בשבע 495:יחי המלכים החדשים

כניסתן של חברות הסלולר החדשות והתחרות בינן לבין החברות הוותיקות שתפסו את הכותרות הראשיות נדחקו בלהט האירועים לעמודי הכלכלה

עדי גרסיאל , י' בסיון תשע"ב

לפני שהנושא ייעלם לגמרי, כדאי לנתח פן כמעט נשכח ביחס התקשורתי לפלאפון, סלקום ואורנג'. שלוש החברות הפכו בתקשורת, כמעט באחת, ל'דינוזאורים'. ולא סתם לזוחלים ענקיים, אלא לטורפים ערמומיים ומסוכנים. כך, לדוגמה, כתב לפני ימים אחדים איתן אבריאל בדה-מרקר: "מדוע, למשל, זקוקות חברות הסלולר למחלקות שירות המעסיקות אלפי עובדים?... עכשיו זה ברור יותר. חברה שהמודל העסקי שלה כולל בין השאר הטעיה ובלבול מכוונים של הצרכנים, היא חברה שזקוקה לאלפי עובדים בשירות הלקוחות, בדיוק כדי להתמודד עם גלי התסכול שלהם". מעניין למה נזקק אבריאל, והוא רק דוגמה מייצגת כמובן, לכניסתן של החברות החדשות כדי לגלות את חוסר היעילות וההטעיה לדבריו של החברות הוותיקות. הרי זה דבר שיכול היה להסיק כל מי שקרא טוקבקים בשנים האחרונות, ולמעשה כמעט כל מי שמחזיק במכשיר סלולרי. אז למה שתקה התקשורת עד עכשיו? מדוע במשך שנים כמעט שלא התפרסמו תחקירים נוקבים על היחס הרע, המחירים המופקעים ועל התסכול של המנויים? איך קרה ש'עובדה' או 'כלבוטק' לא השתילו תחקירנים מוסווים במרכזי השירות הסלולריים כדי לחשוף את הנכלוליות?

נדמה שהתשובה ברורה: חברות הסלולר נמנות בין המפרסמים הגדולים בכלי התקשורת וחלקן שייכות לטייקונים שבבעלותם עוד חברות. ובעידן שבו אפילו ערוצי הטלוויזיה המסחרית נאבקים כדי להחזיק את הראש מעל למים, אף אחד לא רוצה להרגיז את מקורות ההכנסה שלו. כך נשארו החברות הוותיקות מתחת לרדאר התקשורתי ואת הביקורת נגדן היה צריך לחפש בעיתונות בזכוכית מגדלת. עכשיו, כש'גולן טלקום' ו'הוט-מובייל' טרפו את הקלפים, כולם נזכרים פתאום לזנב בדינוזאורים הפצועים. אכן, עיתונות אמיצה.

עדי גרסיאל

 

פסטיבל הצביעות

שבוע סוער עבר על התקשורת הישראלית במלחמתה בכוחות החושך, נתחיל בבולטת שבהן: המלחמה בהסתה הגזענית נגד המסתננים מאפריקה. המרכז-לניקוי-ישראל-מגזענות נטל עשרה קבין של צביעות בעליהום על ח"כ מירי רגב, שהשתמשה בכינוי 'סרטן' לתיאור בעיית המסתננים.

עוד לא עבר שבוע (!) מאז הכנס האחרון של 'שלום עכשיו' בו כינתה טליה ששון את ההתנחלויות 'סרטן' ודרשה להקים מערך הסברה בקרב הציבור הרחב כדי שיבינו "למה ההתנחלויות הן הסרטן של המדינה, ומדוע הן מאיינות את המפעל הציוני שסבא וסבתא שלי היו שותפים בהקמתו" (ציטוט של הכתב ישי פרידמן). אם ההיסטוריה העכשווית נשכחת כל כך מהר, בוודאי לא נתפלא שמנכ"ל שלום עכשיו, שחקן בכיר במחול הצביעות, אמר גם הוא במאמר שפורסם ב'מעריב': "המשך ההישארות בשטחים והרחבת ההתנחלויות הם סרטן בלב האומה, העלול לגרום להתפרקותו של המפעל הציוני" (16.10.2008). גם המחזאי הבכיר יהושע סובול שחזר מסיור ביישובי יו"ש תיאר במלים נאורות את שראו עיניו: "זה נראה כמו גידול שגרורותיו מתפשטות לכל עבר".

מי שהגיש את התלונה נגד מירי רגב הוא לא פחות ממנכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, שכפי שראינו מגדל גידולים סרטניים לשוניים אצלו בבית, אך מנופף בחרב הצדקנות והמשפט כשגונבים לו כמה גרורות מחרצובות לשונו.

כדאי לדעת שהחוק הוא כנראה לצידו הצבוע של השמאל הקיצוני, מכיוון שהמחוקקים בכנסת לא טרחו לתקן את החוק הקובע כי הסתה לגזענות אינה מתייחסת למגזרים בתוך האוכלוסייה היהודית. החוק מאפשר למעשה להשמיץ ולהשניא באופן קולקטיבי אזרחים מקבוצות פנים-ישראליות שאין להם גוון עור שונה, כמו מתנחלים וחרדים. הצעת חוק של מרכז תדמי"ת מונחת במשרד המשפטים, ואמורה לשנות את המצב על ידי מתן אפשרות לתבוע אזרחית את מי שמשמיץ קבוצות אוכלוסייה מוגדרות, על ידי יחיד מאותה קבוצה מושמצת. למרות הלקונה החוקית, גם היום מותר לנו לצפות שעיתונאים רציניים ומקצועיים יידעו לנבור בארכיונים וקצת, אפעס, להביך את בכירי פסטיבל הצביעות. 

חני לוז

 

מתכוננים לכיבוש

לפני כמה שנים יצאה במגזר קריאה 'לכבוש' את התקשורת.  אם לפני כשלושים שנה הסיסמה היתה "העם נגד תקשורת עוינת" מבית מדרשו של אליקים העצני, ואחר כך אגודת 'לדעת' קידמה את הסיסמה "למען תקשורת הוגנת" וערוץ 7 הציג תקשורת חלופית, הרי שמאז הקמת בית הספר 'מעלה' וגופים נוספים, המטרה היא לא תקשורת מקבילה, אלא כניסה לתוך העשייה התקשורתית הקיימת. הכוונה היא שאנשים שהתחנכו על מורשת ישראל סבא, שרכשו ערכים לאומיים ודתיים שהם גם מקצועיים וגם מוכשרים, יהוו איזון לרוח השולטת במסדרונות רשויות השידור, ערוצי הטלוויזיה והרדיו, העיתונות הכתובה והאינטרנט. 

אבל יש גם את המרחב שמעבר לכתבה, לידיעה ולראיון - תחום היצירה. מעטים מדי מעורבים בהיבט תקשורתי זה. השבוע נכחתי בהקרנה מיוחדת של הסרט התיעודי 'בן ציון', על אביהם של האחים נתניהו, בפני ראש הממשלה ומשפחתו. הוא עשוי טוב, תוכנו מצוין, הרוח בו היא חיובית ומעבר לדמותו הקוסמת של הגיבור, הרי גם המחנה שאליו השתייך ההיסטוריון הדגול יוצא נשכר בפני קהל הצופים.

המפיק, משה לוינסון, הציע רעיון לסדרה קומית-אקטואלית, אך ההצלחה לא האירה לו פנים. אבל אם אינכם מודעים לכך, יש כיום אפשרות להשפיע גם בכך.  רשות השידור הוציאה קול קורא המזמין הגשת הצעות להפקת תוכניות טלוויזיה לדרמות מגוונות, כמו הפקה חד-פעמית ליצירה ספרותית ישראלית, דרמה חברתית משפחתית, דרמה המבוססת על משה רבנו, דרמה תיעודית על פרשיות או דמויות בהיסטוריה של מדינת ישראל שעסקו בריגול או בביטחון ואפילו סדרה בהנפשה (אנימציה) על סיפורי התנ"ך. כדאי לבדוק את הנושא באתר רשות השידור. נסו את מזלכם, ואולי אף תזכו בפרסים, תסתובבו בפסטיבלים ותתייגו נאמנה את התרבות הישראלית הערכית.

ישראל מידד

 

 

חדשות בחדשות

עיתנאי 'הארץ' אורי בלאו יועמד לדין על עבירה של החזקת ידיעות סודיות בידי מי שאינו מוסמך לכך, כך הודיע היועץ המשפטי לממשלה ביום ד'. זאת בעקבות המסמכים הסודיים שקיבל מענת קם.

 

רותי סיני, שהיתה כתבת הרווחה של 'מעריב', פרסמה ב'וואלה' מכתב גלוי לנוחי דנקנר, מבעלי העיתון. במכתב טוענת סיני שכתבה שבה התייחסה בשלילה לאחד מעסקיו של דנקנר צונזרה. ב'מעריב' הכחישו את הדברים.

 

ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, העיד השבוע בפני ועדה החוקרת את קשרי המדיה והשלטון במדינה. בהתייחסו לקשריו עם אימפריית המדיה של רופרט מרדוק, אמר בלייר: "לא פחדתי מהתקשורת אבל חשתי שאיני יכול לצאת נגדה". כך דיווח דה-מרקר.

 

 

ביקורת הנקרא

שאול יהלום, פעם ח"כ, מצא ג'וב חדש: יו"ר ומבקר מסעדות בעלון הציבור הדתי, "מצב הרוח" ('מעריב', מדור הרכילות בשבוע שעב)

נקווה שאת הכותרות הראשיות מעדכנים ב'מעריב' בתכיפות גבוהה יותר

 

לא עשתה צבא? בר רפאלי תורמת למדינה יותר מאשר כולנו ביחד (ארינה טורופ, ynet)

ולנו נדמה שזה קשור להגדרת המושג 'כולנו'

 

חיל הים: יום כיף למנצחים בתחרות ידע בדיני כשרות (כותרת ב'הארץ')

הצעת פשרה לעיתון המודאג: יום הכיף יכלול שירת נשים, טוב?