בשבע 495:ספרות זולה מדי

לקראת שבוע הספר: כדאי לברור היטב את הספרים שקונים – רובם אינם נחוצים וחלקם אפילו מזיקים

הרב חגי לונדין , י' בסיון תשע"ב

שבוע הספר הגיע וחג להוצאות הספרים! המו"לים יוצאים מגדרם על מנת להפוך את השבוע לקרנבל: ירידים בערים, מוספי תרבות, תוכניות רדיו – כולם משכנעים אותנו שספר איננו עוד מצרך, אלא סמן לתרבות גבוהה, וחובה על כל בית ישראלי למלא את מדפיו בספרים.

במקור, הרעיון של שבוע הספר הוא באמת נפלא (למרות שבבסיסו הוא כמובן מסחרי גרידא). אבל חשוב להעיר כמה הערות.

א. לא כל אוסף דפים הנתונים בכריכה הופך אוטומטית לספר במובן החיובי של המילה. הסיבה שבגללה אימותינו (בעיקר הפולניות שבהן) צעקו עלינו בנעורינו: "תפסיקו לראות טלוויזיה ותתחילו לקרוא ספרים" היתה שבניגוד למדיה החזותית, שהיא פסיבית במהותה והאדם סופג ממנה תכנים באמצעות דמיון ורגש לא מבוקרים, הספר אמור לגרות חשיבה. ייחודה של המילה הכתובה הוא שהאדם אמור באופן אקטיבי להשתמש בשכלו ולהפוך אותה לתמונה, תוך כדי הפעלת חוש ביקורת. באמצעות הספר אמור האדם לא להסתפק במימד החיצוני של המציאות אלא להעמיק פנימה: למחשבות, לרגשות, ומעל הכל - ספר טוב אמור להביא לנגיעה במימד הערכי. להפוך את האדם לטוב יותר. עולה מכאן שספרים שמגרים את הצדדים הנמוכים באישיותו של האדם, ספרים שטחיים וספרים המתארים עולמות של דמיון פרוע, אפל וסוטה – כולם בגדר של מה שמכונה 'ספרות זולה'. משפט כדוגמת "העיקר שהילד יקרא" איננו משפט נכון. מי שרוכש ספרים של ג'ון גרישם או של נעמי רגן – עדיף כבר שיצפה ב'אח הגדול' ולכל הפחות לא ישלה את עצמו שהוא בן תרבות. ספר טוב הוא ספר עמוק, רגיש וערכי. וכל מי שמכיר את שוק הספר העברי היום יודע שספרים כאלה מתמעטים והולכים.

ב. בשנים האחרונות גילו הוצאות הספרים את הציבור הדתי כמגזר האחרון במדינה שעדיין רוחש כבוד למילה הכתובה (או במילים אחרות: הציבור האחרון שעדיין קונה ספרים), ובהתאם לזאת גל של 'ספרי יהדות' מציף את השוק. יש בוודאי ברכה בטרנד הנוכחי, אולם גם כאן יש להיזהר: לא כל ספרון 'עצות קטנות לחיים מאושרים', המלווה בקמצוץ של ר' נחמן והרב קוק, הופך אוטומטית לחלק מארון הספרים היהודי. גם כאשר קונים 'ספרי יהדות', כדאי לשים לב לדוגמה האם המחבר הוא אכן בר הכי לכתוב ספר לרבים, או דמות אנונימית שאין מאחוריו סמכות תורנית (נתון שבעבר נמדד באמצעות 'הסכמות' שהיו חובה לכל ספר תורני), האם הספר נושא בחובו עומק יהודי או שהוא בליל רעיונות רוחניים עמומים השאובים מתורות המזרח והניו-אייג'? בעלי חוש ביקורת מחודד יותר יוכלו אף להבחין מהי האג'נדה הפוליטית או האידיאולוגית הסמויה של המוציא לאור, אג'נדה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם העטיפה המבריקה והרכה, תרתי משמע, המוצגת כלפי חוץ.

ג. ובכלל, הייתי ממליץ לכל אדם לשקול היטב בטרם ישקיע את מיטב כספו בקניית ספרים. מעבר לעובדה שקיים פער אדיר, לעיתים של חמישים אחוזים ויותר, בין עלות הספר במקור לבין המחיר שבו הוא נמכר (פער המפרנס מתווכים מפוקפקים למיניהם), יש מקום להעמדת סדר עדיפויות: ביחס לספרי סיפורת (פרוזה) אותם קורא אדם, על פי רוב, לא יותר מפעם אחת - מדוע לא להשאיל אותם בספרייה ולחסוך עלויות כספיות? גם בנוגע לספרי עיון כדאי להפעיל שיקול דעת: למעט מספר ספרי יסוד שאין בית יהודי ותרבותי שלם בלעדיהם, רוב ספרי העיון רק צוברים אבק על המדפים. אני, למשל, לא קונה יותר מאשר שניים-שלושה ספרים בשנה. רק ספרים שאני עומד ללמוד בתקופה הקרובה באופן שיטתי. זהו אינו רק חיסכון כספי אלא העמדה נכונה של סדר עדיפות נפשי וערכי. דברי החוכמה של שלמה המלך: "ויתר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת יב, יב) רלוונטיים בימינו יותר מתמיד. הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ספרים בעידן הפוסט מודרני הופכת לעיתים לרועץ, ואנו מוצפים בים אינסופי של מלל מיותר ומסיח דעת. מיקוד הקנייה בספרים ראויים מאפשר התעמקות במה שאכן ראוי להתעמק בו.

 

הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר שדרות