בשבע 494: אולמרט שכח ימינו

כאשר אולמרט קורא לחלק את ירושלים, בתקשורת שוכחים להזכיר לו את שבועותיו בעבר לשלמותה ואחדותה של בירת ישראל

דברים שרואים מכאן , ג' בסיון תשע"ב

* השיווק העצמי של הח"כים בבחירות מקדימות יעשה טוב לציונות הדתית * החרם הדרום אפריקני: מדינה מושחתת ותומכת רודנים לא יכולה להציב אמות מידה מוסריות

ציטוט: היה לגמרי צפוי שלכבוד יום ירושלים יופיעו גורמים שיבקשו להעכיר את האווירה ולהציג את ירושלים כמתחרדת, מטונפת ומחולקת דה-פאקטו. השנה מצאו להם המקטרגים שחקן חיזוק בדמותו של ראש העיר וראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. היה עדיף לאולמרט לשבת בין המשפטיים המתנהלים נגדו ולשמוע שריקות עדרים. אבל אדם נמרץ כאולמרט לא ישקוט, ולאחר שתקף את ממשלת ישראל בפני באי ועידת ג'יי סטריט, הצטרף כעת למתקפה על ירושלים. הוא סיפר שכאשר כיהן כראש עיריית ירושלים לא השקיע במזרח העיר היות וסבר שחבל להשקיע כסף בשכונות שישראל תיפרד מהן.

לאחר שהוביל בעבור שרון את ההסברה למען הגירוש מגוש קטיף, וכראש הממשלה אף תכנן התכנסויות ביהודה ושומרון שלא יצאו לפועל רק בגלל הכישלון במלחמת לבנון השנייה, אולמרט כבר לא יכול להפתיע. מה שכן מפתיע הוא הלהיטות התקשורתית לגייס את עדות המומחה אולמרט. עם שאול מופז באו חשבון משום שפעם כינה את נתניהו שקרן ולבסוף הצטרף לממשלתו. אולמרט לעומתו בנה קריירה על אחדותה של ירושלים כמו שאריאל שרון בנה קריירה כמיישב יהודה ושומרון. וכשם ששרון התאכזר ליישובים פרי כפיו, כך הפנה אולמרט עורף לירושלים.

בבחירות 1999 גייסה התקשורת, שפעלה לבחירתו של אהוד ברק, את עדות האופי של ראש עיריית ירושלים ואיש הליכוד אהוד אולמרט. ברק, קבע אולמרט, לא ינסה לחלק את ירושלים. ואז הגיע ברק לקמפ דיויד והוכיח שהוא מוכן לחלק לא רק את ירושלים אלא אפילו את הר הבית. בתגובה נערכה הפגנת מחאה המונית לרגלי חומות העיר תחת הכותרת "ירושלים - אני נשבע". אחד הנשבעים הראשיים היה אהוד אולמרט, שהודה כי טעה בהערכת כוונותיו של ברק. בעצרת הזהיר אולמרט את קלינטון לבל יקלקל את הידידות שהפגין כלפי ישראל במשך כהונתו: "מה שיישאר היא העובדה שאתה, ביל קלינטון, הוא הנשיא הראשון בתולדות ארה"ב שהציע לחלק את ירושלים", והוסיף: "שום עם, מעולם, לא התבקש להקריב את היקרים שבאוצרותיו ההיסטוריים כדי לפייס עם אחר. וגם אנחנו לא נוותר על האוצרות הגדולים ביותר, החשובים ביותר, היקרים ביותר של ההיסטוריה היהודית - העיר הזו". כך נשבע אולמרט אמונים לירושלים, והתקשורת לא דרשה ממנו לעבור טקס התרת נדרים כאשר החליט לאמץ את גישת ברק בוועידת אנאפוליס.

מסתבר שסיבוב פרסה אידאולוגי מותר רק כאשר הנהג מסיים את הסיבוב בנתיב השמאלי.

נשבע לא לוותר על העיר. אולמרט כראש עיריית ירושלים

בזכות השיווק העצמי

הנושא הראשי בתקשורת בשבוע האחרון לא היה הגרעין האיראני או משבר גוש היורו או מעשי האונס האכזריים, אלא המהפכה בשוק הסלולרי. שוב התרשמנו שתחרות היא בריאה. אבל אם אותן חברות חדשות לא היו מכריזות על מרכולתן - החברות הוותיקות היו ממשיכות לשלוט בשוק.
היה עדיף לאולמרט לשבת בין המשפטיים המתנהלים נגדו ולשמוע שריקות עדרים. אבל אדם נמרץ כאולמרט לא ישקוט, ולאחר שתקף את ממשלת ישראל בפני באי ועידת ג'יי סטריט, הצטרף כעת למתקפה על ירושלים

ברור שבחירת חברי כנסת אינה משולה למכירת תוכנית סלולרית. אבל כאשר אורי אריאל פוסל את רעיון הבחירות המקדימות (לפני שבועיים, בראיון ב'בשבע' עם שמעון כהן) היות שהדבר יחייב אותו ואת חבריו לשווק את עצמם, אני כבר מעדיף את הטיעון המזלזל שפריימריס זו שחיתות.

אין פסול בשיווק עצמי. קחו את מוסדות החינוך המפרסמים בעיתונים ובעלוני השבת - ישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות הסדר ומוסדות אקדמיים - כולם בעסק.

בדרך כלל לא המועמד הוא זה שמעיד על עצמו. העבודה הזאת מתבצעת על ידי עדי אופי אחרים. את אורי אריאל קל ביותר לשווק כאחד הח"כים החרוצים והיעילים. אורי הרוויח ביושר את זעמו של נחום ברנע ('ידיעות אחרונות', יום שישי שעבר). באמת, מה פתאום שח"כ ימני ישחה כמו דג ברזי העבודה בכנסת? הרי רק לכוחות השמאל מותר לעשות זאת. ועוד משהו: אריאל הוא מרואיין שתענוג להאזין לו. הוא משלב סמכותיות ונינוחות, מדבר קצר ולעניין בלי לברבר, בדיוק בסגנון שמתאים לראיון בתקשורת האלקטרונית. 

השיווק עושה טוב לא רק למועמד אלא למחנה כולו. איתן דורשב, האסטרטג שניצח את שרון במשאל המתפקדים בליכוד על תוכנית הגירוש, התייחס לנטייה אצלנו להצניע אישים פוליטיים. המחנה הדתי-לאומי עושה שירות דוב לעצמו בכך שאינו מנצל הזדמנויות להבליט את מנהיגיו ולהכירם לציבור היותר רחב.

טיעון אחרון: השיווק החיובי עדיף בהרבה על הקמפיין הנגטיבי. לדוגמה, היות שהנשיא ברק אובמה חסר קבלות מהקדנציה שלו כנשיא, הקמפיין שלו יתמקד בהשחרת יריבו מיט רומני. יו"ר המפלגה הרפובליקנית בקליפורניה בשנות השבעים הוסיף ביוזמתו לעשרת הדיברות את "הדיבר האחד עשר": לא תדבר בגנותו של רפובליקני אחר. הרפובליקנים כבר לא מקיימים את הדיבר הזה, אבל עם יד על הלב - גם במחנה שלנו חוטאים בנושא, דבר שגרוע בהרבה מהשיווק העצמי.

 

לא להתרגש מדרום אפריקה

בשמאל הישראלי תמיד אהבו אזכורים של דרום אפריקה, היות ולשיטתם נחרץ גורלה של ישראל להיות כדרום אפריקה הלבנה אם לא תשכיל להיפטר מהשטחים הארורים. השבוע התפרסמה הידיעה שדרום אפריקה דורשת לסמן מוצרים המיוצרים ביהודה ושומרון, על מנת שלא ישווקו חלילה כתוצרת הארץ אלא כתוצרת פלשתין הכבושה. ששון ושמחה, אלא שאז התברר שדרום אפריקה מחרימה גם כינוס עולמי של ראשי ערים בישראל וגם תערוכה חקלאית, וזה קצת קלקל את הסיפור על המחאה המתעוררת מחדש נגד ההתיישבות ביש"ע.

דרום אפריקה מתחרה בניגריה על הנהגת היבשת השחורה, ולוטשת עין למושב קבוע במועצת הביטחון אם יורחב אותו גוף. אבל באפריקה קיים גוש ערבי-מוסלמי גדול שיכריע, ולכן כדאי לדרום אפריקה לקנות תמיכה במטבע אנטי-ישראלי.

טעות יותר גדולה היא לראות את המשטר הנוכחי בדרום אפריקה כממשיכו של נלסון מנדלה, נשיאה הראשון של דרום אפריקה לאחר קריסת השלטון הלבן. מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני, שהובילה את המאבק נגד השלטון הלבן, מהווה דוגמה קלאסית לעבד כי ימלוך. השחיתות במדינה חוגגת, כאשר מנהיגי התנועה מחלקים לעצמם את הג'ובים ומעניקים לעצמם חיי מותרות בלי לדאוג יתר על המידה לצדק חברתי. למרות שעדיין מתקיימות שם בחירות חופשיות, המצב בדרום אפריקה דומה לישראל לפני מהפך 1977. מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני שולטת במדינה בצורה יותר חזקה ממפא"י בשיא תקופת ההגמוניה שלה.

הנשיא ג'ייקוב זומה, המכהן בו זמנית כמנהיג כנסייה וכבעלן של ארבע נשים, נמנה על אחרוני תומכיו של מועמר קדאפי. זומה ניסה בכל כוחותיו להציל את הרודן הלובי באמצעות מאמצי תווך למיניהם שנועדו להותיר את קדאפי על כיסאו. אבל למה להרחיק לכת עד לוב כאשר דרום אפריקה מסוככת על הרודנות האפלה בשכנתה זימבבואה. בזימבבואה מכהן הנשיא רוברט מוגבה כבר שלושים ושתיים שנה ברציפות. משטר האימים שהקים דרדר את המדינה עתירת המחצבים שהיתה אסם תבואה למצב שבו רוב תושביה נאלצים לחיות מכספי סיוע חיצוני. בגלל האינפלציה הנוראית מסתובבים בזימבבואה עם שטרות של טריליונים שבקושי מאפשרים נסיעה בתחבורה הציבורית. לכן אין צורך לחפש השראה מוסרית מדרום אפריקה, או להתרגש מצעדים אנטי ישראליים שהיא נוקטת.