בשבע 494: שירי אהבה לנשמה

אחרי עשר שנים של דחייה נכנס הזמר והיוצר קובי אפללו ללב התעשייה, אבל הוא עדיין רחוק מלאמץ גינוני כוכבות

דודו כהן , ג' בסיון תשע"ב

"אני סוג של זיקית", מעיד על עצמו הזמר שמתאים את עצמו לברנז'ה התל אביבית אבל נשאר עם הלב בבית שבמעלות ומתגעגע לקהל הצפוני המחבק | למי שתוהה מסביר אפללו כי שירי אלבומו החדש כתובים אמנם בלשון נקבה, אך מכוונים גם אל האמונה והנשמה, ומגלה כי לימוד התורה הקבוע הוא גורם משפיע בקריירה הנוסקת שלו

כשההצלחה החלה לנחות על ראשו של קובי אפללו והוא הבין שעליו לעבור חלקית מאזור מעלות שבצפון לאזור המרכז, השינוי עורר אצלו חשש לא קל. "מאוד פחדתי מתל אביב", מודה האמן, שבאופן מסוים די נטמע בעיר ללא הפסקה, ומיד מסייג: "אבל ככל שאתה מכיר את תל אביב, אתה מבין שקודם כל היא בנויה ממהגרים. כולם כמוך, כולם הגיעו מאיפשהו במקור. כשמגיע מישהו חדש, תמיד צצה השאלה 'מאיפה אתה במקור?'. כמעט לא יצא לי להכיר תל אביבים שנולדו וגדלו בתל אביב. ישראלים הם ישראלים - דומים בכל מקום. רק קצב החיים שונה".

ובסופו של דבר התרגלת לקצב?

"כשאני כאן בתל אביב - כן. אני סוג של זיקית. אני מגיע לכאן לאזור ונכנס ל'מוד' של אזור המרכז, ואז חוזר לצפון ונכנס ל'מוד' של אזור הצפון".

וכמו תבנית המשפט הידוע - אפשר להוציא את אפללו ממעלות, אבל אי אפשר להוציא את מעלות מאפללו. המוזיקה שלו לא מפסיקה לשדר אותנטיות, תנועות הגוף שלו מסרבות לאמץ גינונים של כוכב, ואם נעזוב לרגע את הפוליטיקלי קורקט בצד - נראה שהחיים בתעשיית המוזיקה המשומנת, התחרותית, המתישה, טרם הרסו את הקסם הגלילי שלו. "בהחלה היה לי חשוב להישאר במעלות ולא
צריך להתכוונן למקום של נתינה. אם מוזיקה באה ממקום של השפעה, אתה נמצא במקום נכון. אצלי היתה תפנית דווקא כשהתחלתי לכתוב לקהל ולא לעצמי. הבנתי שאם זה משהו שהקהל אוהב והופך לפסקול שלו ביום יום - השיר מצליח
לעבור לגמרי", הוא מספר על תחילת הקריירה, "שם נמצאת גם המשפחה שלי".

המשפחה מעורבת בקריירה שלך, או שהמעורבות מתבטאת בעיקר באיסוף ותיוק כתבות?

"ההורים והאחיות שלי מעורבים בקריירה כל הזמן - שומעים שירים, מבקרים, מייעצים מה להוציא ומה לא, אילו צעדים לעשות וכן הלאה".

מרגיש שאתה גאוות המקום?

"לא יודע אם גאוות המקום, אבל אני מרגיש פרגון מאוד משפחתי מאזור מעלות והסביבה. הפרגון מתבטא בכך שכאשר אני מוציא אלבום, הכמויות הכי גדולות נמכרות בהתחלה בצפון. אנחנו עוקבים אחרי הנתונים, וזה מדהים ומקסים. אם אני מופיע בצפון, אנחנו כל הזמן בסולד-אאוט".

אתה רואה את עצמך חוזר לגור במעלות באופן מלא?

"היום אני מחלק את הזמן בין לבין, אבל בגדול אין לי מושג לאן החיים ייקחו אותי".

שמעונה ממעלות

אפללו נולד לפני 35 שנים לאב שבבעלותו חברת הסעות מקומית ולאם ששימשה כאשת חינוך במשך יותר משלושה עשורים, עד שיצאה לפנסיה לפני שלוש שנים. בנוסף כוללת המשפחה שתי אחיות בגילאי 31 ו-25.

מאז מתמיד היתה לו משיכה למוזיקה ולאמנות ("בכיתה א' או ב', למרות שלא היה לי כל כך ביטחון, אזרתי אומץ בהכנות לטקס יום ירושלים, והתחלתי לשיר את השיר 'ייבנה המקדש'. משם זה התחיל"), ובמקביל השקיע גם בספורט ("הייתי מהספורטאים של הכיתה"). בתקופת ההתבגרות זנח את השירה, לאחר שקולו התחלף. "לא שרתי שנתיים-שלוש, עד שלמדתי להתנהל עם הקול החדש", הוא מספר.

במקביל לכל אלה ספג ונשם אפללו מוזיקה מגוונת במיוחד: מוזיקה אנדלוסית ומזרחית, בלוז אמריקאי משנות ה-50-40, אלביס פרסלי, פינק פלויד, מוזיקה ספרדית עם נגיעות פלמנקו, ולצד כל זה מוזיקה ישראלית קלאסית - כוורת, שלמה ארצי, אהוד בנאי. "כל המישמש הזה יצר את מקורות ההשפעה שלי", מספר אפללו. ולא, הוא לא הרגיש נטול עמוד שדרה מוזיקלי, אלא דווקא נהנה מהגיוון.

החלום של אפללו ליצור מוזיקה החל אחרי השירות הצבאי שלו בנח"ל. הוא עבד כמאבטח באילת במשך שנה, חזר למעלות, התגורר מעט בחיפה, עבד בחברת ההסעות המשפחתית וחיפש את הייעוד שלו בחיים - פחות או יותר, המסלול הקבוע של צעירים שלא ממש מוצאים את עצמם אחרי השחרור. בהמשך למד ניהול ושיווק באוניברסיטת חיפה במשך שנתיים, אבל המוזיקה בערה בו הרבה יותר. בשלב הזה, בעודו מתפרנס מחברת ההסעות המשפחתית, הקים ביחד עם חבריו ממעלות את שימעונה - מעין להקת שאנטי רוחנית שהזכירה בקטנה את שוטי הנבואה. במקביל ניסה לפתח קריירת סולו משלו ושלח שלל סקיצות, דמואים ובקשות לפגישות עם בכירי תעשיית המוזיקה הישראלית. פניו הושבו ריקם פעם אחר פעם, לאורך עשור תמים. בסופו של דבר סינגל הבכורה שהוציא, "בא מן השתיקה", תפס פתאום כשנה תמימה אחרי שיצא, בשנת 2006, ואפללו מצא את עצמו מנוגן בגלגל"צ, מפורגן על ידי המ
לפני כל הופעה אני מזכיר לעצמי את מקומי, עושה עבודה מחשבתית שתמחיש לי שאני עולה לבמה על מנת להשפיע ולתת. ובכלל, אני מכוון את עצמי למקומות של כמה שפחות אגו וכמה שיותר שליחות. עליי להעריך מאוד את הדבר הזה שניתן לי להעביר הלאה, לא להשתמש בו ככלי לניפוח האגו
בקרים ומקבל הצעה לחוזה בחברת התקליטים אן.אם.סי. מאז שחרר שלושה אלבומים, שהאחרון מביניהם, "שמע", יצא לאחרונה.

האלבומים שלך משדרים איזשהו טוהר, אבל למרות זאת הפתיע אותי לקרוא ראיון שנערך איתך לא מזמן ובו אמרת "לא איתמם. אני צריך להתחשב בקהל". מה זה אומר בפועל?

"אמרתי באותו ראיון שאין שום דבר שיוצא החוצה, ואני לא שלם איתו. באמת שאין שום דבר כזה. להתחשב בקהל זה להבין מה הקהל צורך, ולמצוא את האיזון בין מה שאתה אוהב לבין מה שהקהל אוהב; להתחשב בקהל זה לעשות מוזיקה מתוך הבנה שיש צרכנים למוזיקה הזו. כמו שלא תלך ותבשל למישהו שאתה אוהב מאכל עם המון מלח, בזמן שהוא לא אוהב מלח; להתחשב זה להבין שיש למצוא את כור ההיתוך בינך לבין הקהל. אסור לשכוח שבלי הקהל ובלי החיבור לשירים שלך - אתה פשוט לא קיים, ורק יכול לשיר לעצמך בבית. נכון שיש הרבה דעות שאומרות 'אמן צריך לעשות מה שבא לו, ומי שלא יתחבר - לא צריך'. אבל זו גישה לא נכונה, כי אמן נמצא על הבמה בשביל הקהל. מי שעושה מוזיקה - עובד אצל המאזינים. לפעמים שואלים אותי אם בקריירה אני מנהיג או מונהג. זה לא באמת או או. זה גם וגם".

ובכל זאת אתה מתחשב בקהל, בדרך כזו או אחרת. זה לא מסרס קצת את היצירה? בדיוק אתמול שוחחתי עם זמר שזכה להצלחה בינונית בלבד. הוא אמר שבאופן מסוים הוא שמח שלא נכנס בשערי הפלייליסטים, כי הצלחה כזו היתה מאלצת אותו להמשיך ולפרוע את השטרות, לכוון את עצמו, להיות פחות אמיתי עם האמנות הטהורה שלו.

"אין בזה חוקיות. מחר אתה יכול להביא שיר שכביכול הכי פורט על מיתרי המיינסטרים, והוא לא יצליח. אי אפשר לדעת. מה שכן, צריך להתכוונן למקום של נתינה. אם מוזיקה באה ממקום של השפעה, אתה נמצא במקום נכון. המקום הפחות נכון הוא לקבל מהעשייה ולא לתת. הרב אשלג אומר שתלוי איפה אתה נמצא - מקבל על מנת להשפיע או לעצמך. אצלי היתה תפנית דווקא כשהתחלתי לכתוב לקהל ולא לעצמי. הבנתי שאם זה משהו שהקהל אוהב והופך לפסקול שלו ביום יום - השיר מצליח".

אפרופו פסקולי היומיום שלנו, המחאה של הקיץ האחרון הוציאה ממך טקסטים חברתיים יותר.

"נכון. חבל לי שיש איזושהי רוח אינדיווידואלית אצל כולנו, ופחות חיי קהילה. אנחנו עם כל כך קטן, שעדיין מוצא לעצמו זמן להתחלק ולהתפלג לאלף קטגוריות. אני לא מצליח להבין איך יכול להיות שאחרי הקיץ האחרון המחירים עוד עלו כאן. אני חושב שבכלל, באופן כללי אנחנו צריכים להבין שאנחנו עם קטן ללא אפוטרופוסים בגויים, מה לעשות. יש לנו בעיקר אחד את השני. זה מה שחסר לי היום - תחושת הביחד הזאת".

האחריות של הדתיים

למרות תחושת הביחד הנכספת, אפללו מספר שהוא עצמו לא משתייך לאף קהילה דתית. אמנם הוא מהווה יסוד חשוב ב"קבוצת האמנים" - חבורת אמנים (כולל נתי רביץ, דוד ד'אור, יהודה מסס, שלמה בר ועוד) שלומדת תורה עם הרב יצחק גבאי אחת לשבוע, וגם הולכת לשיעור קבלה של הרב יובל הכהן אשרוב. אבל ברמת המגזר - הוא לא נמצא בשום מקום, גם בהתחשב בעובדה שכיפה עדיין לא מתנוססת על ראשו. "אני לוקח הכל מהכל", הוא מסביר בפשטות. "אני מאוד אוהב את הברסלבים בגלל השמחה והלב, מאוד אוהב את העבודה שהחב"דניקים עושים בכל העולם בזיכוי הרבים וכן הלאה. התחפושת של בני האדם לא מאוד משנה, בסופו של דבר. יש דתיים מדהימים וחילונים מדהימים, וגם להפך. בסופו של דבר זה נמדד ביחס. מה שכן, לדתיים יש אחריות נוספת לדעתי. העובדה שאדם מתלבש בצורה מסוימת שמייצגת את תורת ישראל – גורמת לכך שמצפים ממנו ליותר. התורה היא משהו שמייצג המון דברים חיוביים - אהבה ושמחה, סבר פנים יפות ועוד. אדם דתי צריך לדעת שיש לו אחריות, עליו לדעת שהוא מייצג את התורה, לפחות בעיני החילונים".

בגלל זה אתה נמנע מלהשתייך לעולם הדתי מבחינה חיצונית?

"לאו דווקא. אני נמצא במין מקום כזה שאני מאוד קשוב לאמונה הפנימית שלי ולמה שהיא מכתיבה לי. אני נמצא פחות במקום של סממנים חיצוניים, אבל אולי גם זה יבוא. אגב, כשהכרתי את העולם הדתי וראיתי שיש שם הרבה פלגים וזרמים, הפתיע אותי שיש את החסידים האלה ואת הדתיים האלה, ושאלה לא מתחתנים עם אלה. זה הרגיש לי מאוד מוזר, כי באתי ממקום מאוד תמים שבו עם ישראל הוא מאוד קטן, וכל הניצחונות שלו מלאים באחדות. אני שומע על מחלוקות בין זרם אחד לזרם אחר, ולא מצליח להבין איך זה קורה אם כולם נמצאים תחת דגל התורה".

 

מלחמה על כל שיר

עשר שנות הדחייה עדיין נחקקו ב-DNA של אפללו, למקרה שתהיתם. דברים כאלה לא שוכחים בקלות. "גם היום, בתוך הים הזה שנקרא הצלחה, יש לפעמים דחיות ועניינים לא נעימים", הוא מספר בכנות. "זה לא שהכל הולך חלק. אתה צריך להילחם על כל שיר, להילחם על הנוכחות והרלוונטיות שלך, וגם להילחם כדי שמה שקורה איתך בשטח יגיע גם למדיה החוצה. אתה יכול לעשות הופעות גדולות וכל מיני שיתופי פעולה, אבל אם בתקשורת לא יביאו את זה לפרונט - הקהל הרחב לא ממש יידע על כך. זה לא תמיד קל. צריך פשוט לעבוד. העשור של הדחיות גרם לי להיות היום יותר מחוסן. אני יודע איך להתמודד עם זה, למרות שזה עדיין פוגע ומכאיב. אבל בין אי נעימות לבין התפרקות יש פער מאוד גדול. הניסיון מלמד אותך שתמיד יש את המחר, ותמיד יש את השיר הבא, ושאם לא תצליח בניסיון השלישי או החמישי, אז בטח תצליח בניסיון העשירי".
העשור של הדחיות גרם לי להיות היום יותר מחוסן. אני יודע איך להתמודד עם זה, למרות שזה עדיין פוגע ומכאיב. הניסיון מלמד אותך שתמיד יש את המחר, ותמיד יש את השיר הבא, ושאם לא תצליח בניסיון השלישי או החמישי, אז בטח תצליח בניסיון העשירי

המבקרים רואים בך לעיתים אמן קצת שמאלצי. כבר השלמת עם הדימוי זה או שהזווית הזו עדיין מציקה באיזשהו מקום?

"זה ממש לא ככה. התדמית הרומנטיקנית היא בגלל טקסטים שמתפרשים ברמה הבסיסית ביותר של שירי אהבה, אבל רבים המקרים שכתבתי בלשון נקבית לאו דווקא על מישהי. כך למשל, השיר 'אין לי דבר אחר' הוא ממש לא שיר אהבה, אלא מין תפילה שבה אני פונה למוזיקה ומבקש שתפתח לי את שעריה, כי אני לא מוצא ייעוד אחר בעולם; או 'ביום הכי בהיר', שבו אני אומר 'תפתחי לי את הלב, תקלפי את הכאב'. השיר לא מכוון לאישה אלא לאמונה שלי, ובו אני מבקש ממנה לקלף ממני את הקליפות. בקיצור, יש המון שירים שהם לאו דווקא רומנטיקה. אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה שמדביקים תוויות על אנשים בלי סיבה אמיתית. אולי זה בגלל שמדובר בדור האינסטנט. זה דור שכאילו אין לו זמן, ולכן הוא לא נהנה מהאיטיות של ההעמקה. אני לא בא ממקום מבקר או שופט, אבל כולנו מפסידים מזה. גם אני חוטא בזה לא פעם".

איפה לדוגמה?

"גם אצלי יש מצבים שבהם אני לא באמת מעמיק בדברים. אני יכול לקרוא ספר ואין לי מספיק סבלנות או שאני לא באמת נכנס לנושא עד הסוף כדי להוציא ממנו את המרב. אני כועס על עצמי בגלל זה".

אני חוזר אל נושא הדת, ומעלה את ההשערה שאולי אותה אווירת אינסטנט גרמה לקובי לשכשך רגליים ביהדות, אבל לא לקפוץ ראש עד הסוף. רואים את זה, אני אומר לו, גם באלבום החדש. חלק מהשירים מאוד מחוברים ליהדות באופן מובהק, אבל חלק אחר - לא ממש. "גם כשאני כותב בלשון נקבה, זה משתייך לי לגמרי לעולם הרוח", הוא חוזר על הסבר הדו-משמעות. "אתן לך דוגמאות נוספות: יש באלבום החדש שיר בשם 'יחידה שלי'. לא סתם קראתי לו כך ולא 'אהובה שלי'. קראתי לו כך בגלל שהשיר מדבר על החיבור בין הזכרי לנקבי בשורש הנשמה, לא סתם ברובד החיצוני; שיר כמו 'ענני' נכתב על חברה טובה שהיא בעלת תשובה, וכן הלאה. השיטה שלי היא כזו: אני לא אחד שיושב ומחליט 'עכשיו אעשה אלבום דתי' או 'עכשיו הזמן לאלבום רומנטי'. אני עובר תקופות, והסיפורים שאני מלקט מרכיבים לי את השירים. השירים הם פסקול של תקופה שעברתי, מתוך כוונה להעביר את זה הלאה. אין לי איזו אג'נדה, אני לא בא ומחלק את הקריירה שלי לתקופות. הרי אדם יכול להיות גם במצב חילוני וגם במצב דתי ביומיום שלו".

לימוד התורה, מוסיף אפללו, משפיע מאוד על הקריירה שלו, בעיקר ברמת הגישה הבסיסית. "לפני כל הופעה אני מזכיר לעצמי את מקומי, עושה עבודה מחשבתית שתמחיש לי שאני עולה לבמה על מנת להשפיע ולתת. ובכלל, אני מכוון את עצמי למקומות של כמה שפחות אגו וכמה שיותר שליחות. עליי להעריך מאוד את הדבר הזה שניתן לי להעביר הלאה, לא להשתמש בו ככלי לניפוח האגו. בפועל אני תופס פינה, יושב עם עצמי ועושה סוג של התכווננות מחשבתית כזאת. משהו כמו עשר דקות. זה מפקס אותי ותורם מאוד לגישה. בכלל, בתחום המוזיקה יש כל הזמן הימורים. אתה מהמר כל הזמן על אלבומים, על שירים, על הפקות, על זהות האנשים שעובדים איתך. זה מכניס ללחץ, והתרופה שלי ללחץ היא אמונה".

לא מתחשק לך לפעמים לקחת את ההתחזקות הזו למקום קצת יותר מאסיבי? לפעמים ההבדל בין טעימות קטנות ולא בהכרח מחייבות של יהדות לבין שינוי אורח החיים באופן הרבה יותר מקיף הוא דק מאוד.

"אם אני מסתכל על החיים שלי, האמונה נמצאת שם כמעט בפנסיון מלא. אני נמצא במקום שבו יש מסגרת, יש עיתים לתורה. אני לגמרי חי בשלום עם המקום שבו אני נמצא כרגע. זה מאוד אינדיווידואלי. כמובן שבלי קשר, אם יפעם בי רצון להתקדם - אעשה את זה".