בשבע 494: אפילו אשתו אומרת

שופטי המחוזי תמהו מדוע בחרה שופטת השלום אינעאם דחלה-שירקאווי להאמין למוסא רושרוש ולא להאמין לשלמה פרי

יאיר שפירא , ג' בסיון תשע"ב

* טעות בהבנת הנשמע של פקחי משרד העבודה הביאה לסאגה משפטית קפקאית שנמשכה שמונה שנים * האזעקה כובתה, הסחורה נשדדה, ובעלי העסק שלא ענו בשבת לטלפון מחברת השמירה יקבלו פיצוי חלקי

ציטוט: סוד גלוי הוא כי כאשר שופטי ערכאה ראשונה לא מעוניינים שערכאת ערעור תהפוך את פסק הדין או את הכרעת הדין שהוציאו מתחת ידם, הם מרבים בקביעת עובדות התלויות בהתרשמות. הפסיקה קובעת כי ערכאת ערעור לא תתערב בדרך כלל בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה, שהרי השופט באותה ערכאה הוא שהתרשם בצורה בלתי אמצעית מהעדויות, והוא שבחן לאורן את הראיות שבתיק. לערכאת הערעור שמורה בדרך כלל הזכות להתערב בקביעותיה המשפטיות של הערכאה הראשונה, או לכל היותר בפרשנות שהיא העניקה לראיות שהובאו במהלך המשפט. לכן אם שופט הערכאה הראשונה מרבה בקביעות התלויות בהתרשמות ומקפיד לא לנמק אותן, הוא למעשה מנסה לסכל התערבות עתידית במה שפסק.

ומדוע ירצה שופט לסכל בחינה נוספת של התיק על ידי ערכאת ערעור? כל שופט וטעמיו, כל תיק ואופיו המיוחד. ולא תמיד את מה שרואות עיני המתבונן רשאי הפה לומר, ועל אחת כמה וכמה רשאית המקלדת לכתוב.

שני שותפים היו במפעל בצפון, האחד שלמה פרי והשני מוסא רושרוש. השניים הסתכסכו, ולפני חמש שנים הגיעו הדברים עד כדי תגרה, חבורות ותלונה במשטרה. פרי גדל הגוף יצא מן התגרה וידו על העליונה - על כך לא חלק איש. אלא שבעוד רושרוש טוען כי פרי תקף אותו עד אובדן הכרה ללא כל פעולה אלימה מצידו, טען פרי כי הוא התגונן במכה יחידה מהתנפלות אלימה של רושרוש עליו. העדים שתמכו בגרסתו של פרי היו האחים שלמה ויורם בוכריס ואדם בשם אמנון שחרור, שנכחו במקום. בגרסתו של רושרוש תמכה רעייתו דאז, זינב רושרוש. במשטרה החליטו להעמיד את פרי לדין על אותו אירוע, והוא הובא בפניה של השופטת אינעאם דחלה-שרקאווי, שופטת בית משפט השלום בצפת. בהכרעת דין מלאה בקביעות על סמך התרשמות ומקמצת בהנמקות, כתבה דחלה-שרקאווי כי עדותו של רושרוש היתה נראית לה אמינה, לא כן גרסתו של פרי. היא גם בחרה שלא לתת אמון בעדותם של כל הנוכחים האחרים בזירה למעט זו של הרעיה, זינב רושרוש.
השופטת עינת אבמן-מולר בדקה ומצאה כי אנשי המוקד היו מודעים לכך שבעלי העסק שומרי שבת, ולכן קבעה כי על אף הכתוב בהסכם - חברת השמירה התרשלה. אנשיה ידעו כי בעלי העסק אינם צפויים לענות לניסיונות ההתקשרות, ולכן היה עליהם לשלוח סיירים למקום

בשבוע שעבר, בפסק דין נדיר בחריפותו, קרע לגזרים שופט בית המשפט המחוזי בנצרת אשר קולה את הכרעת הדין של דחלה-שרקאווי, בהסכמת שני חבריו להרכב - השופט שאהר אטרש והשופטת אסתר הלמן.

השופט קולה כתב כי אכן ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים רק במקרים חריגים, אך הכרעת הדין של שופטת השלום עונה להגדרה הזו. ראשית תמהו שופטי המחוזי מדוע בחרה השופטת לתת אמון בעדותו של רושרוש: "המתלונן מסר עדות בצורה ספונטנית... תשובותיו היו הגיוניות והשתלבו עם יתר הראיות ועם השכל הישר", כתבה השופטת. אך שופטי המחוזי מצאו שעדויותיו במשטרה לא תאמו את עדויותיו בבית המשפט. יתרה מזו, עדותו של רושרוש לא תאמה סרט ממצלמת אבטחה - ראיה מרכזית שהונחה בפניה של שופטת השלום. רושרוש הכחיש כי לאחר המהלומה הראשונה שספג ניסה לתקוף שוב ושוב את פרי. הוא טען כי איבד אז את הכרתו. אך בסרט האבטחה הוא נראה כשהוא מנסה לחזור ולהסתער פעם אחר פעם למקום שבו אירעה הקטטה (שלא כוסה על ידי המצלמה). שופטי המחוזי קבעו חד משמעית כי כך לא נראה אדם שאינו בהכרה. לעומת זאת, על עדותו של פרי כתבה השופטת דחלה-שרקאווי כי אין היא נותנת אמון ב"עדותו של הנאשם אשר היתה רצופת סתירות, בלתי אמינה, לא הגיונית..." אלא ששופטי המחוזי הבהירו כי שופט חייב לנמק את התרשמותו: "בית המשפט קמא לא פירט מה הן אותן סתירות, מה היה בלתי אמין, ומה לא היה הגיוני".

הגיוני היה בעיני שופטת השלום לקבוע כי עדויותיהם של כמעט כל מי שנכחו במקום אינן אמינות. כל העדים הללו, חלקם הובאו כעדי תביעה וחלקם כעדי הגנה, תמכו בגרסתו של פרי וסתרו את זו של רושרוש. "בית המשפט קמא לא נתן אמון בעדותם של עדים אלו, בעיקר על שום שהם חבריו של המערער", כתבו שופטי המחוזי. "בכל הכבוד, כי נימוק זה לכשעצמו... אינו יכול לעמוד, שהרי באותה מידה, כיצד ניתן ליתן אמון בעדותה של זינב, והלא היא היתה אשתו של המתלונן בעת האירוע".

שופטי המחוזי רמזו גם להבנה לקויה של השופטת דחלה-שרקאווי את מהותו של הדין הפלילי. "למעלה מן הצורך אוסיף ואומר", כתב השופט קולה בשם חבריו, "כי בית המשפט קמא השתמש (לא אחת!) במטבע הלשון 'לא שוכנעתי כי...'". השופטים הזכירו כי במשפט צדק עומדת לנאשם חזקת החפות, והתביעה היא שצריכה להוכיח כי הוא פשע. "לא שוכנעתי שהנאשם לא פגע במתלונן", כתבה שופטת השלום. "השכנוע צריך להיות שהמערער תקף ופגע, ולא שהמערער לא פגע", הסבירו שופטי המחוזי.

משפט סרק

הסיפור הבא כאילו נלקח מספריו של פרנץ קפקא, אבל למרבה השמחה הגיע אל פתרונו השבוע בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.

לפני שמונה שנים פחות שבועיים הגיעו פקחי משרד העבודה למפעל סופר נירוסטה באשקלון וערכו ביקורת על תנאי העסקתם עובדים סינים שעבדו אז במפעל.  שלוש שעות הם בילו שם, הפכו כל אבן ומצאו שהכל תקין. הם מצאו שלמפעל היתר להעסקת העובדים. שעות העבודה שלהם נמצאו סבירות ותנאי המגורים שלהם הולמים. הונפקו להם תלושים כדין, הם החתימו כרטיסי עבודה, נרכש עבורם ביטוח רפואי והשכר שלהם שולם במלואו.

בסוף הביקור המתמשך ישבו המפקחים עם המנכ"ל לריאיון קצר ושאלו אותו מספר שאלות, אחת מהן היתה האם יש לו חוזים עם עובדיו הזרים. הוא ענה שלא והבטיח שישיג כאלה. הם הבינו כי הוא לא חתם כלל על הסכם עבודה עם אותם סינים, והוא מבטיח לעשות זאת בהמשך. הוא התכוון שחוזי העבודה החתומים נמצאים בחברת כוח האדם, והוא ישיג אותם וישלח. הם הבינו שאין חוזי עבודה כלל, אך רשמו את תשובתו מבלי לומר דבר, והוא היה משוכנע כי הביקורת עברה בהצלחה. לאחר מספר שבועות הוא שלח את החוזים למשרד העבודה. לאחר שבועיים חזרו אליו וביקשו שישלח אותם שנית. הוא שלח, אך כעבור חודשיים נוספים קיבל מנכ"ל החברה קנס מנהלי גדול על היעדר חוזים. המנהל הזדרז והגיש בקשה לביטול הקנס ואיתה, בפעם השלישית, את החוזים. עוד ארבעה חודשים עברו וממשרד העבודה הודיעו לקונית כי הבקשה נדחתה. כל הניסיונות של המנהל להבין מדוע לא צלחו. אשר על כן הוא סירב לשלם את הקנס וביקש תחת זאת להישפט.

הדומייה הארוכה של משרד העבודה בשנים שלאחר מכן נטעה את האשליה שמישהו שם הבין שמדובר בטעות או באי הבנה. אלא שכעבור חמש שנים, רגע לפני שעל האירוע כולו חלה התיישנות, הגיש המשרד נגד החברה והמנהל כתב אישום לבית הדין לעבודה. אבל גם עם הגשת כתב האישום לא פוענחה התעלומה מדוע מתעלמים אנשי המשרד מהחוזים שנשלחו אליהם. כתב האישום לא התייחס כלל לחוזים שנשלחו. גם השופט, יוסף יוספי, המתין דרוך כדי להבין מה טוענים אנשי המשרד. הסנגור הניח שהללו חושדים כי המסמכים נחתמו בדיעבד לאחר הביקורת, והיה נכון לנסות ולהוכיח שלא כך הדבר. אך השאלות הללו לא נשאלו, לא בחקירה הנגדית של המנהל ולא בסיכומי התביעה.

במשך שנה וחצי ניהלה המדינה נגד התעשיין מאשקלון משפט שכל כולו דיון סביב התשובה שהשיב לפקחים, וכל ניסיון של הסנגור ואפילו של השופט להסב את תשומת הלב לחוזים שנשלחו נענה במשיכת כתף. סוף טוב, השופט יוספי זיכה כמובן את מפעל הנירוסטה ואת מנהלו, ורק אנחנו נותרנו עם השאלה האם מישהו במשרד העבודה ישלם על בזבוז משאבי המשרד יחד עם זמן שיפוטי יקר, ומעל לכל - על התעללות של שמונה שנים כמעט באזרח הגון.

 עסק שומר שבת

בצהרי יום שישי לפני ארבע שנים סגרו דוד וברוך, שני אחים שומרי מצוות, את דלת בית העסק שלהם ופנו לקבל את פני השבת. הם הפעילו את בתוך בית העסק מנגנוני האזעקה, המקושרים מסביב לשעון למוקד של מודיעין אזרחי. מחוץ לבית העסק הם הפקידו את השמירה בידיו האמונות של שומר בשם אוסאמה. למחרת, במוצאי שבת בשעה תשע בערך, נואש ברוך מהניסיונות ליצור קשר טלפוני עם השומר. הוא הגיע אל בית העסק וגילה כי המקום נפרץ ונגנב ממנו רכוש רב. השומר אוסאמה נמצא כפות באזיקונים ונעול בחדר השמירה. הטלפון והמירס נלקחו ממנו, הטלפונים בחנות הושחתו, כלבים שהיו במקום נגנבו עם הסחורה ועם משאית שחנתה בחצר.

חקירת המשטרה העלתה כי ביום שישי בשעות הלילה נכנסו לחצר שישה רעולי פנים, היכו את אוסאמה ואילצו אותו לכבות את מערכת האזעקה. לשודדים, כך נטען, לא אצה הדרך והם שהו במקום עד למחרת. בצהרי השבת נמלטו עם המשאית כשהיא עמוסת סחורה גנובה.

בליל שבת נקלטה במוקד של מודיעין אזרחי התרעה על כיבוי האזעקה בבית העסק של האחים. המוקדנית התקשרה לברוך ולדוד, אך הם כמובן לא ענו. היא התקשרה לבית העסק, אוסמה הלכוד בידי השודדים ענה כמובן שדבר לא קרה והכל בסדר. תשובתו של אוסמה הניחה את דעתה של המוקדנית. התרעה כי האזעקה מנוטרלת הבהבה במשך שעות גם במשמרתם של המוקדנים הבאים. הם ניסו ליצור קשר עם האחים ולא נענו מפני קדושת השבת. אוסמה לא ענה מכיוון שהיה כפות בחדרו.

בבית משפט השלום בירושלים דרשו האחים פיצוי מחברת השמירה על הנזק הגדול שנגרם לבית העסק. החברה טענה להגנתה כי על פי ההסכם היא אינה צריכה לשלוח סיירים אלא במקרה שבעלי העסק מודיעים כי לא הם שנטרלו את האזעקה, ובאותה שבת שני בעלי העסק לא ענו לטלפונים. השופטת עינת אבמן-מולר בדקה ומצאה כי אנשי המוקד היו מודעים לכך שבעלי העסק שומרי שבת, ולכן קבעה כי על אף הכתוב בהסכם - חברת השמירה התרשלה. אנשיה ידעו כי בעלי העסק אינם צפויים לענות לניסיונות ההתקשרות, ולכן היה עליהם לשלוח סיירים למקום.

לחובתם של האחים שומרי השבת זקפה השופטת את העובדה כי הם חתמו על הסכם שמירה לא סביר מבחינתם, ולא דאגו מראש לפתרון מוסכם עם החברה לגבי האבטחה בשבתות, ועל כן נקבע כי להם אשם תורם בשיעור של 40 אחוזים מהנזק שנגרם.