בשבע 495:המלחמה שלא נגמרה

מלחמת לבנון הראשונה, שהחלה כ'מבצע שלום הגליל', נמשכה הרבה מעבר למה שצפו לה הדרג המדיני והצבאי

חגי הוברמן , י' בסיון תשע"ב

לאחר שבשלב הראשון דומה היה כי מיגור הטרור והחלפת השלטון הלבנוני הושגו, חוללו הסורים תפנית דרמטית שמנעה את ההגעה לשלום המיוחל באזור |המלחמה הביאה עימה את סרבנות הקצינים הראשונה, את נעדרי קרב סולטן יעקוב שכשל, ואת ארגון חיזבאללה שמוביל את לוחמת הטרור נגד ישראל עד היום 

ביום א' ט"ו בסיוון תשמ"ב, סמוך לשעה 11:00 לפני הצהריים, חצו כוחות צה"ל את הגבול עם לבנון, ופתחו בתנועה בשלושה צירים צפונה, לעבר דרום לבנון. במקביל, הונחתה אוגדה 96 בפיקוד תא"ל עמוס ירון, שכללה כוחות שריון ואת חטיבת הצנחנים הסדירה, מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי.

שלושה ימים קודם לכן, התבצע ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלשתינים. ארגוב נפצע קשה ולא התאושש עד יום מותו, 21 שנים אחר כך. את ניסיון ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון הפת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. זו היתה העילה לפתיחת המלחמה.

ל'מבצע שלום הגליל', שקיבל עד מהרה את השם העממי מלחמת לבנון, היה תאריך פתיחה מוכר וידוע, אבל הרבה תאריכי סיום. ב-11 ביוני נקבעה הפסקת אש בין צה"ל לסורים ולמחבלים. בתאריכים 23-25 ביוני התנהלו קרבות בין צה"ל לסורים והושלם כיתור ביירות. אז הוכרז על הפסקת אש נוספת. ב-21 באוגוסט התחיל פינוי המחבלים מביירות, שהגיע לסיומו ב-1 בספטמבר - עוד סיום של המלחמה, שהופכת למלחמת התשה רוויית פיגועים. ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם בין ישראל ללבנון, שסיים את מצב המלחמה ביניהן. ההסכם מעולם לא יושם בשטח. ב-4 בספטמבר אותה שנה צה"ל נסוג מהרי השוף ונערך מחדש לאורך נהר האוואלי. סוף למלחמה. ב-10 ביוני 1985 השלים צה"ל את פינוי כל כוחותיו מלבנון, למעט כוח קטן שנותר ברצועת הביטחון יחד עם צבא דרום לבנון הנוצרי, צד"ל. סוף למלחמה, שנמשכה עוד 15 שנה, עד ל-24 במאי 2000, כאשר צה"ל נסוג סופית מלבנון בימי ממשלת ברק והפקיר את לוחמי צד"ל. יש אומרים שגם מלחמת לבנון השניה היא תולדה של הנסיגה ההיא, ומכאן שהיא גם מעין המשך נוסף של המלחמה ההיא.

הממשלה לא מאשרת

מלחמת לבנון היא מלחמה שהדרג המדיני הציב לה יעדים מוצהרים שהושגו בחלקם, ועוד יעדים סמויים שהוסתרו אפילו מהממשלה, שאף לא אחד מהם הושג. כשצה"ל פלש ללבנון, אף אחד לא דיבר בקול על היעד של החלפת השלטון בלבנון בנשיא אחר, אוהד יותר, שיחתום על הסכם שלום עם ישראל. היה אפילו מועמד לתפקיד: בשיר ג'ומייל, בנו המפורסם של מייסד מפלגת הפלאנגות פייר ג'ומייל. הציבור הישראלי לא הכיר את עומק הקשרים הסמויים שנטוו בין ישראל לנוצרים בלבנון. רק בודדים ידעו שחצי שנה לפני המלחמה ערך שר הביטחון אריאל שרון סיור בג'וניה במזרח ביירות ובחדר הצרפתי במרומי הר צנין, מלווה ע"י בשיר ג'ומאייל, ובחן איתו, עם אביו פייר ג'ומאייל ועם המנהיג הנוצרי השני כאמיל שמעון, אפשרות לשיתוף פעולה. באותו סיור נקבע גם ציר החבירה האפשרי בין צה"ל לנוצרים בביירות.
"ועדת כהן טעתה כשהטילה את האחריות על שרון", קובע משה ארנס נחרצות, "הוא לא יכול היה לדעת מה קורה בסברה ושתילה. זו היתה פשוט ריאקציה ל'וועדת אגרנט' שהטילה את האחריות על הדרג הצבאי. ועדת כהן החליטה כתגובת נגד להטיל את האחריות גם על הדרג המדיני"

רשמית היתה מטרת המבצע: להשתלט על יעדי מחבלים, להרחיק את הארטילריה שלהם מטווח אפקטיבי על יישובינו ולהיות מוכנים לחבור לאזור הנוצרי. נוסח החלטת הממשלה קבע:

"א. להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים, המרוכזים הם מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון.

ב   שם המבצע: "שלום הגליל".

ג.  בעת ביצוע החלטה זו, אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו.

ד.  מדינת ישראל מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון העצמאית, תוך שמירת שלמותה הטריטוריאלית".

האם הממשלה ידעה מה באמת מתכננים שרון ורפול? משה ניסים, שהיה אז שר המשפטים, סיפר השבוע בשיחה עם 'בשבע': "לא ידענו את המטרות ארוכות הטווח של המלחמה. צריך לזכור מה קדם למלחמה - קטיושות כיסו את הגליל. אלפי ילדים היו ישנים במקלטים במשך תקופה ארוכה. קראנו להם 'ילדי המקלטים'. תושבים מהצפון החלו לעזוב למרכז הארץ וגם לנגב. זו היתה תופעה בלתי נסבלת. היה ברור שאסור להשאיר את התופעה הזו על כנה, והיינו חייבים לפעול. איש לא חלק על הצורך בפעולה".

ניסים מגלה כי בדיונים הארוכים לפני המלחמה, עלתה הצעה להיכנס ללבנון כדי לגרש את המחבלים משגרי הקטיושות – אז היו אלו אנשי אש"ף, מחבלי הפתח' - צפונה. דובר תחילה על 25 ק"מ, כטווח הקטיושות. "בדיונים הללו, אני אמרתי שאני שולל יציאה למלחמה וכניסה טוטאלית לתוך לבנון, ונימקתי זאת באופן פשוט וחד: אני חושש למספר גדול של קורבנות. לא תמכתי ברעיון הזה".

המלחמה שאמורה הייתה לפרוץ בחודש מאי 1982, במבצע שכונה אז 'אורנים קטן', נדחתה בשל אי הסכמת הממשלה למטרותיה. בדיון בלשכת הרמטכ"ל עם חלק מאלופי המטכ"ל ועם אלוף פיקוד הצפון, טענו האלופים שלא ניתן להסתיר את המטרות הממשיות של המלחמה מן הממשלה. הרמטכ"ל היה סבור שהדבר אפשרי ע"י פתיחה מצומצמת של מבצע "אורנים מתגלגל" ופריסת המלחמה לכל אורכה בהמשך. זו הפעם הראשונה והיחידה בה הוזכרה כוונה או אפשרות להסתיר את מטרות המלחמה מן הממשלה.

 

 שרון לא שיקר

"במוצאי שבת שאחרי הפגיעה בארגוב", מספר עוד משה ניסים, "זומנה הממשלה לביתו של בגין. בגין הציע, בעצה אחת עם שרון והרמטכ"ל רפול, לראות בפיגוע עילה למלחמה. נאמר לנו במפורש שצה"ל ייכנס עד קו 40 ק"מ. למיטב זכרוני זה היה קו ג'זין-צידון. אני לא הבנתי מה הקשר בין ההתנקשות בשגריר ארגוב לבין הקטיושות בגליל. התשובה היתה: הכל טרור, ויש לפעול נגד הטרור. ואז אמרתי: אני מזכיר שדעתי היתה לא נוחה מכניסה ללבנון והמלחמה הזאת, ונימקתי את הסיבה. אבל היום אינני רוצה להיות יוצא דופן, ולא להיות חכם לפני מעשה. כיוון שהממשלה עומדת לקבל החלטה על כניסה ללבנון לקו של 40 ק"מ - אני אצביע בעד. ראיתי בכך מוסר של חברות בממשלה. האחריות בממשלה היא גם שלי".

האם אריק שרון רימה את הממשלה?
משה ניסים: צריך לזכור מה קדם למלחמה - קטיושות כיסו את הגליל. אלפי ילדים היו ישנים במקלטים במשך תקופה ארוכה. קראנו להם 'ילדי המקלטים'. תושבים מהצפון החלו לעזוב למרכז הארץ וגם לנגב. זו היתה תופעה בלתי נסבלת. היה ברור שאסור להשאיר את התופעה הזו על כנה, והיינו חייבים לפעול

ניסים שולל את הטענה מכל וכל: "הבה נהיה הוגנים בקשר לעובדות. בימים הראשונים של המלחמה בגין היה בצפון. הממשלה ישבה כל יום, לפעמיים פעמיים ביום, בניהולו של שמחה ארליך. אריאל שרון היה בא כל יום לישיבת ממשלה ומציג את התוכנית מה צריך לעשות. הוא לא הסתיר את ההצעות שלו. שרון לא עשה פעולות שלא הביא אותן לידיעת הממשלה. למרות זאת, המלחמה התפתחה לכיוונים שלא דובר בהם בהחלטות הממשלה".

"אני לא בא להגן על שרון", מציין משה ניסים "בוודאי לא אחרי  ההתנתקות ששללתי אותה מכל וכל. אבל כדי להיות הגון, אני לא יכול להגיד ששרון פעל בניגוד לממשלה. למשל, בהחלטה הראשונית החלטנו שצה"ל לא יתקרב לגבול הסורי. למחרת הביא שרון הצעת החלטה להתקרב לגבול הסורי, מסיבות מבצעיות, והממשלה אישרה את ההצעה".

"אבל", מסייג מיד ניסים "היו דברים ששרון החליט, ולא הביא לידיעת ראש הממשלה. בגין כעס מאוד על דברים שנעשו ללא אישור שלו. ואם ראש הממשלה לא ידע, בוודאי שהממשלה לא ידעה. את זה שמעתי ישירות מבגין".

האם ידעתם על הקשרים עם ג'ומייל?

"דובר על כך. כחבר ועדת השרים לענייני ביטחון, שמענו סקירות מאנשים הפעילים בנושא וידענו על הקשר עם משפחת ג'ומייל. תמיד היו דיונים וקיבלנו מידע נרחב על המתרחש בין העדות בלבנון".

גם משה ארנס, אף הוא לימים יריב פוליטי מר של שרון, שולל את ההנחה ששרון הוליך שולל את הממשלה. "היו דיווחים. אנשים ביקרו בשטח. המטרה המוצהרת עם פתיחת המבצע היתה 40 ק"מ. גם אני כשגריר הסברתי כך. כשעברו את הקו הזה הסברתי שבזמן מלחמה קשה לעצור על הק"מ. בסופו של דבר הגיעו לביירות. אני לא בטוח שזה היה מראש יעד המבצע. רצו לחסל את אש"ף".

אבל הרי כבר ביום הראשון של המלחמה נחתו בנהר האוואלי, שהוא בוודאי מעבר ל-40 ק"מ מגבול ישראל?

ארנס: "האוואלי זה לא ביירות. הכוונה היתה להבטיח שקטיושות לא ינחתו בישראל".

 

 מכה לטייסת הסורית

גם אפשרות של מלחמה עם סוריה לא עמדה על הפרק. בנאומו של ראש הממשלה מנחם בגין בפני הכנסת ב-8 ביוני, הוא אמר: "אני שב ומודיע: איננו רוצים מלחמה עם סוריה. מעל במה זו אני קורא לנשיא אסד להורות לצבא סוריה שלא לפגוע בחיילי ישראל, ואז לא יבולע להם כלל... איננו רוצים התנגשות עם צבא סוריה".

אבל צה"ל, ביוזמתו, תקף את סוריה. בתחילת המלחמה השיג צה"ל ניצחון סוחף שלא היה כמוהו עד היום: השמדה מוחלטת של כל טילי הקרקע-אוויר החדישים שסוריה הציבה בבקעת הלבנון, בלי פגיעה במטוס ישראלי אחד. ב-9 ביוני בשעה 14:00 החלה הפעולה נגד סוללות הטילים, שנמשכה מעל לשעתיים. חיל האוויר הוכיח שמפקדיו ואנשיו הפיקו נכון את לקחי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, ושמפקד חיל האוויר והנשיא לשעבר, עזר ויצמן, טעה כשכתב בספרו אחרי אותן שתי מלחמות: "הטיל כופף את כנף המטוס". במלחמת לבנון השמיד צה"ל 19 סוללות טילי קרקע-אוויר סוריות בבקעת הלבנון ויותר מ-80 מטוסי קרב סוריים, בלי לאבד באותם קרבות אף מטוס אחד. בקרבות אוויר שהתפתחו מעל בקעת הלבנון השתתפו כ-120 מטוסי קרב משני הצדדים. אבידות הסורים היו עצומות: 29 מטוסי קרב אבדו להם בקרבות-האוויר באותו יום. כ-30 אחוז מהמטוסים הסוריים, שחצו את הגבול לשטח לבנון, נפגעו או הופלו. אך הנזק הממשי לא היה דווקא במטוסים החדישים, אלא בטייסים שנפגעו. כמחצית מהטייסים הסוריים שמטוסיהם הופלו, נהרגו או יצאו מהשירות. חיל-האוויר הסורי איבד באחת עשרות טייסי קרב, ובהם טייסים ותיקים, בעוד שבכל המלחמה איבד חיל האוויר שני מטוסי קרב בלבד. תקיפת סוללות הטילים השיגה חופש-טיסה מוחלט באזור כולו. כתוצאה מהישגים אלה חזרו המטכ"ל ואזרחי ישראל להאמין ולבטוח ביכולותיו של חיל האוויר.

במקביל, המשיכו כוחות צה"ל להתקדם לכיוון ביירות, והקרבות בשאר החזיתות נמשכו. הקרבות עם הסורים נמשכו עד הפסקת-האש, שנכנסה לתוקפה ב- 11 ביוני.

בכנס שנערך ע"י המכון ללימודים אסטרטגיים ב-1987, העידו מפקדי הצבא על מטרות המלחמה כפי שנמסרו להם, או כפי שהם הבינו אותן. לדברי יאנוש בן-גל היעדים כללו הוצאת הסורים מלבנון, הגעה לביירות וכינון משטר בלבנון שיחיה בשלום עם ישראל. אלוף פיקוד הצפון דאז אמיר דרורי ז"ל טען שרק ב-10 ביוני שמע לראשונה על מגבלת 40 הק"מ. עם זאת, היה ברור לו "שלא הולכים על הסורים".

 

האמריקנים לא אישרו
משה ארנס: סילוק אש"ף היה הצלחה גדולה מאוד. אחר כך חשבו שיש אפשרות למסמר את ההישג באמצעות בשיר ג'ומייל שיגיע לשלטון בלבנון. גם הבחירה של בשיר ג'ומייל לנשיאות היתה הצלחה ישראלית. אני מניח שאם בשיר היה נשאר היינו יוצאים מלבנון, והשקט היה נשמר

אחת השאלות המסקרנות היא מידת ההסכמה האמריקנית למבצע. אחת הטענות היא שהאפשרות לקיום המבצע תואמה עם האמריקנים בפגישות שערך שרון עם בכירי הממשל בוושינגטון, ובראשם שר החוץ האמריקני אלכסנדר הייג, בחורף 1981. על פי הדלפות מהפגישה, הראה שר החוץ האמריקני הבנה לפעולה הצפויה אך הדגיש שפעולה זו תהיה מוצדקת רק בתגובה על התגרות חריפה. שרון פירש זאת כאור ירוק למבצע 'שלום הגליל'. הייג בזכרונותיו מסתייג מכך.

משה ארנס, שהיה אז שגריר ישראל בארה"ב, טרם יוזעק ארצה להחליף את שרון במשרד הביטחון (ועל כך בהמשך), שולל אף הוא את ההנחה: "זה לא נכון. האמריקנים לא נתנו אישור, לא בקריצה ולא בשום דרך. סגן הנשיא ג'ורג' בוש האב התנגד לכך בכל תוקף. הייג השלים עם המבצע, וחשב שהתוצאות תהיינה טובות. כשנכנסנו לביירות היו חיכוכים איתם. סך הכל הם הלכו איתנו. אחר כך גם הם הסתבכו כששלחו את הנחתים לביירות, ואחרי שמחבלים פוצצו להם את המטה הם הוציאו את הכוחות שלהם".

ב-11 ביוני נכנסה לתוקף הפסקת האש בין ישראל לסוריה. בשלב זה היו כוחות צה"ל במרחק של כ-3 קילומטרים מדרום לנמל התעופה של ביירות.

אבל המלחמה נמשכה. מיולי ועד אמצע אוגוסט התנהל מצור על העיר ביירות, אשר מטרתו היתה לאלץ את כוחות אש"ף וסוריה לפנות את העיר. במהלך המצור הפגיז צה"ל עמדות אש"ף בביירות מהיבשה, מהים ומהאוויר, והתקדם אל החלקים המערביים של העיר. ב-11 וב-12 באוגוסט הפציץ חיל האוויר את ביירות הפצצה מסיבית, ולמחרת הסכים אש"ף לסגת מהעיר בחסות כוח רב-לאומי. ב-4 בספטמבר הושלם פינוים של אש"ף ושל הכוחות הסוריים מביירות והכוח הרב-לאומי הוצא מהעיר.

עוד קודם לכן, ב-24 באוגוסט, נבחר בשיר ג'ומייל לנשיא לבנון. זה היה השלב בו נראה היה שמטרות המלחמה, גם הבלתי מוצהרות, מושגות במלואן: אש"ף יצא מלבנון והרחיק עד טוניס, ולנשיאות לבנון נבחר אדם שהתחייב להביא להסכם שלום עם ישראל.

"היה כאן ניצול הזדמנות", משוכנע ארנס, "רצו לסלק את אש"ף מלבנון. סילוק אש"ף היה הצלחה גדולה מאוד. אחר כך חשבו שיש אפשרות למסמר את ההישג באמצעות בשיר ג'ומייל שיגיע לשלטון בלבנון. גם הבחירה של בשיר ג'ומייל לנשיאות היתה הצלחה ישראלית. אני מניח שאם בשיר היה נשאר היינו יוצאים מלבנון, והשקט היה נשמר".

בישראל כבר חגגו את הצלחת המהלכים. רק דבר אחד לא לקחו בחשבון: את הנחישות הסורית למנוע ולטרפד בכל דרך את התסריט הישראלי. ב-14 בספטמבר הדהד פיצוץ עז במטה מפלגת הפלנגות בביירות, שעה שבשיר ג'ומייל נאם במקום. המטען הונח על ידי חביב טנוס שרתוני, חבר המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, בדירת אחותו בקומה מעל החדר בו התקיים הנאום. "שמענו פיצוץ עז, וקיבלנו הודעה לרוץ לבית המפלגה לראות מה עם בשיר ג'ומייל", נזכר אל"מ במילואים יהודה דובדבני, שהיה אז סגן מפקד אוגדת לבנון, סגנו של תא"ל עמוס ירון, "התחלנו לחלץ נפגעים, כי ראינו שההרס במקום גדול. חיפשנו את בשיר, הנשיא המיועד, ולא מצאנו אותו. הבאנו לשם פלוגה של שיריון וצנחנים. חילצנו יחד עם הפלנגות פצועים והרוגים, ואת בשיר לא מצאנו.

"אחרי שפונו הפצועים ובשיר לא נמצא, התחלנו לחפש בבתי החולים. הרופא האוגדתי היה זה שזיהה אותו בבית-חולים. פניו היו מרוטשים לגמרי. הרופא זיהה את הגופה על פי טבעת שהיתה על אצבעו".

ואיך אתה מרגיש באותו רגע, כשאתה מבין שבשיר ג'ומייל חוסל?

"אני מבין שהלך בשיר והלך הסכם השלום, אנחנו מבינים שזה ברוך גדול. קודם לכן היינו איתו במפגשים. היתה ארוחה חגיגית בהשתתפותו. ראינו אותו כנשיא שהולך לחתום שלום עם ישראל. היינו קרובים לשלום עם לבנון. לי אין ספק שהיינו מגיעים להסכם איתו. אולי לא הסכם שלום, אבל להסכם כזה או אחר היינו מגיעים איתו".

 

נסיגה בלחץ אמריקני

מיד אחרי הרצח של באשיר ג'ומאייל נכנס צה"ל למערב-ביירות והשתלט על כל שטח הבירה הלבנונית. כוחות הפלנגות הנוצריים נכנסו עם צה"ל לאזור כדי לסייע לו. בכ"ח באלול תשמ"ב, הגיעו לוחמי הפלנגות למחנות הפליטים סברה ושתילה. בניגוד להנחיות חיילי צה"ל, הפלנגות טבחו בפלשתינים בלא רחמים. כמה מאות פליטים נהרגו. הטבח עורר תגובות קשות בעולם כולו, ובלחץ כבד של ארצות-הברית נסוגה ישראל מביירות.

בישראל הביא הטבח בסברה ושתילה את הוויכוח הפוליטי לשיאו, ובסופו של דבר הוקמה ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת הרקע לטבח. "אני כשר המשפטים פניתי לשופט יצחק כהן, לעמוד בראש הוועדה", נזכר השבוע משה ניסים. הוועדה המליצה ששר הביטחון שרון יתפטר. בעקבות החלטת הממשלה בנושא הסכים שרון להתמנות לשר בלי תיק בממשלה. את מקומו תפס משה ארנס, שהתמנה לשר הביטחון.

ארנס מפתיע אותי השבוע, כשהוא מותח ביקורת נוקבת על ועדת כהן.

"ועדת כהן טעתה כשהטילה את האחריות על שרון, כי הוא לא היה אחראי לאירועי סברה ושתילה", קובע ארנס נחרצות, "הוא לא יכול היה לדעת מה קורה שם. זו היתה פשוט ריאקציה ל'וועדת אגרנט' שהטילה את האחריות על הדרג הצבאי. ועדת כהן החליטה כתגובת נגד להטיל את האחריות גם על הדרג המדיני". כשאני מזכיר לו שההחלטה המוטעית הזו, לדעתו, שיחקה באופן אישי לטובתו, הוא עונה: "אני לא בטוח שזו היתה טובה גדולה כל כך..."

 

באותו שלב עוד נדמה היה שהמלחמה תביא גם תשואה מדינית חיובית. ישראל ולבנון, גם זו של הנשיא הבא אמין ג'ומאייל, שהיה פרו-סורי והרבה פחות אוהד ישראל מאחיו הצעיר, פתחו במו"מ להשגת הסכם שלום בתיווך אמריקני. ב-17 במאי 1983 נחתם ההסכם המשולש בין נציגי ישראל, לבנון וארה"ב. לרגע שררה תקווה שהמלחמה הסתיימה, והשלום עם לבנון בפתח.

ההסכם אושר על ידי הפרלמנט הלבנוני אבל לא בממשלה הלבנונית, ולכן איבד את תוקפו. "שיטת הממשל בלבנון הפוכה", מספר משה ארנס "אצלנו הממשלה מאשרת הסכם מדיני, ואז הוא עובר לאישור הכנסת, שהוא האישור החשוב. בלבנון קודם הפרלמנט מאשר, ורק אם גם הממשלה מאשרת - להסכם יש תוקף. הסורים נתנו לאמין ג'ומייל להבין שגורלו יהיה כמו של אחיו באשיר, אם הממשלה הלבנונית תאשר את ההסכם".

 

בגין כנפגע מלחמה

תוצאותיה הראשוניות של המלחמה היו חיוביות: גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון, ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. אלא שבמקום הטרור הפלשתיני והיחלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, קם ארגון טרור שיעי חדש, תולדה ישירה של אותה מלחמה: חיזבאללה. צה"ל נקלע ללחימה קשה עם אנשי חיזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, בעיקר בעזרת הסיוע האיראני.

בישראל נתפשה המלחמה ככישלון. 670 חיילי צה"ל נהרגו במהלך המלחמה.

אחד הכשלונות במלחמה היה קרב סולטאן יעקוב, בו לחם צה"ל מול הצבא הסורי על צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב בבקאע שבלבנון. ביום החמישי למלחמת לבנון ולפני הפסקת האש עם הצבא הסורי, קיבלו כוחות צה"ל הוראה להשתלט על צומת אסטרטגי למרגלות הכפר סולטן יעקוב. ביצוע המשימה הוטל על כוח אוגדתי שכלל שלוש חטיבות שריון וחטיבת חי"ר. מפקד הגזרה בה התנהלה הלחימה היה אביגדור (יאנוש) בן גל, מפקד הגיס בפיקוד צפון, שלא היה בשטח באותו יום. מי שהיה אחראי ישירות לתקלה, מי ששלח את הכוח ישירות אל תוך המארב הסורי וחמק לאחר מכן מאחריות לכישלון, היה סגנו של יאנוש בגיס הצפוני - אהוד ברק.

הכוח עלה על מארב סורי. המשימה נכשלה. הקרב זכור בעיקר בשל ההרוגים, הפצועים והשבויים הרבים שהיו בו לצה"ל, ושלושת חיילי המילואים הנעדרים עד עצם היום הזה: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.

ב-4 בספטמבר 1982 נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי מחבלים שנתקלו בהם באקראי. שישה מהשבויים שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעסקת חילופי שבויים שבה שחררה ישראל 4,700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל. ב-28 ביוני 1984 שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים. במאי 1985 נערכה עיסקה נוספת, "עיסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל - שני השבויים הנותרים מבין שמונת חיילי הנח"ל, יחד עם שבוי מקרב סולטאן יעקוב.

מלחמת לבנון הראשונה הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים. המקרה המפורסם ביותר היה של אל"מ אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע, והודח. המחלוקת הפוליטית הפנימית שיבשה את הפעלת הכוח הצבאי ומנעה השגת יעדים צבאיים מתוכננים. מאז נקבעה עובדה שאומצה בידי הדרג המדיני ללא קשר להשקפת עולם פוליטית: לא יוצאים למלחמה - ואפילו לא למבצע מוגבל אך רחב היקף וממושך יחסית - אם אין קונצנזוס ציבורי מוצק בישראל התומך במטרות האמיתיות של הפעלת הכוח, ומכיר בצורך להשתמש בכוח צבאי כאמצעי אחרון כדי להשיגן.  

אחד מנפגעי המלחמה היה ראש הממשלה מנחם בגין. בספטמבר 1983 התפטר בגין מתפקיד ראש הממשלה, לאחר שבתחילת המלחמה עוד התפאר בהישגי צה"ל. את הסיבה לפרישה אמר במשפט בן 3 מילים: "אינני יכול עוד". דומה שאלו 3 המילים היחידות בהיסטוריה שעליהן נכתבו מאות אלפי מילים של פרשנויות וניתוחים.