בשבע 495: תרבות כחול לבן

למרות רטינות מצד השמאלי, חולק בשבוע שעבר פרס לאמנים שיצירותיהם פרו-ציוניות, צפוי בתל אביב פסטיבל תרבותי ברוח ישראלית יהודית

עפרה לקס , י' בסיון תשע"ב

סחף היצירה והאמנות בישראל אל מחוזות השמאל הקיצוני הוביל את שרת התרבות לימור לבנת לנקוט שורה של צעדים לעידוד אמנים ויוצרים ברוח ציונית ויהודית  כיתוב תמונה: "חותמי עצומות הנגד לא שווים אפילו חצי מנדט בכנסת". טקס חלוקת פרס עידוד היצירה הציונית בשבוע שעבר

חרם האמנים על היכל התרבות באריאל הוליד הרבה דברים טובים, מסתבר. יוצרים מסוימים אמנם הדירו רגליהם מן ההיכל, אבל אחרים עשו דווקא והגיעו להופיע מתוך רצון להצדיע למתיישבים או סתם להראות שהם אזרחים שווי זכויות. שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, לקחה את החרם הזה צעד אחד קדימה והכריזה שמעתה ייתן משרדה פרס לעידוד היצירה הציונית.

השרה הכריזה, ואחרי התארגנות של ועד נאמנים ("הכי בלתי תלויים שיש, כדי שהשרה לא תהיה מעורבת וזה לא יהיה פוליטי", מבהירים במשרדה) הקול הקורא יצא לדרך וביקש מיוצרים בשישה תחומי אמנות - קולנוע, אמנות פלסטית, מחול, ספרות, תיאטרון ומוזיקה - להגיש את מועמדותם.

באיחור אופנתי של שנה יצאה נגד הפרס עצומה, אשר בה הוא כונה "מגויס", "פוליטי" וכזה שלא מחשיב את הרמה האמנותית של היצירות. מנגד הגישו 170 יוצרים את מועמדותם. ביניהם, מגלה לבנת, יוצרים בעלי שם בכל התחומים. "נכון, יש יוצרים שלא ייגשו לפרס כזה, אבל נסתדר בלעדיהם", היא אומרת, "כל חותמי העצומות הם אותם כמה מאות אנשים. מספרם לא מגיע לאלף. הם לא שווים מנדט בכנסת ואפילו לא חצי".

ובכל זאת, גם לבנת יודעת שהצועקים והמחרימים הם גם נותני הטון בתרבות הישראלית של היום, ואילו הקולות הפרו ישראליים, שלא לומר לאומיים או יהודיים, עדיין נודדים חסרי בית ותיקצוב. הפרס עבורם הוא רק קריאת כיוון.

דגל מחוק בטיפקס

מזכייה בפרס עידוד היצירה הציונית אי אפשר להתעשר, גם לא להתעלם לתקופה ארוכה מדי מאתגרי הפרנסה שיש לאמנים וליצור בשקט. מצד שני, 50 אלף שקלים הם לא סכום מבוטל, ויש בהם כדי לתת ליוצר זריקת עידוד ולגיטימיות. בראש ועדת הנאמנים של הפרס עמד היוצר והשחקן חיים טופול, ולצידו חברי ועד שרובם חברי המועצה לתרבות ואמנות. כל תחום אמנותי נידון בנפרד עם שופטים משלו, ואת הפרס קטפו אמנים ויצירות לאו דווקא צפויים. בשבוע שעבר, ביום ירושלים, נערך טקס חלוקת הפרסים. בין מקבלי הפרס היו יבגני אריה מתיאטרון 'גשר' הפופולרי על עיבוד לספרו של מאיר שלו 'יונה ונער'. בקטגוריית המחול, למשל, זכתה הכוריאוגרפית נעה ורטהיים על יצירתה 'לידת הפניקס'. לבנת וטופול הדגישו מעל כל במה שהקריטריונים לזכייה היו אמנותיים, וכך גם נראה שהאמנים השופטים מתייחסים לעניין כולו.

"אני עצמי לא גדלתי בארץ. גדלתי בספירה אחרת, לא היה לי חינוך ציוני ולא הספקתי ללכת לאף תנועת נוער", אומרת השחקנית כלת פרס ישראל ליא קניג, שהיתה חברה בוועדת השיפוט בתחום התיאטרון. "תמיד מרגשים אותי דברים שעוסקים בבניין הארץ הזאת, מי התמסר לזה ולמה זה היה חשוב, בלי קשר לאיזו תנועה זאת היתה. זו מורשת שצריך להעביר אותה, וזה מתבטא בספרות, בעיתונות וגם בתיאטרון".

את חושבת שמדובר בפרס מגויס?
לימור לבנת: מבחינתי, כל מי שנותן את הפרשנות שלו לציונות ובלבד שהוא בא ממקום טוב ולא רע. העבודה יכולה להיות ביקורתית, זה לגיטימי. המטרה היא לעורר את הנושא הציוני שקצת הפך למאוס וללא INI, לכאורה. אני חושבת שהעיסוק בנושא יכול להיות מאוד רלוונטי ועכשווי גם אם לא חופרים במעדר

"אני אף פעם לא הלכתי עם פוליטיקה, את הדעות שיש לי אני שומרת לעצמי. לא בחרו אותי לשפוט בגלל דעה פוליטית מסוימת. גם השופטים האחרים התעניינו רק ביצירה ובדקו אם היא עונה על הקריטריונים".

קניג צוחקת ואומרת שאולי המילה 'ציוני' מפחידה אי אלו אנשים, אבל בעיניה, היא חוזרת, כל הסיפורים על קום המדינה, גם בעיבוד עכשווי, הם מאוד welcome, כלשונה. "ויש הרבה כאלה שמסתובבים".

יש הטוענים שהיום כדי להצליח אתה חייב לבעוט במדינה, אחרת המחזות שלך לא יועלו.

"אצלנו בתיאטרון הבימה הגישה היא לא כזאת. אני משחקת ב'לא ביום ולא בלילה' וזה מחזה ארץ ישראלי מובהק בלי שום גישה ביקורתית. יש בהצגה חייל פצוע, אבל זו האמת של המקום שלנו כאן. אני חושבת שגם בקאמרי הרפרטואר הוא לא כזה. פה ושם יש תיאטרון או במאי שיוצרים כך - אבל הם לא יקבלו את הפרס".

לדעתה של קניג, אין כאן ניסיון של לבנת לבנות תרבות אחרת, אלא עידוד גישה אובייקטיבית יותר למדינה. מצד שני, היא אומרת, אי אפשר לחייב יוצר לכתוב כך או אחרת, "הוא ייצור, ואו שנקבל את המחזה שלו או שלא".

מי שמחזק את התיזה הזאת הוא יואב בן דב, שיחד עם אחיו קאי זכה בפרס בתחום האמנות הפלסטית. את יצירתו 'ברוח התקווה' קשה לתאר (אבל אפשר לצפות בה ב-youtube). מדובר במיצב גדול, מטר ושישים אורכו, של דגל הדיו, צבוע בטיפקס לבן, משאיר מעט מאוד תכלת לפסים ולמגן דוד מלא, ורק מי שיאזין היטב לרוח השורקת ברקע יצליח לשמוע את 'התקווה'.

שני האחים יצרו את המיצב כבר לפני שלוש שנים, ומכיוון שנולד הפרס, הגישו מועמדות. אבל אין באפשרותו של פרס, כל פרס, אומר בן דב, להסיט אותו מלעבוד על דברים שמעניינים אותו. במובן הזה פרס כמו זה של לבנת אולי יוציא את המושג 'ציונות' מהמקום הלא לגיטימי שבו הוא נמצא, אבל אין בכוחו לעודד יוצר ליצור בכיוון מסוים. "מי שמחכה לפרס כדי להתעסק במשהו הוא לא רלוונטי", חורץ בן דב ואגב, הקולות שנשמעו בגנות הפרס לא מעניינים אותו, והוא מכנה אותם "אנשים שעוסקים במטענים ירודים ומכנה משותף נמוך". "לדעתי כל כסף שנכנס לאמנות ולעשייה התרבותית במדינה הוא טוב. לגייס אותי? אני מזמין את כולם לנסות ולגייס אותי. בוא נראה שמישהו יצליח".

היצירה של האחים בן דב בהחלט מעלה שאלות. נכון, דגל פלשתין איננו מצורף וה'נכבה' לא מוזכרת, אבל, הוא אומר "יש לעבודה אפיל חריף, היא מטלטלת. הדגל בעצם מחוק בטיפקס, ואתה צריך לרצות מאוד כדי לשמוע את 'התקווה'". בן דב מסביר מעט את היצירה ואת העובדה שהוא מעדיף את דגל הדיו, כי "דגל ישראל של היום הוא דגל הציונות של פעם. היום אנחנו במימוש של זה, צריך למלא את המסגרת, את המגן דוד בתוכן, כך שיהיה יותר דומה לרוח מגילת העצמאות, לרוח קק"ל, שהיתה אמורה להגשים את חזון הנביאים. היום אנחנו נמצאים באובדן דרך ערכי ומוסרי". ולא, הוא לא גר בעפרה, אלא בשכונת שפירא בתל אביב.

בן דב מספר שהוא הופתע מאוד לשמוע שיצירתו זכתה בפרס. בסך הכל הוא לא מלטף פה אף אחד אלא שואל שאלות, מבקש לעשות לצופה משהו בבטן. "לפני שנתיים היתה גלריה שכבר סגרתי איתה להצגת העבודות שלי, אבל כשהם ראו את העבודות הם נבהלו, כי מי רוצה להתעסק עם הדגל?"

כששואלים אותו אם הפרס פוליטי בעיניו, הוא מציג נקודת מבט אחרת: "בעבודה אתה מתעסק בדברים שמעניינים אותך, השיח הוא תרבותי. הפוליטיקה היא משהו שנמצא בדרך".

"חותמי עצומות הנגד לא שווים אפילו חצי מנדט בכנסת". טקס חלוקת פרס עידוד היצירה הציונית בשבוע שעבר

 נגד אמנות מגויסת

ככל שהדברים נוגעים לשרה לבנת, המוחים יצעקו והשיירה תעבור. "בשנה הבאה נמשיך במשנה מרץ לקדם את הפרס כדי שהוא יהיה ממוסד. מבחינתי מדובר במתקפה פוליטית, ואני לא רואה בציונות משהו פוליטי".

אז מה היא יצירה ציונית? לבנת מכירה את יצירתו של בן דב ומחדדת. "מבחינתי, כל מי שנותן את הפרשנות שלו לציונות ובלבד שהוא בא ממקום טוב ולא רע. העבודה יכולה להיות ביקורתית, זה לגיטימי". לבנת איננה מצפה מהיוצרים לשכפל את הפלקט של גן הילדים עם סמל המדינה, הדגל, הרצל ובן גוריון. היא אפילו מרחיבה את המושג 'ציונות' לעובדה שישראל היא מעצמת היי-טק ומעצמה מדעית. "המושג הזה פושט ולובש צורה. היום הציונות כוללת עוד עולמות וצריך לעורר את העיסוק בזה בחזרה".

האם לבנת מצפה שאנשים ייצרו עבודות בנושאי הציונות כדי לזכות בפרס? דווקא לא. "אנחנו לא בעד אמנות מגויסת. יש לנו שורה ארוכה מאוד של פרסים גם לתרבות הערבית והדרוזית, בכמה סוגות. אם למשל מוזיקאי מקבל פרס על יצירת ביכורים, הוא לא יצר אותה למען הפרס. הוא הלחין, ואחר כך גם חשב לשלוח אלינו".

אז מה המטרה?

"לעורר את הנושא הציוני שקצת הפך למאוס וללא INI, לכאורה. אני חושבת שהעיסוק בנושא יכול להיות מאוד רלוונטי ועכשווי גם אם לא חופרים במעדר".

אם נראה שהאמנים המעורבים בפרס לא כל כך מבינים על מה המהומה, יוצרים אחרים מתחום התרבות היהודית המובהקת רואים במעשה הזה של לבנת צעד קטן וחשוב לתרבות הישראלית, והם בהחלט היו רוצים לראות מעגל רחב יותר של עשייה. צפי חי, מנכ"לית תיאטרון 'תאיר', מברכת על היוזמה של לבנת ושמחה לראות שתיאטרון 'גשר' העלה יצירה "שהציונות היא הנושא בה, ולא כזאת ששמים בה את אלוקים על ספת הפסיכולוג (הכוונה למחזה של ענת גוב בקאמרי, ע"ל)".

תיאטרון תאיר, שלא חסרים לו ברפרטואר מחזות מתאימים למועמדות לפרס ('שברי לוחות', למשל), דווקא לא ניגש לתחרות, אולי בשל העיסוק האינטנסיבי שלו בשנת המבחן שהעמיד לו משרד התרבות, בתקווה לעבור אותה ולהיות לאחד התיאטראות הרפרטואריים בישראל. אם וכאשר זה יקרה, מקווה חי להיות לבית לכל אלה שפונים אליה היום. "מגיעים אלינו הרבה יוצרים שהשקיעו מהכסף שאין להם ומחפשים בית שיעלה אותם, שיגבה אותם. אין מי שיאגד היום יצירה ציונית, אין אולמות שיש להם אג'נדה כזאת. אף אחד לא אוסף את היוצרים הציוניים, ציוניים דתיים וגם חרדים, ונותן להם גג".

חי מסבירה שהדרך לא קלה. "אנחנו שוכבים על הגדר בשביל להצליח. אנחנו נדרשים לעשות הפקות יקרות יותר, כאלה שאין לנו סיכוי להחזיר. כך גם מכירת ההצגות שלנו יקרה יותר השנה, ואני אומרת שמי שמזמין את 'תאיר' השנה - עושה מעשה ציוני. לתיאטרון יש חשיבות גדולה מאוד בשיח הציבורי. הציבור צריך סבלנות. אנחנו נהיה באיכות שווה לכל השאר, רק תנו לנו את הרוח הגבית. התקדמנו מאוד מלפני עשור. אם נקבל גיבוי, נגיע לתקציבים ונוכל להשתפר עוד יותר".

מי שמחזק את ידיה של חי הוא ד"ר דרור אידר, חוקר ספרות, מלחין ופובליציסט. גם הוא היה רוצה לראות את הציבור הפרו ישראלי מתגייס, בכל שכבותיו, לקידום הרוח הלאומית בישראל. והוא בכלל לא מסתפק בתחום התרבות, אלא מרחיק להיסטוריה ומדינאות, משפטים ועוד.

כשהוא נשאל על הלגיטימיות של הפרס, הוא פורש תמונת מצב. "אנחנו נמצאים במקום שבו בתחום האמנותי, עילת הקיום של המדינה היהודית וההכרה באמת הבסיסית שהגענו הביתה שלא על חשבון עם אחר נשחקת ומבוזה, ולחרפתנו הופכת להיות מסומנת כצד במפה הפוליטית, למרות שמדובר במקום של הרוב השמרני".

אידר מצביע על מנגנון כפול של הדרה והאדרה. הראשון גורם להדרת יוצרים איכותיים שאינם אוחזים בדעות ה'נכונות' פוליטית. "לאמן שיחזיק בדעות פרו ישראליות לא יהיה מקום במוזיאונים ובגלריות", הוא קובע. התופעה השנייה מאדירה יוצרים בינוניים ומטה משום שהם נמצאים בשמאל הרדיקלי.

אידר דוחה בשתי ידיים את הטענות שלציבור השמרני אין די יוצרים. הוא מונה את אבנר בר חמא ואהרן שבו באמנות הפלסטית, ואת חוה פנחס כהן בשירה והרשימה ארוכה. "את פנחס כהן, שהיא בעיניי המשוררת הפורייה והעמוקה ביותר שיוצרת היום, מחרימים היום בפסטיבל המשוררים הבינלאומי כי זוכרים לה את ימי מגוריה בענתות".

בגלל שתי התופעות האלה, היוצרים שבאמצע, שבגדול הם פרו ישראלים, מוגדרים על ידו 'אנוסים חברתית'. "הם לא רוצים לחתור נגד הזרם האמנותי ולכן הם מעמעמים את דעותיהם, ולציבור השמרני אין תמריצים שהוא יכול לתת לציבור היוצרים שלו. אל תוך השממה הזאת נכנסה לבנת".

ומה עם הטענה שלבנת מצפה ליצירה שמרנית ואמנות היא אוונגרד?

"היום להיות אמן ציוני זה אוונגרד, חתירה נגד הזרם. אמן כזה עושה רנסנס לציונות שנולדה במאה ה-19, הוא הולך בדרכים שסללו אחרים אבל מחפש את החידוש שלו. להיות אמן פרו פלשתיני היום זה לא ביג דיל, יזמינו אותך בכל העולם וייתנו לך פרסים".

אם עד כה דיבר אידר באופן שמאפשר לקוראים להנהן ולהפוך דף בשקט, המילים הבאות שלו מופנות בדיוק אל הציבור הרחב. "צעקתי ואני ממשיך לצעוק לציבור ביש"ע ולתומכיו, שאם חלק מהמשאבים לא יופנו לעולם הרוח הישראלי, תהיה שוב עקירה. כי כשירצו לעקור, רק דור שיש לו גיבוי ציוני ואינטלקטואלי יוכל לעצור את זה".

אידר מציע לארווין מוסקוביץ' ותורמים נדיבים אחרים, לתרום תשעה בתים במקום עשרה ואת הכסף הנותר להשקיע במכללה למדינאות שהוא מלמד בה, או במכון מחקר שיוכל להעסיק עמיתים. "יש היום עשרות דוקטורים בלי בית. אם נתניהו ינצח שוב בבחירות מה זה יעזור? הוא צריך לידו מדינאים וכלכלנים ומשפטנים ואפילו אמנים לאומיים לגיבוי. איך נלמד היסטוריה בדורות הבאים, מי ידאג לזיכרון שלנו?" ומהקוראים הוא מבקש: "תחליטו שמכל עשרות הספרים שאתם רוכשים בשנה, עשרה יהיו של יוצרים ציוניים, פרו יהודים. זו תהיה התרומה הציונית שלכם".

חי ואידר אולי גלגלו את הכדור אל ביתם של האזרחים הפשוטים, אבל כשלבנת שומעת את הטענות היא לא רק מהנהנת, אלא מצביעה על צעד מעשי שמשרדה עסוק במימושו כרגע. "אכן מצאנו שיש לא מעט מוסדות תרבות קטנים ומתפתחים שעוסקים ביצירה - תיאטרון, מוזיקה וספרות יהודיים. המשרד שלי עובד כבר כמה חודשים כדי למפות אותם ואני מתעתדת לערוך פסטיבל, דווקא בתל אביב, בו הם יקבלו חשיפה, כך שבפעם ראשונה יהיה פתחון פה לאמנים שיוצרים מהצד הנכון של המפה הפוליטית".

בימים אלה רץ פרויקט אחר של המשרד העוסק בציונות. הפרויקט נקרא 'ציון u' ובו מוזמן עם ישראל כולו, ולא רק האליטה התרבותית שלו, להפיק ולהעלות ל-youtube סרטון בנושא 'מהי הציונות שלי' ואולי לזכות בפרס לא מבוטל של 40 אלף שקלים. "מי שמסוגל להפיק את הסרטונים של לאטמה, יכול לעשות עבודה טובה מאוד גם כאן. וזו קריאה לכולם - קדימה, אתם יכולים".

ofralax@gmail.com