בשבע 495: משמח חתן עם הכלה והאורחים

לפעמים אני רוצה לבקש את מספר הטלפון של החתן, ולומר לו:"שלום קודם כל מזל טוב, אתה בטוח? אתה לא רוצה לחשוב על זה שוב עם הכלה?"

אתנחתא , י' בסיון תשע"ב

אז זהו, חג השבועות מאחורינו ועונת החתונות לפנינו. או אולי נכון יותר לומר: עונת האין-חתונות של ספירת העומר הסתיימה, ואנחנו חוזרים בשעה טובה ומוצלחת לשגרה המבורכת והשמחה. וזה הזמן לכמה מחשבות ועצות בכל הקשור לחתונות, ממישהו שהמקרר שלו כבר ראה כמה הזמנות בחיים.

1.  החתונה, כל חתונה, היא אירוע חשוב ומרגש בחיי החתן והכלה. גם בחיי ההורים, המשפחה המורחבת, החברים ובעצם עם ישראל כולו. אבל החתונה כהפקה, כאירוע עם לו"ז וקייטרינג וספקים? מהבחינה הזו היא דבר זניח. כולה ערב אחד, כמה שעות וזה נגמר. אז ברור שהאירוע צריך להיות מושקע ומקסים, אבל למעשה, לחתונה עצמה אין כמעט שום השלכה על החיים שאחר כך. גם השבועות הלחוצים שלפני האירוע לא מאפיינים את חיי הזוג בעתיד. זה דבר שחשוב לזכור: כל ההזמנות והתיאומים והוויכוחים וההכנות – לא יכולים ללמד כמעט כלום על אישיותו של בן הזוג ועל החיים הצפויים לצידו. לכן בבקשה אל תעשו עסק מאיך שהוא (או היא) עומדים או לא עומדים במשימות, ומכל ההתנהלות בימים שלפני החתונה. זה אולי מלמד על האופן שבו בן הזוג עומד במשימות הזויות וביזאריות (טעימות של מאה סוגי סלטים תוך חצי שעה, ובחירת עשרים וחמישה המועדפים עליו) אבל אין לזה שום רלוונטיות לאתגרים האמיתיים בחיים האמיתיים שאחר כך (אלא אם כן קוראים לכם עקיבא וענהאל). 

2.  כמה זמן צריך לחכות בין האירוסין לחתונה? זו שאלה שבדרך כלל נדרשים לה רבנים ומחנכים, אבל לי הקטן יש תשובה חד משמעית: בהקדם! הזמן הארוך שתקציבו עבור הכנות לאירוע לא יועיל וישפר אותו, אלא רק יהפוך אתכם ליותר מותשים ועצבניים. הרי יש שורה ברורה של משימות: אולם, צלם, תזמורת, אוכל, שמלת כלה, הזמנות, גוון מפיות, גוון בורקסים. למה להסתובב סביב זה חודשים ארוכים? למה להתברבר? למה למרוח בדיוק את אותן משימות על יותר זמן? אם אתם נהנים מזה, בכיף, אבל רוב האוכלוסייה לא רוצה לקבל עוד עבודה במשרה מלאה למשך כמה וכמה חודשים. חתונות שנערכו שנה או חצי שנה אחרי האירוסין לא היו שמחות יותר מאלה שהתקיימו חודשיים אחריהם. אם כבר אז לפעמים להיפך.

3.  הנה משהו שיכול להרוס ערב שלם, ולא ייאמן כמה בעלי שמחות נופלים בו: תזמורת שמנגנת בקולי קולות. ולא, אני לא הדודה הישישה שכל רעש קטן משגע אותה. אני אוהב לשמוע מוזיקה בקול, אני נהנה מהשירים המקפיצים, אבל העוצמה שבה התזמורות מנגנות בחתונות לא קרובה לווליום נסבל. מחקר מקיף שערכתי גילה שרוב האורחים ברוב החתונות סובלים מהעניין הזה, אלא שמי שעבר את גיל הארבעים חושש להעיר שמא ייתפס בעיני הצעירים כדודה. אז אני מרגיש מספיק צעיר ועדכני כדי לומר את זה, כדי לצעוק את זה: תורידו את הווליום. כן, כן, תורידו. עוד קצת. נו, עוד אמרתי לכם. אל תעבדו עליי. זה מטריד, זה מציק וזה בעיקר לא מוזיקלי. אי אפשר ליהנות ככה, לא מהמוזיקה עצמה, וגם לא משיחה עם קרוב משפחה רחוק שלא פגשת הרבה זמן.

ואגב, וידוי קטן: כבר שנים שאני מנהל שיחות בחתונות, לא משנה עם מי, על פי תסריט בנוי מראש. למה? כי זה הרי בלתי אפשרי לשמוע מה האיש שמולי אומר עכשיו (ולהתקרב אליו יותר זה בלתי אפשרי בגלל ריח הסלמון). אז אני פשוט מנחש כל פעם מחדש מה השאלה, ועונה תשובות קבועות. על השאלה הראשונה אני עונה: "ברוך השם, ברוך השם. טוב שנפגשים בשמחות. ואיך אצלכם?". על השנייה: "ארבעה, בלי עין הרע", ועל השלישית: "כן, עדיין ברמת השרון".

4.  ואם כבר מדברים על התזמורת: אנא, אל תחליפו שיר כל דקה. תנו לחוות. הרי לא משלמים לכם לפי שיר, אז למה אתם מתעקשים להחליף אותו כל כך מהר? ואפרופו שירים חולפים: לצורך עריכת פרויקט וידאו מסוים, העברתי לאחרונה כמה ימים ארוכים באחד מאולפני הצילום הגדולים בבני ברק. עורכים שם מסביב לשעון עשרות סרטי חתונה של חתנים וכלות, מכל גווני הציבור הדתי. אני באמת רוצה לכבד כל בחירה מוזיקלית של חתן וכלה לקליפ שמתעד את הרגע המרגש בחייהם, ובכלל מה זה ענייני, אבל בכמה מהמקרים ממש רציתי לבקש מהצלם, יוני צור, את המספר של החתן ולומר לו "אה, שלום, קודם כל מזל טוב, אתה לא מכיר אותי, אבל שמעתי פה בחצי אוזן את השיר שמדביקים לך עכשיו לקליפ של החתונה. לא חבל? אתה לא רוצה לחשוב על זה איתה שוב? הרי עוד כמה שנים לא תבינו מה פתאום בחרתם בשיר הזה? ואני אומר לך, לא רק שאתם לא תבינו, אפילו שוואקי עצמו יתקשה להיזכר בלהיט התורן וחסר המשמעות שנוגן באותו חורף". באמת, קצת כבוד. אנחנו עוסקים פה בענייני נצח, לא בפינה לשיפוטכם (ועל אלה שבוחרים שיר חופה עכשווי במקום ניגון מסורתי קשה לי בכלל לדבר).

אה, ועוד הערה מוזיקלית אחרונה לחתן: אני יודע שאולי אתה מתלבט, אבל תחליט שכן. פשוט תבחר שיר ותשיר. אל תתבייש. גם אם אתה זייפן, זה תמיד-תמיד ירגש, את הכלה, ואת אמא שלה, ואת כולנו. לך על זה, תשיר בקול גדול. מה שלא בדיוק הייתי אומר על האחיינים הקטנים של החתן.   

5.  אני לא רוצה לפגוע בקודשי ישראל, אלא רק לתהות: בערב כל כך משמעותי בחיים, שאחרי כל ההכנות נמשך כאמור בסך הכל כארבע-חמש שעות – מה שאומר שכל דקה יקרה מפז – לא חבל לבזבז כחצי שעה על תמונות סטטיות שאיש כמעט לא יתעמק בהן? אני לא מדבר על צילום הרגעים המרגשים של כיסוי הכלה, החופה והריקודים. אפילו לא על תיעוד שולחנות האורחים (זה אולי הכי חשוב: זוגות נרגשים רבים מגלים רק אחר כך, באלבום, מי בכלל הגיע לחתונתם, כי באירוע עצמו הם ריחפו). אני מדבר על מנהג צילומי המשפחה בסוף הערב. לדעתי, הטקס המשונה הזה הוא זכר היסטורי לימים רחוקים שבהם לאיש לא היתה מצלמה בבית, והחתונה, או הכרזת המדינה, היו פשוט הזדמנות נדירה שלא תחזור על עצמה לתיעוד קלסתרוניהם של הנוכחים. אבל בימינו? מה העניין? מה פשר הניג'וס המיותר הזה, שמסיים כל חתונה בנזיפות של אם הכלה באביה מול עיני החתן העייפות: "נו, בוא כבר... איפה הוא? תמיד ברגעים החשובים הוא נעלם". תירגעי, מחותנת, הוא לא נעלם. הוא פה, בקצה האולם, מתווכח עם בעל האולם על הטיפ של המלצרים. וחוץ מזה, הרגע שבו כל האחים הקטנים והעייפים של צד אחד נעמדים סביב החתן והכלה יחד עם כל האחים הקטנים והעייפים של הצד השני, הוא ממש לא רגע חשוב. זה רגע מיותר ומיושן (יש את אלה שעוד שמתעקשים בטענה שבכל זאת, זו הזדמנות שבה כולם נראים מצוין. סליחה, מי בדיוק נראה מצוין באחת בלילה אחרי שעות של ריקודים מיוזעים?).

6.  ולסיום, משהו שנוגע לא לחתונה והכנותיה אלא לחיים שאחרי. הרי יש חיים גם אחרי החתונה, לא? ובכן, שמעתי לא מזמן רעיון נפלא ממנחת הורים חכמה שאני מכיר היטב. זה הולך ככה: בדרך כלל אנחנו מנסים לחנך את בן הזוג, להעיר, לשנות, אבל בכל מה שנוגע לחינוך הילדים, אנחנו אומרים "נו, טוב, ככה הוא נולד, בואו נזרום עם זה". זו טעות, והמציאות צריכה להיות הפוכה לגמרי: את הילדים צריך לחנך, לתקן, להגיד להם מה לעשות ולשמש להם דוגמה. אבל את בן הזוג? תמיד כמובן אפשר להשתפר, אבל לשנות אותו? חס וחלילה. ככה הוא נולד, צריך לזרום עם זה. המשימה של האנושות היא לעשות היפוך תפקידים: להפסיק לחנך את בני הזוג, ולהתחיל לחנך את הילדים.

7.  מזל טוב!

* * *

 

נהוג לקטר על נהגי מוניות, על הרעש במכשיר הקשר, על השיחות שלהם בענייני פוליטיקה, אבל הנה נהג מונית שהפתיע אותי: את התמונה הזו צילמתי לאחרונה במונית תל-אביבית. ספריה תורנית של ממש פתח שם הנהג, עם ליקוטי עצות, וסיפורי מעשיות ומה לא, ולצד הספרים העבים, גם חוברות ברסלב דקות להפצה. אם ככה נראית המונית, חשבתי לעצמי, אני צפוי לנסיעה שתהיה בעצם שיחת חיזוק ברסלבית מתמשכת, מלאת ציטוטים מתורת רבנו. אבל הנהג שוב הפתיע, ושתק כל הדרך. כנראה הוא התבודד.