בשבע 495:הפרסום בעיתון עובד

הם רוצים שאכתוב עליהם, משווים בין התמונה שלי למציאות, יודעים מתי התחלתי לנקות לפסח אבל לא נותנים הנחת סלב * חוויות מפגישות מקריות עם הקוראים

אסתי רמתי , י' בסיון תשע"ב

אני חושבת שכל כותב טור, במוקדם או במאוחר, משחרר קטע על השפעת הכתיבה על חייו האישיים. אז עכשיו הגיע תורי.

מאז שאני נאלצת לראות מדי שבועיים את הפרצוף שלי שם למעלה (חיוך ערמומי, אומרים הילדים. נס גלוי שהצליחו לצלם אותי בכלל), מנת הפרסום הזעירה שלי גדלה מעט. לא שהקהל צובא על דלת ביתי ומבקש חתימות, או שצלמי פפארצי אורבים לי בדרך לסופר -  ממש לא, ברוך ה'. אך מדי פעם אנשים עושים קישור בין הדמות הממוטפחת בעיתון לבין האישה הסתמית לגמרי שעומדת מולם ושואלת איפה יש גרביים לילד בן עשר. יש כאלה שאחרי חודשי היכרות ארוכים נזכרים לתהות אם אני באמת אני, ויש כאלה שרוצים שאני אעביר הרצאות (לא, תודה).

תהילת העולם הזאת מעניקה לי מדי פעם חוויות משעשעות. פעם מצאתי ברשת כתבה שבישרה לי שאני מבכירי הכותבים בציונות הדתית (?!?!), או מקרה שקרה לי בשבוע שעבר - כשנכנסתי למשרד כלשהו לצורך סידורים, יצאתי, ואז נזכרתי ששכחתי לשאול אותם משהו. חזרתי פנימה, ומצאתי את צוות העובדים החביב מחפש אותי באינטרנט. מגניב, תודו. מיד ביקשתי הנחת סלב.

 

 הילת הסלבס

מהצד שלי, כל הטררם הזה נראה לי משונה עד מביך. אני לא רוצה להיות חשודה בעיניכם בהצטנעות יתר, אבל באמת ובתמים אני בסך הכל אני: אמא אסתי, שפעם בשבועיים מתיישבת מול המחשב, מעלה כל מיני הגיגים שאינם עומדים ברומו של עולם, ומנסה לנסח אותם כך שהקורא הממוצע לא יירדם באמצע. אה כן, ומנסה בחירוף נפש גם לא לעבור את הדדליין שלי. יש כאלה שיודעות ללמד, יש כאלה שיודעות לנהל חברות הייטק, יש כאלה שיודעות לשחק על במה או להעביר שיעורי תורה – את כל הנ"ל (ועוד מיליון דברים אחרים) אני ממש לא יודעת לעשות, ואני מלאת הערכה לאלה שכן. אני מתפרנסת מכתיבה, והעובדה שמישהו תקע את התמונה שלי בעיתון באמת לא הופכת אותי לדמות מופת מעוררת התפעלות.

אבל למה שאני אתפלא? לגבי מפורסמים אחרים אני נוהגת בדיוק אותו דבר. כנראה שאי אפשר לבטל את ההילה הזאת, מוצדקת או לא מוצדקת, שאופפת את כל מי שמופיע במדיה הציבורית. לפעמים זה מגיע לידי אבסורדים של ממש. אני זוכרת את עצמי, למשל, מרותקת לגמרי לנגן תזמורת בחתונה, כי הוא ניגן באחת מקלטות הווידאו של 'פרפר נחמד' שיש לנו בבית. "שיו, זה הנגן מפרפר נחמד!" התרגשתי, ולא יכולתי להפסיק לנעוץ בו מבטים. ואם יצא לכם לראות מישהו מפורסם באמת פנים אל פנים - שחקן או זמר או פוליטיקאי – נכון שנוצרת מין תחושה שהאדם שעומד מולך פחות אמיתי מהדמות המוכרת מהטלוויזיה? אבל אני חושבת שהמקרה הכי משקף היה כשהוזמנתי למפגש הראשון שלי במערכת העיתון. "וואו!" חשבתי לעצמי, "יהיו שם את ההוא ואת ההיא שכותבים ב'בשבע'!" לקח לי רגע להיזכר שגם אני כותבת שם.

 ותודה לכל המגיבים

עמיר בניון עשה מההערות שמעירים לו יופי של שיר, אבל המדיה שלנו לא מאפשרת לי להלחין, אז אשתף אתכם בכמה פנינים אמיתיות לגמרי:

"לא קשה לך לכתוב כל הזמן דברים רעים על עצמך?" אתם חושבים שאלה דברים רעים?! את הרעים באמת אני לא חולמת לכתוב.

"אז מה, עוד לא התחלת לעשות פסח, אה?" רק שנייה, מאיפה הם יודעים? אופס, כתבתי על זה בטור.

"את נשמעת בת 18". זה טוב או רע? בכל מקרה, חבל שאני לא נראית. ומעניין לעניין באותו עניין –

"את יותר דומה לקריקטורה שלך מאשר לתצלום". אהם. אני מאוד אוהבת את האיורים של עדי, אבל מה יש כבר לומר על הערה כזאת?

(שכנה מתרגשת) "תשמעי, שמעתי שמדברים עלייך בסופר! אישה אחת אמרה שהיא חייבת לבקש מאסתי רמתי שתכתוב לה משהו..." מצטערת, זאת אמא מהגן של הילד. היא רוצה שאני אכתוב קטע לחגיגת הסיום.

"אבל אמא, זה בכלל לא היה ככה..." מה, אתם לא יודעים שאסור להאמין למה שכתוב בעיתון?

"קראתי את המאמר/כתבה שלך". על ההערה הסתמית הזאת יש לי הרבה מה לומר. א) היא די מביכה. מה אני אמורה לומר – תודה? אולי קראתם ואתם חושבים שזה נורא? ב) לעומת זאת, עכשיו אני יודעת שיש לי לפחות שני קוראים. הי, אמא! ג) רק לידע כללי – למה שקראתם ואהבתם או לא אהבתם קוראים טור. לא כתבה ולא מאמר, טור. כמו טור חשבוני, טור שולחן ערוך וטור דה פרנס (כן, אני יודעת שזה בתי"ו. סתם בדיחה). אולי זה קטנוני, אבל אתם יודעים איך זה: גם בנות משתגעות מבנים שחושבים שכל בגד שהוא לא מכנסיים נקרא שמלה.

"נו, אז אולי תכתבי בטור שלך על החברה שלנו/החנות שלנו/המוסד החינוכי שלנו?" (בדרך כלל נאמר תוך כדי קריצה ידידותית). חברים, אני מאוד אוהבת אתכם, אבל אני לא מדור פרסומי. או לפחות לא משלמים לי כעל כזה.

"אמא, תכתבי בבקשה משהו על זה שיש לי השבוע יום הולדת!" מצטערת יוני, אבל אני גם לא מדור ד"שים. זאת בטח הפרה של אתיקה מקצועית לנצל את הטור שלי לצרכים משפחתיים, וחוץ מזה, למה כל שני הקוראים שלי צריכים לדעת שיש לך יום הולדת? אבל בינינו, שיהיה לך מזל טוב, חמודה.