בשבע 495:"רחל תמשיך את השושלת"

את הצלתה של הבת הצעירה רחל הם רואים כ"נס פך השמן הפרטי שלנו", ומבטיחים לתמוך בה ולגדל אותה כהמשך חי למשפחה שהיתה

רבקי גולדפינגר , י' בסיון תשע"ב

 קרוביהם של בני משפחת אטיאס שנספו בתאונה הקטלנית בשבוע שעבר מתקשים עדיין לעכל את האובדן, אך מתחזקים בהבטחה להמשיך את דרכם בעשייה של חסד בכל התחומים 

יום שלישי שעבר, ליל ראש חודש סיוון, סמוך לשעה שתיים בלילה. משפחת אטיאס, רפי יהודית ושבעת ילדיהם, שבים מחנוכת בית כנסת והכנסת ספר תורה שקיים הסב הרב שמעון אטיאס במגדל העמק. ההתרגשות שאחזה בבני המשפחה היתה גדולה. האירוע החגיגי אשר נערך ברוב עם הסתיים קרוב לחצות. לאחר שכל המוזמנים התפזרו לבתיהם נשארו בני משפחת אטיאס לסייע בארגון ובניקוי המקום, ורק לאחר שדאגו להחזיר את הסבא והסבתא המבוגרים לביתם, נפרדו מכולם ויצאו לדרך ברכב המיצובישי גרנדיס המשפחתי. הם עשו את דרכם לתפילה בקבר השל"ה הקדוש בטבריה.

לפתע הבחין רפי כי הבלמים ברכבו אינם מגיבים. הרכב שעט בירידה התלולה לכיוון העיר טבריה וצבר תאוצה. ניסיונותיו של האב לנטרל את הרכב עלו בתוהו. הוא צלצל למוקד 100 של המשטרה והסביר למוקדנית כי הבלמים פסקו מלפעול. הוא ביקש סיוע והדרכה. לאחר מכן העביר את הטלפון לאשתו יהודית, שניסתה להסביר למוקדנית היכן בדיוק הם נמצאים. בתוך כך, המשיך רפי בניסיונותיו להשתלט על רכבו הדוהר. באותם רגעי בעתה, נשמעו בטלפון זעקותיה של האם: "אלוקים תציל אותנו, ריבונו של עולם תציל אותנו". שניות לאחר מכן נותקה השיחה עם המשטרה. הרכב התהפך מספר פעמים, הידרדר לתהום ועלה באש. אנשי מכבי האש כיבו את שרידי האש במים ובקצף ולכוחות ההצלה לא נותר אלא לחלץ מן הרכב את הגופות המפויחות: רפי (42), רעייתו יהודית (42) ושישה מילדיהם, אביה (17), התאומים אלישיב ונריה (16), שירה (11), תאיר (8) ונועה (4) ז"ל.

בזכות רחל אמנו

קרן אור זעירה אחת בתוך האפלה היתה רחל-אפרת בת השבע שניצלה באורח נס מהתאונה המחרידה. בימי האבל החליטו בני המשפחות אטיאס ונעמן במשותף כי אסתר, אחותה של האם יהודית ז"ל, היא זו שתאסוף לביתה את רחל הקטנה ותגדל אותה כבת. לדודה אסתר ולבעלה ארבעה ילדים, הגדולה בת 15. איציק, האח הבכור לבית אטיאס, מספר ל'בשבע' כי "ביום האירוע האמא יהודית לא הגיעה יחד עם כל המשפחה מוקדם לבית הכנסת, אלא נסעה קודם להתפלל בקבר רחל. יהודית התפללה והתחננה, והנה היחידה שניצלה היא רחל-אפרת. אימא שלה הלכה להתפלל למענה בקבר רחל שתשמור עליה", הוא נאנח.
כל ילד היה בשבילם יחידי. הם שידרו לכל אחד מהם שכל אדם מסוגל לעבוד את ה' בדרכו המיוחדת. נריה ז"ל היה בעל נפש יצירתית והם כיוונו אותו לעולם הציור. אילו ציורים מדהימים שלו תלויים בבית. אלישיב אהב לשיר. אחד תופף והשני שר

הקושי ניכר בקולו. הוא מתאר רגעי שבר לא פשוטים בקרב בני המשפחה הצעירים והמבוגרים כאחד, אך בד בבד אמונה גדולה בבורא. "אנחנו מנסים לעכל את האסון שפקד אותנו. חמישים שנה לאחר שאבא שלנו עלה ממרוקו הוא זכה להקים בית כנסת. הוא הגדיר את זה כיום המאושר בחייו, ואז בבת אחת הכל התהפך. ההורים שלי לא צעירים וזו מכה קשה בשבילם ובשביל כולנו. זה לא דרך העולם לקבור בן יחד עם כמעט כל המשפחה שלו. שמונה קברים, שורה ארוכה של מצבות, זה לא נתפש. נסתרות דרכי הא-ל, אבל אנחנו בעזרת ה' נתגבר", אומר איציק.

קובי אטיאס, אחיו הצעיר של רפי ז"ל, מציין כי האבל על אובדן אחיו ומשפחתו אינם פרטיים אלא של עם ישראל כולו. "זה לא ייאמן איך עם ישראל עוטף אותנו. האבל הוא כללי. כל המדינה מתקשרת ומתעניינת בנו בלי הפסקה".

כשאני מבררת מאין שואבת המשפחה את הכוחות להמשיך קדימה, אומר קובי בהחלטיות: "יש רק דרך אחת להתמודד עם כזה אסון נורא. אנחנו צריכים לקחת את הצוואה המהלכת הזו של אחי ז"ל וכל המשפחה שלו - של אהבת הזולת, גמילות חסדים ויראת שמיים, ולאמץ אותה כל אחד בדרכו".

"זה לא קל אבל האמונה שומרת עלינו. זו התגשמות הפסוק משיר השירים "דודי ירד לגנו ללקוט שושנים". הם עלו לשמיים במיטב מחלצותיהם, נקיים, טהורים. כמובן שיש רגעים שהלב משתלט על המוח והדמעות יורדות, אבל אנחנו משתדלים שהמוח יגבר", מסביר קובי ומיד ממשיך: "אנשים שואלים 'זו תורה וזה שכרה?', אבל אנחנו מאמינים שהיקרים שלנו הם קורבן ציבור. הקב"ה בוחר בטובים ביותר. אחרי האסון אבא שלי אמר שבדיני הכשרות נאסר לשחוט פרה ועגל באותו היום ולנו, להבדיל, נהרגו שמונה קדושים בבת אחת. זו כפרה על הדור".

נתינה לזולת בלי רעש וצלצולים. בני משפחת אטיאס ז"ל
ותיקין עם הילדים

רפי אטיאס ז"ל גדל והתחנך במגדל העמק. הוא סיים את לימודיו בישיבה התיכונית בשדה יעקב והיה תלמיד שקדן בישיבת ההסדר במעלות. בשירותו הצבאי היה לוחם בגולני. את דרכו המקצועית החל כמורה ומחנך בישיבה התיכונית במירון ובשנים האחרונות שימש מנהל בית הספר מפת"ן בצפת, שם קלט נערים אשר נפלטו ממסגרות אחרות ועמל יומם וליל בחינוכם. "איזו מסירות היתה לו לבית הספר ולתלמידים שלו", נאנח קובי, "הוא היה תמיד דמות נערצת בשבילי. רפי היה מעין מגדל אור לסובבים אותו ביראת שמיים שלו, בעבודה על המידות ובקיום מצוות שלו בהקפדה על קלה כחמורה. הוא היה מודל לחיקוי עוד בחייו". קובי מספר כיצד השתדל כבר בימי בחרותו ללמוד מדרכו של אחיו הבוגר. "הלכתי אחריו ללמוד בישיבת ההסדר במעלות. למדתי ממנו המון. הוא היה פוגש אותי ולא מקשקש סתם אלא מיד נכנס לשיחות עומק. 'מה אתה רוצה?', 'איפה התקדמת בעבודת ה' שלך?'. מדבר על דברים מהותיים ופנימיים מתוך ענווה ונועם, בלי טיפה של התנשאות". רפי, מסכם קובי, "השאיר לנו מורשת והלוואי ונזכה אפילו קצת ללמוד מדרכו".

על הרעייה יהודית ז"ל מספר קובי בהתפעלות. "כל מה שהיה לרפי הוא בזכותה. אשת חיל אמיתית שדחפה ותמכה ועודדה. ליהודית היה חשוב לתרום כמה שיותר לחברה ולקהילה, אבל גם אצלה וגם אצל רפי חינוך הילדים היה מעל הכל", אומר קובי. "לקום לתפילת ותיקין כל בוקר זה לא קל, זה דורש כוחות נפש גדולים. רפי היה מתמיד בזה ולפעמים הבנים גם היו מצטרפים אליו. בשבעה סיפרו לנו שהתאומים לא החסירו אפילו תפילה אחת מאז הבר מצווה. כמה פעמים יוצא שאנחנו לא מספיקים, שאין כוח או שעסוקים באלף ואחד דברים אחרים? את הרצינות והאחריות לזה, אין לי ספק, הם למדו בבית". רפי ויהודית דגלו ב'חנוך לנער על פי דרכו', מוסיף קובי. "כל ילד היה בשבילם יחידי. הם שידרו לכל אחד מהם שכל אדם מסוגל לעבוד את ה' בדרכו המיוחדת. נריה ז"ל היה בעל נפש יצירתית והם כיוונו אותו לעולם הציור. אילו ציורים מדהימים שלו תלויים בבית. אלישיב אהב לשיר. אחד תופף והשני שר. אני חושב שזה מסר חשוב להורים למתבגרים, אין דרך אחת מוגדרת שמתאימה לכולם. הילדים יכולים להביא שמחה לבורא עולם בדרכים שונות ומגוונות". קובי משתתק. ניכר שהשיחה על משפחתו שאבדה איננה קלה עבורו אולם מנגד, היא גם זו שמחייה וממלאת את האסון הכבד במשמעות. "אני מאמין שהם נמצאים עכשיו קרוב קרוב לכיסא הכבוד ומשדרים לכולנו כוחות עידוד מלמעלה. רפי בטח הלך לבורא עולם וביקש 'אנחנו כאן, אבל תדאג למשפחה שנותרה שם לבדה, שתעמוד במשימה הזאת ולא תישבר'. אין ספק שהם יישארו וילוו אותנו לעולם".

ביישוב בר יוחאי, שם התגוררו בני משפחת אטיאס, מורגש האבל מאז התאונה הקטלנית בכל פינה ופינה. רפי אטיאס הגיע למושב לפני קרוב ל-20 שנה ושם הקים יחד עם רעייתו את ביתו. המשפחה הקרינה מטובה על היישוב כולו. "הבית הזה היה בית של חסד", סיפרו השבוע תושבי היישוב כשהם ממררים בבכי. הילדים הבוגרים אלישיב, נריה ואביה ז"ל שימשו מדריכים בתנועת הנוער בני עקיבא ושירה היתה חניכה. הקומונרית בסניף סיפרה בכאב כי "הסניף איבד ברגע אחד כמעט חצי מצוות ההדרכה שפעל בו. חניכי הסניף שהדריכה אביה ז"ל החליטו על אף האובדן הגדול לקיים את כל הפעילויות שאביה תכננה לעשות איתם. כך הם מרגישים שהם ינציחו את שמה על הצד הטוב ביותר".

מלבד הגמ"ח לציוד לשמחות אשר ניהלה אם המשפחה בהתמדה ובסבלנות, הגיעה לבית משפחת אטיאס מדי שבוע משאית עמוסה בפירות וירקות ומוצרי מזון לחלוקה. וכך היו נארזים שבוע אחר שבוע עשרות סלי מזון אשר חולקו על ידי רפי ויהודית וילדיהם למשפחות נזקקות באזור. "הבית שלהם היה בית של נתינה ועזרה לזולת בלי רעש וצלצולים".

שמירה של מלאך

את הצלתה של אחייניתו רחל-אפרת מגדיר קובי אטיאס כנס גלוי. "זה נס גדול שהיא הצליחה להינצל בלי פגע מכזאת התרסקות. הרכב הידרדר, התהפך כמה פעמים ונמעך לגמרי. הקב"ה שלח את המלאך גבריאל לשמור עליה. אין דרך אחרת להסביר את זה. ממש השגחה פרטית. היא הרי לא היתה מצוידת באיזה אביזר בטיחות שיגן עליה יותר משאר בני המשפחה האחרים באוטו. רחלי מספרת איך היא הצליחה להיחלץ מהרכב דרך חלון שבור כמה שניות לפני שהכל עלה באש". בתוך מידת הדין שהכתה בהם, משתדלת משפחת אטיאס להכיר גם במידת הרחמים. "רחלי תגדל ותתפתח. המשפחה תדאג לה לכל מחסורה ובעזרת ה' היא תמשיך את השושלת המפוארת הזו. בכל הצער וההלם הגדול שעברנו זהו נס פך השמן הקטן שלנו".

רחל אטיאס מתאוששת כיום בבית דודתה בצפת ומתרגלת לפרק החדש בחייה. השבוע חגגה חג שבועות ראשון ועצוב בלי הוריה ואחיה. הרבנית זיווה מאיר מתקשה לחשוב על המתחולל בקרבה של ילדה בת שבע אשר איבדה את כל עולמה ברגע. את הטרגדיה המשפחתית אשר ניחתה עליה לפני ארבעים שנה נושאת מאיר עד היום. בנר רביעי של חנוכה שנת תשל"ב נהרגו אביה, הרב שלמה זלמן קוק, אב"ד ורב העיר רחובות, ורעייתו יהודית ז"ל, יחד עם שני אחיה הקטנים, בתאונת דרכים קטלנית על פסי הרכבת. באסון ההוא נותרו ארבעה ילדים לפליטה. "ממשפחה מאושרת של זוג הורים ושישה ילדים, נותרנו לבדנו שלושה אחים ואחות נוספת, שהיתה מאושפזת בבית החולים ונאבקה על חייה". לבקשתי, חוזרת מאיר לטראומה שחוותה כנערה צעירה בת 15 ומנסה להפיק מניסיונה האישי מעט הכוונה למשפחה המאמצת לקראת הטיפול ברחל-אפרת.

בגידולה של רחל-אפרת הקטנה ממליצה מאיר להקפיד על האיזון הנכון בין חמלה לרחמים. "מצד אחד חשוב ביותר להיות איתה, להרגיש אותה, לתמוך, לחבק, לעטוף, להיות רגישים אליה, אבל יחד עם זאת, כל הזמן להאמין בה ובשום אופן לא לרחם עליה. מרחמים על מסכנים. אני זוכרת באופן אישי שלי יחס מרחם מאוד הפריע ופגע. רחמים יהפכו אותה ליותר מסכנה, תלותית ואומללה. עוד צפויים לה המון רגעים כואבים וקשים בחייה וחייבים להאמין בה, כי רק כך ניתן יהיה להעצים את הכוחות שטמונים בה כדי להתמודד עם המציאות החדשה", אומרת מאיר. "במקרה שלי, מהר מאוד הסבירו לי שכדאי שאמשיך בסדר החיים שהיה לפני התאונה. עודדו אותי לחזור כמה שיותר מהר לאולפנה, ללימודים ולחברות". ארבעים שנה אחרי, הרבנית זיווה מאיר מתארת את התאונה כחלק אינטגרלי מחייה. כיום היא אם לאחד עשר ילדים ומשמשת כיועצת חינוכית ומנחת הורים מבוקשת.

את התמודדת עם הטרגדיה האישית כנערה בוגרת, אולם רחל רק בת שבע. כיצד מסוגלת ילדה כה צעירה להכיל את האובדן העצום ולפתוח בחיים חדשים?

"אנחנו מאמינים שלא יכול להיות שהקב"ה נותן ניסיון שהאדם לא מסוגל להתמודד איתו. אני אומרת את זה בהמון כאב וצער. זו טרגדיה קשה מנשוא אבל הכי חשוב שישדרו לה שאם הקב"ה השאיר אותה - הוא גם העניק לה את הכוחות לשם כך. חשוב ביותר שהאנשים הסובבים אותה יאמינו גם הם בלב שלם בכוחות שיש לה להתגבר ולקום, ובעזרת ה' בהמון אהבה ואמונה היא עוד תצליח".

rivki@besheva.co.il