בשבע 494: עוקף זמביש

כמו בגירוש, הריטואל של המאבק 'בכאילו' חוזר על עצמו עכשיו * זה ישתנה רק כשנתנתק ממועצת יש"ע, שתלויה כלכלכית ומנטלית בממשלה

משה פייגלין , ג' בסיון תשע"ב

תחושת מועקה. 'דה ז'ה וו' מן הגירוש. זה התחיל במאמר של חגי סגל שהפך את ההתעקשות של מתיישבי מגרון לכאילו ילדותית, לכמעט מחרחרת מדון. הרי קדומים הוקמה בעקבות העתקה ובסוף היו לנו כמה וכמה יישובים, אז איך הם מעזים, ה'זאטוטים' הללו שלא ידעו את זמביש.

כבר נוכח המאמר ההוא התחלתי לחוש שהעסק אבוד – מגרון, האולפנה, זה כבר לא משנה מה בדיוק יתחולל לבסוף במציאות – כמו בגוש קטיף, המאבק בשטח הוא רק ב'כאילו'. ההתנהלות מול היישובים נמצאת בציר אחר לגמרי, שם העיקרון כבר נקבע, או ליתר דיוק – נשמר, ועכשיו זו כבר רק שאלה של מחיר.

אותה הנהגה, אותו 'ראש', בסבסטיה, בכפר מימון.  במרחב ההוא, שבין ה'ראש' הזה לסביבת ראש הממשלה – שם העסק נחתך באמת.

אני מוצא עצמי מתרוצץ בפגישות עם השרים. כולם באמת בעד ההתיישבות, ממש לא רוצים לראות בחורבנה – רוצים לעזור בכל דרך. אבל איכשהו אתה יוצא מכולם בתחושה לא טובה. אז הפעם לא נטעתי אוהל בגוש קטיף, לא הגעתי במסע לילי לכפר דרום. הפעם אני מנסה לשכנע את השרים להצביע בעד חוק ההסדרה. בין כך ובין כך אני מתחיל להבין שכאז כן עתה, המערכה מתנהלת מעל לראשי, במקום אחר לגמרי.

אחרי שעתיים של שיחה ערה, שבה שטח בפנינו אחד השרים את כל מערכת השיקולים והלחצים ולא הותיר אבן על אבן שלא ניתח והסביר ופירט, נותרתי ללא תשובות של ממש.

ואז, כשכבר קמנו לצאת, אמרתי לו: "אתה יודע שיש רגע מסוים, שבו כל הטענות הנכונות כבר אינן רלוונטיות. זה כבר ממש לא חשוב מה תהיה התוצאה הפוליטית, מה האינטרס של ההוא והפחדים של ההוא וכיצד יגיב ההוא ולמה נגיע אם כך ואם אחרת. זה כבר לא משנה אם האולפנה תשרוד את הבליץ הזה או לא. ישנו איזה מרחב שכשאתה נכנס אליו בלי להבין שאתה כבר שם, וממשיך לעשות את כל החשבונות ה'נכונים' הללו, אתה מאבד את כל עולמך".

"זה נכון", אמר לי השר - אדם אינטליגנטי ומבריק, אגב - "אבל אנחנו לא שם".

ואז הבנתי מה בעצם הבעיה. הבעיה היא ש"אנחנו לא שם" במרחב ההוא. ואנחנו לא שם, שוב בגלל אותו ראש של גוש קטיף. אם יהיה חלילה חורבן של מגרון והאולפנה, זה לא ישים אותנו שם, כי יש מי שמוודא שלא נגיע ל'שם'.

בגוש קטיף היה לכל אחד מאיתנו תפקיד במשחק. חשבנו שאנו הולכים לכפר מימון כדי להיאבק, אבל באמת היינו שחקנים בכאילו מאבק. העניינים נסגרו במקום אחר. התפקיד שלנו היה לשחק קצת עם הצבא. התפקיד של הצבא היה להיות רגישים ונחושים. אחר כך בכינו. התפקיד של מועצת יש"ע הוא לדאוג שאף פעם לא נגיע ל'שם' הזה – כלומר למרחב שבו יש מי שמנצח ויש מי שמפסיד. כל ממסד המתנחלים, שתלוי בתקציבי הממשלה, ויותר מכך – תלוי בה מנטלית, תלוי ועומד בזכות יכולתו לספק בדיוק את הסחורה הזו: לדאוג שתמיד יענה לי השר "אנחנו עוד לא שם". שלא תהיה אווירה ציבורית של מסירות נפש. ששוב ניסחב משם כשקי תפוחי אדמה בלתי מזיקים ועולם כמנהגו ינהג. הפובליציסטים שלנו יכתבו מאמר חריף נגד נתניהו. חברי הליכוד שבינינו יתרוצצו בין השרים. נערי הגבעות ישנאו את המדינה, ילדינו המצוינים יצעדו באישון ליל למגרון וינהלו מאבק הירואי ומשעמם. כל אחד יעשה את תפקידו בהצגה, שכולם יודעים בדיוק כיצד תסתיים. תמיד ינופפו לנו בהישג כזה או אחר, אך המשחק הגדול הוא משחק סכום אפס. גם בגוש קטיף עוד קיבלו הטבות לפני הסוף.

התנתקו ממועצת יש"ע. בנו ערוצים עוקפי זמביש. רוצים תקציב ליישוב? פנו ישירות לשר הרלוונטי. הפסיקו לשלם מיסי אמנה. אל תצביעו למועמד מקומי שלא מתחייב להפסיק לממן את הגוף הזה. הבינו שמה שאיפשר את הגירוש אז, מאפשר אותו גם עכשיו.