בזכותה. 'ציטוט', תוקף שלו, 'המשך ציטוט'". קראתם נכון, אלו המילים המדויקות בסיומה של הכתבה: ציטוט, המשך ציטוט. ככל הנראה, מישהו באתר גל"צ יצא להפסקת קפה באמצע עבודת העריכה, ואיכשהו הידיעה עלתה לאוויר כמו שהיא. קורה. אבל איזו טעות סמלית: קודם מפרסמים כיצד תוקפים את הממשלה – אחר כך כבר מישהו ימלא את זה בתוכן.

גולש קטנוני שכולכם מכירים העלה צילום של הטעות המשעשעת בדף הפייסבוק שלו, וכעבור דקות אחדות, עם קשר או בלי, נחתך המשפט האחרון מהכתבה המקורית. ועדיין היא נראית מגוחכת, מעליבה ולא לעניין. במקום התמקדות בניצחון היפה של גלפנד, קיבלנו עוד שנאת פוליטיקאים ימניים מהסוג הרגיל והעבש. טור דעה במסווה של ידיעה. "ציטוט", זה מה שאני חושב על אתר גל"צ, "המשך ציטוט".