בשבע 494: בין קודש לקודש – דיני יום טוב שאחר השבת

יש מניחים ענפים שיש בהם ריח כדי להוסיף עונג ושמחה, ולבטא את מעלתה הרוחנית של התורה,

הרב אליעזר מלמד , ג' בסיון תשע"ב

המנהג לקשט את בית הכנסת בענפים, והתנגדות הגר"א | הטעם לשטיחת עשבים בבתי הכנסת | מעשה מהחת"ם סופר על גבאי שלא הניח ענפים לכבוד שבועות | מה מותר להכין משבת ליום טוב שסמוך לו | כיצד מברכים ברכות השחר לאחר שהיו ערים כל הלילה

 

מנהג קישוט בית הכנסת בענפים וטעמו

רבים נוהגים לקשט את בית הכנסת בענפים ובצמחים יפים וריחניים. ראשיתו של המנהג לפני כשש מאות שנים באשכנז (מהרי"ל, רמ"א תצד, ג), ומשם התפשט לרוב עדות ישראל, ספרדים ואשכנזים כאחד. טעם המנהג הוא לקשט את בית הכנסת לכבוד התורה שניתנה לנו בחג השבועות. וכיוון שהתורה מוסיפה חיים נהגו לקשט את בית הכנסת בענפים מן הצומח שמבטאים חיים. וגם בזמן מתן תורה הר סיני התעטף בצמחים לכבוד התורה (לבוש).

ויש מניחים ענפים שיש בהם ריח כדי להוסיף עונג ושמחה, ולבטא את מעלתה הרוחנית של התורה, שאמרו חכמים (שבת פח, ב) ש"מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמיים". ויש נוהגים להניח ענפי אילן, מפני שבחג השבועות נידונים על פירות האילן, ועל ידי הנחתם יזכרו להתפלל עליהם (מ"א תצד, ה). אבל אין נוהגים לקחת ענפים של עצי פרי כדי שלא לאבדם בחינם. והיו שקישטו גם את הבתים בענפים (רמ"א שם).

אלא שהגאון מווילנא התנגד למנהג זה, הואיל והוא דומה למנהגי הגויים שנוהגים לקשט את בתיהם בעצים לכבוד חגם, וכדי שלא לילך בחוקות הגויים, ביטל את המנהג. ויש נוהגים על פיו (ח"א קלא, יג).

אבל למעשה דעת רוב הפוסקים שאין פגם במנהג, מפני שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר יש במנהג משום פריצת גדרי הצניעות והענווה, או שהוא מנהג שאין בו שום טעם ותועלת, ורק משום אמונה טפלה של הגויים הוא נעשה. אבל כאן שיש לנו טעמים טובים למנהג, אין לחשוש שמא זה ייראה כהליכה בחוקות הגויים. וכן נוהגים ברוב הקהילות לקשט את בית הכנסת בענפים וצמחים יפים וריחניים.

כיוון שהענפים משמשים לנוי, הם אינם מוקצה, אלא שאם שבועות חל ביום ראשון, אין להניח את הענפים בשבת, שאין להכין משבת ליום טוב (מ"ב תצד, ט).

הנחת עשבים על הרצפה

בעבר כלל המנהג גם הנחת עשבים על הקרקע, ויש מאחרוני זמננו שתמהו מדוע אין ממשיכים בזה. ולדעתם הגאון מווילנא התנגד רק למנהג העמדת הענפים, אבל לשטיחת העשבים לא התנגד (הרב קנייבסקי זצ"ל). אולם נראה שאין נוהגים כיום לשטוח עשבים, מפני שעיקר טעם המנהג לקשט את בית הכנסת, ובעבר כאשר הרצפה לא היתה מרוצפת היה בזה קישוט. אבל כאשר החלו לרצף את הבתים ואת בתי הכנסת, שטיחת העשבים לא הוסיפה קישוט אלא פגעה בנויו, ועל כן נתבטל המנהג (עיין שו"ע שלז, ב, באו"ה 'ויש').

  מנהג הקישוט בעבר

כתוב בספר מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש (ח"א אות קב), שבנוסף לקישוט ארון הקודש והבימה, הניחו בבית הכנסת לפני מקומו של כל חבר או פרנס שושן אחד, ומי שנקרא 'מורנו' ב' שושנים, ולאב בית דין הרבה שושנים, כפי שירצה השמש.

  מעשה מהחת"ם סופר
יש מניחים ענפים שיש בהם ריח כדי להוסיף עונג ושמחה, ולבטא את מעלתה הרוחנית של התורה, שאמרו חכמים ש"מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמיים". ויש נוהגים להניח ענפי אילן, מפני שבחג השבועות נידונים על פירות האילן

כתב בספר חוט המשולש: "שמעתי כי בכל חג השבועות כאשר לכבוד יום טוב נתפאר בית אלוקינו על ידי עשבים אשר ריחם הטוב נודף ואילנות שונות, ועל מקומו של זקני (רבי משה סופר בעל ה'חתם סופר') זצ"ל בבית הכנסת נהגו לעשות כילה מיוחדת מענפי אילן ומיני עשבים. ופעם אחת קרה, שגבאי אחד של בית הכנסת העביר המנהג הנ"ל ולא הניח לעשותו. וכאשר בא זקני זצ"ל לבית הכנסת בליל יום טוב וראה שנשתנה הלילה הזה מכל לילי חג השבועות, הרע לו מאוד על הגבאי ההוא, ומצא הקפידה מקום לחול עליו, ולא השלים שנתו רחמנא ליצלן". ויש שהעירו: "לא כך היה המעשה, וח"ו לא גרם רבנו משה סופר הסתלקות נפש מישראל וכו', אלא שבאותו יום טוב ממש נשרף ביתו של הגבאי, ואמר רבנו: הוא לקח ממני את ביתי, על כן גם ה' יתברך לקח ממנו את ביתו. אם כך שפך חמתו על עצים ואבנים".

מסתבר שגם 'החת"ם סופר' מסכים שאין חובה לקיים מנהג זה. אלא שכפי הנראה הגבאי נטה לרפורמים ולכן "העביר המנהג הנ"ל ולא הניח לעשותו", ועל כך היתה הקפידא.

  דיני הכנה משבת ליום טוב

כידוע אסור להכין משבת ליום טוב, לכן אסור לערוך את השולחן ולשטוף את הכלים בשבת לכבוד יום טוב. אבל דברים שיש בהם צורך לכבוד יום טוב, ועשייתם קלה, מותר לעשות. לפיכך כאשר הולכים לבית הכנסת לפנות ערב, מותר לקחת את המחזור של חג השבועות, ונכון שיעיין בו קצת בשבת, ואזי נשיאת המחזור תהיה גם עבור שבת (פניני הלכה שבת כב, טו).

כאשר צריכים לבשל או לחמם בליל יום טוב אוכל שמונח במקפיא, מותר להוציא אותו מהמקפיא בשבת, כדי שיספיק להפשיר עד שיגיע הלילה, מפני שזו טרחה מעטה לצורך גדול. וכן מותר ביום חם להכניס בשבת בקבוקים למקרר לצורך סעודת ליל יום טוב.

מותר להרבות בשנת הצהריים בשבת, כדי שיהיה כוח ללמוד כל הלילה, מפני שיש בשינה זו גם עונג שבת, ואם כן היא איננה רק הכנה ליום טוב. ובלבד שיקיים את לימוד התורה שצריך ללמוד בכל שבת, שכבר כתבתי שהוא כולל לכל הפחות שש שעות, וכפי שאמרו בפסחים ס"ח, ב': "חציו לבית המדרש". וגם לא יאמר: אני ישן כדי שיהיה לי כוח ללמוד בלילה, כי בזה הוא מבזה את השבת, שהופך אותה ליום הכנה לקראת יום טוב, בעוד שקדושתה גבוהה מקדושת יום טוב (הרב אליהו זצ"ל, פניני הלכה שבת כב, טו). ויש מקילים לומר זאת במפורש, הואיל ואין בזה הכנה לדבר שאסור בשבת (אור לציון, אז נדברו).

  סעודה שלישית

המצווה לערוך סעודה שלישית עלולה לגרום שלא יהיה תאבון בסעודת ליל החג, לפיכך ישנן שתי אפשרויות: האחת, לערוך בשעות הצהריים סעודה שלישית גדולה, או לקיים סעודה שלישית קטנה יותר בשעות הסמוכות לחג. העיקר שסעודה שלישית תהיה מכובדת, ומאידך, יגיעו בתאבון לסעודת ליל החג.

  הכנת הנרות ליום טוב

כשחל יום טוב במוצאי שבת, צריך להיזהר שלא להדליק נרות לפני צאת הכוכבים, כדי שלא להיכשל בחילול שבת. עוד צריך לזכור לומר לפני הדלקת נרות "המבדיל בין קודש לקודש".

יש להדליק לפני כניסת השבת נר נשמה שידלוק עד לאחר כניסת יום טוב, כדי שיוכלו להדליק ממנו את נרות יום טוב.

כמובן שאסור להכין בשבת את הנרות לכבוד יום טוב. אולם גם ביום טוב יש דברים שאסורים. אסור לחמם ביום טוב את נר השעווה כדי להדביקו בפמוט, וכן אסור לחתוך את שוליו כדי שיוכל להיכנס לפמוט. אבל מותר לתחוב את הנר ולתקוע אותו בתוך הפמוט לצורך הדלקת נרות יום טוב.

אם נותרה שעווה מנר שבת בתוך הפמוט, מותר להסיר אותה על ידי סכין, כדי לתחוב לפמוט את הנר החדש לכבוד יום טוב. וכן מותר לנוהגים להדליק נרונים בתוך כוסיות זכוכית, להסיר את לוחית המתכת שנדבקה לתחתית הכוסית, כדי להניח במקומה נר חדש.

  רחצה

כיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים או בליל חג השבועות, רשאי להתרחץ במים פושרים, ובלבד שלא יסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה (פניני הלכה שבת יד, ח).

  ברכות השחר לנשארים ערים כל הלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך אחר עלות השחר את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים - מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

לעניין נטילת ידיים מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני התפילה, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנז, מתפנים לפני התפילה ובתוך כך נוגעים בגוף במקום מכוסה שיש בו לפעמים זיעה, ובכך מתחייבים בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג ספרד, בכל מקרה אין מברכים על נטילה זו (פניני הלכה תפילה ח, א, 1).

לגבי ברכות התורה, מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן חצי שעה לפחות, יברך בבוקר ברכות התורה (רע"א, מ"ב מז, כח). ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, יש אומרים שעדיין ברכות התורה שבירך ביום הקודם מועילות לו ואין לברכן שוב (רא"ש, פר"ח, גר"א). ולכן טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. ואם אין שם אדם שאפשר לשמוע ממנו, לדעת רוב הפוסקים יברכן בעצמו, וכך הורו כל פוסקי הספרדים ורוב פוסקי האשכנזים. ויש מפוסקי אשכנז שהורו לכוון לצאת בברכת 'אהבה רבה' (פניני הלכה תפילה י, ז).

וכן הסתפקו לגבי ברכות 'אלוקי נשמה' ו'המעביר שינה', שהואיל והן הודאה מפורשת על ההתעוררות מהשינה, יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברך אותן (א"ר). וכדי לצאת מהספק - טוב לשמוע אותן מחבר שישן ולכוון לצאת בזה. ואם אין שם חבר שצריך לברך אותן, למנהג הספרדים וחלק מהפוסקים האשכנזים יברך אותן בעצמו. ויש מהאשכנזים שסוברים שלא יברך אותן (מ"ב מו, כד).