בשבע 494: רופאה בדרכים

אחרי הרבה שנים של חיפוש חניה ומפגשים עם נהגים עצבניים, גיליתי את היתרונות של התחבורה הציבורית

חנה קטן , ג' בסיון תשע"ב

לא היו לי ימים טובים כימים שבהם מכוניתנו שבקה חיים. היה זה בוקר סגרירי, והייתי בשיא הלחץ להגיע לישיבת הבוקר במחלקת נשים של שערי צדק עד השעה שבע וחצי, להצגה הקלינית שהיה זה תורי להציגה. אז התוודעתי לחסדיו של האוטובוס, ודווקא די נהניתי להיות 'ראש קטן': אני מתיישבת באוטובוס, שולפת סידור מהתיק ומתפללת בנחת, ואחר כך מתפנה לקריאת מאמר מעניין. לצידי יושבת בחורה צעירה, מדברת בקולי קולות בפלפון, כשכל האוטובוס זוכה להיות שותף לשיחה המרתקת. היא מסיימת ומפנה מבט לכיווני, ומבטה ננעל על הצמיד הכתום שעל ידי. מתפתחת בינינו שיחה על הגירוש, ופתאום מתברר שהיא, ולא אחרת, החיילת שהוציאה את הבנות מביתנו בנצרים... הדיון המרגש והטעון הסתיים כאשר האוטובוס הגיע לתחנה המרכזית בירושלים, ומשם במונית ישר לצוות שמחכה, כזכור, להצגה הקלינית.
לא מזמן הגעתי לתובנה שבנוסף להיותי אֵם ורופאה עסוקה - יש לי משרה נוספת מאוד משמעותית: אני משמשת כ'נהגת בוס', כאשר הנוסעת הקבועה שלי היא אני עצמי. אבל איפה המשכורת הכפולה?

לא מזמן הגעתי לתובנה שבנוסף להיותי אֵם ורופאה עסוקה - יש לי משרה נוספת מאוד משמעותית: אני משמשת כ'נהגת בוס', כאשר הנוסעת הקבועה שלי היא אני עצמי. אבל איפה המשכורת הכפולה?

זה מזכיר לי שלפני שש שנים, בימים שלפני הגירוש הארור, הרמתי טלפון נואש לחברת הכנסת לימור לבנת, בתקווה שאוכל להשפיע עליה להתערב ולעכב את הגזירה המרה. וכשענתה לי אמה ואמרה שהיא בנסיעה, שאלתי בתמימות אם יש לה דיבורית, כדי שאוכל להתקשר אליה בזמן הנהיגה. היתה שתיקה מעבר לקו ואז: "גבירתי, מה את חושבת, יש לה נהג"...

מזה שנים בעלי אוהב לצחוק עלי שאני בוחרת מקום עבודה על פי קריטריון מאוד מאוד חשוב (ומתאים לנשות נוגה) - מקום חניה! לפני שנים עבדתי בגאולה, והתענגתי ממש מהטיפול בנשים היקרות ואצילות הנפש של מאה שערים וסביבותיה. אבל הייתי מחפשת בקביעות חניה במשך שעה ארוכה סביב המרפאה ללא הצלחה, ומסתובבת שוב ושוב סחור סחור. עד שהרמתי ידיים והכרזתי: 'ניצחוני כבישי גאולה הצרים והעמוסים', ועזבתי את מרפאת גאולה האהובה, לדאבוני ולצערן של נשים רבות.

האמת היא שבעלי מתחנן לפניי כבר שנים שאסע יותר באוטובוסים ובמוניות. 'תוכלי לפטפט עם כל ילדינו בנחת, כמו שאת אוהבת, לקרוא ספרות מקצועית, לסדר את כל ענייני המדינה עם הראש הגדול שלך, ובעיקר - לצבור כוחות בראשית היום לקראת המרפאה, שנהיית מתישה יותר יותר משנה לשנה (הגיל עושה את שלו) - והוא צודק.

 סטרט אפ תחבורתי

היו שנים רבות בהן נסעתי בטרמפים, כי פשוט לא היתה דרך אחרת להגיע לעבודה. הייתי מטפסת על הגשר של כביש אחד, ומחכה לחסדיו של אחד מרופאי המחלקה. ובחזור, מחכה ש-ע-ו-ת במשמר איילון השומם מאדם, כשמשמשים לי לחברה כמה כלבים חביבים, שמשום מה לא החזרתי להם חיבה יתרה. עד היום, כשיש בבעלותי רכב וכאם וכיהודייה, נושא הטרמפים ממשיך כמובן להטריד אותי מאוד, ובמיוחד בכבישי יש"ע, שם המיעוט באוטובוסים זועק לשמיים. יש לי חלום. להקים רשת תחבורה ליישובי יש"ע, שתאסוף את הצאן היקר שלנו בביטחה בכל שעות היממה. רק מחסום אחד עומד בדרכי: לו הייתי רוטשילד.

ונחזור לכביש: העלייה על כביש מספר אחד בשעות העמוסות של הבוקר דומה ליציאה לשדה קרב. הנהגים מתוחים, ממהרים, וישנם שכנראה גם מתרגזים מהסטיקרים הדבוקים לגב מכוניתי (כן ירבו). כמעט מדי יום אני חוזרת עם 'נקודת חן' חדשה שמקשטת את פח הרכב, לאחר שנהג לא זהיר פגע ברכבי קלות (או שאני שפשפתי את רכבו - הסדר לא משנה כל כך). נהיגה בעייפות היא בכלל סכנת נפשות. פעם לאחר תורנות ארוכה, שנמשכה שלושים ושש שעות ברציפות, הגעתי למסלול הנגדי בכביש רב מסלולים, ובנס יצאתי מזה בשלום (באותם ימים היה לי מנוי קבוע לברכת "הגומל"). לאחרונה החלטתי להימנע מנסיעה בשעות העומס, ולצאת בנחת לאחר שהילדים נסעו (בניגוד לשנים הארוכות של ההתמחות בהן כמעט לא ראיתי בבית אור יום), כך שהבוקר לובש צורה נעימה של ארוחת בוקר זוגית עם בעלי, ואני יוצאת לדרכי כשהכביש רגוע יותר, וגם אני.

ובעידן של שביתות וחסימות כבישים, ומאהלים סביב נושא מצוקת הדיור - יש לי הצעה קונקרטית: מגורים במכונית! עשיתי חשבון שבאורח קבע, במשך חלק ניכר מהיממה, בֵיתי הוא מכוניתי, ומי שצריך יכול להפוך את זה באמת לעניין של קבע. וזו לא לגמרי רק תיאוריה - אחייניתי היתה צריכה לפנות את דירתה בחו"ל חודש לפני חזרתה ארצה, והתגוררה במשך אותו חודש עם בעלה הרופא ושלושת ילדיה במכונית, לשמחת כולם - חוויה ייחודית ומרתקת.

וטוב מזה ומזה, להשתמש בכלי התחבורה העתיק והמשובח - הריהו זוג הרגליים. לאחרונה ארגן החוג הגינקולוגי הירושלמי יום בריאות לרופאים, כולל מרתון הליכה סביב קמפוס גבעת רם, מדידת פרמטרים ביומטריים לכל רופא (דבר מביך ביותר), והרצאות והדרכות לפעילות גופנית יומית, בבחינת נאה דורש חייב להיות גם נאה מקיים. אבל פעילות ספורטיבית זה לוקסוס לפלח האוכלוסייה שהרופאים לא זכו להימנות עליו, אלו שיש להם זמן פנוי להשקיע בבריאות. אז בינתיים, עד שייגמרו הדיונים סביב שולחן המשא ומתן ונגיע לניצול האוצר האנושי שבמערכות הרפואה ברמה המיטבית, נסתפק אנחנו הרופאים בגלישה יומית בין מסדרונות בית החולים הארוכים, כשאנו מקפצים בין חולה לחולה במהירות הבזק, בזה לטפל ואת זה להרגיע, עם זה לרוץ לחדר ניתוח ואת האחר לשחרר לביתו, ואם בזה יהיה שכרנו – דיינו.