בשבע 495:נשארים במשבצת

בתוך כל אווירת הייאוש, האלימות, השנאה והצביעות, עניין המסתננים מחולל כאן גם דבר אחד חיובי:

אבי סגל , י' בסיון תשע"ב

הוא מאתגר את דעותיהם הקדומות של אנשים מימין ומשמאל, מוציא אותם מקיבעונותיהם ומאפשר להם רגע של מורכבות. בשמאל כבר מבינים שיש בעיות שאי אפשר לפתור בדרך השמאלנית המסורתית של חלוקת מזון והטמנת ראש בחול. בימין כבר מבינים שלצד המאבקים הצודקים, יש להוציא אל מחוץ למחנה היהודי תופעות חמורות של גזענות ואלימות לשמה. רובנו מבינים שאת נושא המסתננים יש לפתור ברגישות, אבל גם בנחישות. רובנו גם יכולים לשאול את עצמנו, איש איש לפי עמדתו הפוליטית, איפה היינו עד היום ומה עשינו כדי למנוע את המצב המדכדך הקיים.

הלוואי שיכולנו לדבר על רגע היסטורי, תחילתו של תהליך שבו חלקים נרחבים בימין ובשמאל יוצאים מהמשבצת הקבועה שלהם ומבינים זה את זה; לדבר על חלוקה אחרת של הגושים – אלה שמסוגלים להיות אנושיים אך גם לפעול למען הישרדותה של המדינה היהודית היחידה בעולם, ואלה שממשיכים לנהוג בצביעות, בהתלהמות, בשנאת הזר ובשנאת היריב הפוליטי, תוך התעלמות מהסכנות החברתיות, הדמוגרפיות, התרבותיות והמוסריות בחברה הישראלית.

אבל מה לעשות, לא נולדנו אתמול. מלבד העובדה שהמשפט הקודם חוסך מאיתנו ברית מילה כואבת בעוד שבוע, הוא גם מאפשר לנו להבין כי הרגע הנוכחי יתנדף באוויר והקיבעון ישוב וינצח. ככה זה כשהתקשורת היא שנותנת את הטון, כשח"כית מתבטאת בלשון גסה נגד המסתננים (משל היו, ובכן, מתנחלים) וכשאנשי שמאל מעדיפים להתחמק מהבעת עמדה רצינית בנושא המסתננים באמצעות עוד השוואה מקורית בין ימניים לנאצים. כשיצר ההתנגחות ההדדי בין שמאל וימין גובר על הצורך לפתור בעיה מורכבת ואמיתית שייבאנו מבחוץ, קשה לראות בשינויי התודעה האחרונים איזשהו תהליך חשוב, שאחריו שני הצדדים הפוליטיים כבר לא יהיו אותו הדבר.

לא פוליטיקלי אבל קורקט

ואולי הבעיה היא לא יצר התנגחות, אלא העובדה שעדיין לא הצלחנו לנסח את הקושי שלנו עם המסתננים. כי למאבק יש שני פנים, שהם לאו דווקא תלויים זה בזה: החשש ממדינה רב לאומית, והחשש מגל הפשע המתרחב. כשהתקשורת מעלה את הנושא בעמודים הראשיים ובכותרות אדומות, אין זה בגלל החשש מדילול היהדות במדינת ישראל, אלא בגלל פחד חצי קמאי מהאלימות הזרה. מנגד, כשח"כ מיכאל בן-ארי מדבר על המחלות של ילדי הזרים, לא רק הנגיף הפיזי בגופם מפריע לו, אלא בין היתר גם המחלה האיומה של חוסר יהדותם. לא זכורה לי התבטאות של ח"כ בן ארי נגד עולי אתיופיה על הפחד מאותן מחלות עצמן, פחד שהוביל בעבר להשלכת תרומות הדם שלהם.

הבעיה עם המסתננים לא מתחילה בפשע. הפשע הוא רק תוצאה של הזנחה והתעלמות – תנו למסתננים תעודות זהות כחולות, חינוך ועבודה, ומצב הפשע אצלם יהיה דומה לחברות מוחלשות של עולים חדשים אחרים. תנו להם להשתלב, ותראו כמה ישראלים שורשיים ייצאו מהם בעוד דור. הרי אפילו בקרב העולים כבר חווינו תופעות של קבוצות מנוכרות, ניאו-נאציזם ומיתות משונות ואלימות, אחת מהן התרחשה ממש לאחרונה וכללה עריפת ראש בתוך המשפחה. למרבה השמחה, איש לא חושב להיאבק בעלייה המבורכת מאתיופיה או מרוסיה ולגרש את העולים באמצעות אבנים וביצים. העלייה מספיק חשובה כדי שאפילו העולים הלא יהודים יזכו לחסינות.

לכן צריך להניח את האצבע על הבעיה האמיתית: אנו מדינה יהודית שרוצה להישאר כזאת, ואין לנו עניין, מקום ותקן לקלוט רבבות פולשים מבחוץ, בין אם הם תוקפים בחניונים ובין אם אנשים תמימים, בין אם הם מבוגרים בעלי חזות מאיימת ובין אם הם הילדים החמודים מהמודעות. זה לא נחמד, זה כמעט גזעני, ובטח לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה קורקט מכל בחינה אחרת. המדינה היתה צריכה כבר מזמן לתת מענה - לאו דווקא לבעיה המעשית של פשע ברחובות, אלא לבעיה העקרונית של איבוד הזהות הלאומית. כאן נמצאת נקודת המחלוקת האמיתית בין ימין לשמאל, וגם בגלל הסיבה הזאת, התקווה להבנה הדדית ולמאבק משותף לפתרון היא בגדר פנטזיה בלבד.

פסגת היהדות

אז אם לא המסתננים מסודן ומאריתריאה, אולי מטפס הרים טורקי הוא שייצור חלוקה חדשה ומפתיעה של הציבור בישראל. לפני ימים אחדים שמענו על סיפור הגבורה של נדב בן יהודה, מטפס הרים ישראלי בן 24 שוויתר על חלום ההגעה לפסגת האוורסט כדי להציל את חייו של עמיתו הטורקי. בן יהודה הבחין בטורקי חסר ההכרה, התעלם מהמרחק הקצר שעוד נותר לו עד לפסגת ההר הגבוה בעולם ומהאפשרות להפוך לישראלי הצעיר ביותר שהגיע לשם, הרים את האיש והוביל אותו למקום מבטחים, תוך שהוא מקריב את בריאותו ומסכן באופן ממשי את אצבעות ידיו.

כמו שאנו מכירים את העולם, בטח נשמע בהמשך פרטים חדשים שיקלקלו לנו את הסיפור היפה. אולי יתברר שהמטייל הטורקי החליק על קליפת בננה שהשאיר שם הישראלי או משהו כזה. אבל בהינתן לנו הסיפור ההרואי ואין בלתו, אני רואה רק שתי אפשרויות להתייחס אליו: האחת היא להתרגש עד דמעות, להעריך את המטייל הישראלי על ההקרבה הכפולה, לטעון שהוא עשה קידוש השם שכמעט אין גדול ממנו, להאמין כי רק בשביל זה היה שווה כל הטיפוס האידיוטי לאוורסט, ובעצם לראות במעשה הזה סמל ליהדות האמיתית. האפשרות השנייה היא לתהות מה פתאום אנחנו עוזרים לאויבים שלנו, מה ייצא לנו מזה, האם גם המטייל הטורקי היה עוזר לישראלי במקרה הפוך, ומה פוסקים בנושא מחברי 'תורת המלך'.

ברשות הקוראים, אני מבקש לשייך את עצמי לקבוצה הראשונה. טורקי או לא טורקי, חבר או לא חבר, נדב בן יהודה הצליח להגיע לפסגה מוסרית נעלה, גבוהה בהרבה מהאוורסט.

בקטנה

א. בתחילת השבוע פורסם כי היועץ המשפטי החליט לסגור את תיק החקירה נגד מחברי 'תורת המלך'. איזה כיף, חשבתי שרק לי לוקח שנתיים וחצי לגמור ספר.

ב. ההישג המרשים של השחמטאי הישראלי בוריס גלפנד גרם למספר עיתונאים להתייחס למשחק המלכים כאילו חונכו מילדות על ברכי תורתו של בובי פישר. כתבים ועורכים, שעד לפני שבוע-שבועיים חשבו ששחמט היא מחלת כבד קטלנית, תוקפים כעת את הממשלה ואת אזרחי ישראל כאחד על התעלמותם המתמשכת מהמשחק החשוב. אלא שכל הניסיונות למצוא התייחסות מוקדמת יותר של אותם עיתונאים לשחמט עלו בתוהו. ככל הידוע, עד לדו-קרב הנוכחי, איש מהם לא כתב רבע משפט עליו או על כל משחק לוח אחר, ומרגע סיום ההתמודדות ואילך איש מהם כנראה גם לא יכתוב.

ג. לא באמת חשבתם שאסיים מדור בלי מילה על האירוויזיון, נכון? ובכן, ציבור מסמסי התחרות לא אכזבו גם הפעם: השיר השבדי הזוכה, בדיוק כמו הזוכה מגרמניה שנתיים קודם לכן, הוא חתיכת ניג'וס שפשוט קשה להאמין. לא מעט נאמר על השינויים לרעה שעברה התחרות בשנים האחרונות, אבל שני השירים האלה מזכירים לנו שינוי אחד שכמעט לא מדברים עליו: העובדה ששירים מושמעים והופכים ללהיטים עולמיים עוד לפני קיומה של התחרות. לך תשלח להקה אלמונית כמו איזבו להתמודד עם זה.

ד. תיקון קל למדור מלפני שבועיים, ולו למען הדיוק ההיסטורי: טומי לפיד ז"ל אכן הפר הבטחה ב-2003, אבל בדרך ההפוכה מכפי שעשה שאול מופז. לפני הבחירות הבטיח לפיד ששינוי לא תצטרף לממשלה צרה, אבל אחריהן הצטרף מיד לממשלתו הצרה של אריאל שרון. זהו, ההיסטוריה חזרה למסלולה התקין. שבת שלום.