בשבע 496: מלחמות השבטים

במקרים רבים - זוהי איננה מחאה פוליטית, אלא פשוט מועדון חברים

אבי סגל , י"ז בסיון תשע"ב

במאי הפרסומות רגב קונטס, ממנהיגי המחאה החברתית בקיץ שעבר, ערך השבוע חשבון נפש ובו יצא נגד הפגנת המחאה מתחילת השבוע ונגד רבות מהפגנות השמאל בכלל. "במקרים רבים - זוהי איננה מחאה פוליטית, אלא פשוט מועדון חברים", טען קונטס, "האקסקלוסיביות היא היא הדבר שמושך אליו את אותם מתי מעט אנשים. הדבר האחרון שהם היו רוצים לראות זה עוד ועוד אנשים, חלקם הגדול ממש ממש לא מגניבים, מצטרפים, מעלים טיעונים, מוהלים את השיח".

בהחלט אמירה מרעננת וראויה, אם כי גם מעוררת חיוך. כי אם היה משהו בקיץ שעבר שהרים את המחאה - זו תחושת מועדון החברים של השבט החילוני הלבן, המגניב והתל אביבי. תושבי הפחונים בדרום תל אביב היו יכולים להפגין עד ימות המשיח, אם קונטס וחבריו לשבט לא היו באים עם צוות הקריאייטיב שלהם ומוכרים את המחאה לתקשורת החילונית והלבנה לא פחות. השבטיות הזו, שקסמה בקיץ שעבר אפילו לתומכי נתניהו המובהקים שבין חבריי החילונים, ממשיכה להשפיע על האווירה הפוליטית והתקשורתית גם היום. למשל, בנושא גבעת האולפנה.

המחלוקת על גבעת האולפנה ועל מגרון אינה מחלוקת בין ימין ושמאל, שני צדדים שקיימים כיום בעיקר בתנועות קצה דלות השפעה; המחלוקת היום היא בין השבט החילוני הלבן ובין השבט הדתי או המזרחי, בין אלה שגורלם של תושבי יהודה ושומרון או דרום תל אביב לא מגרד להם את קצה הזרת, לפחות עד שהם נפגעים מהעניין אישית ואלקטורלית, ובין הפראיירים המשלים את עצמם שהם חלק מהשלטון אבל תמיד יחיו כחיילים סוג א' וכאזרחים סוג ב', פשוט כי הם לא מסוגלים אחרת. מהבחינה הזאת, אין באמת הבדל בין נתניהו לברק או למופז או ליחימוביץ' או ליאיר לפיד או לשופט גרוניס. תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אבל קודם כל אנו צריכים להבין מי כאן נגד מי. ולא, זו ממש לא הממשלה נגד בג"ץ.

 

ניפגש בשביעיות

 

לפני כשנה וחצי חטפה נבחרת נוער ב' של ישראל את אחת התבוסות הקשות בתולדותיה, 7:0 לנבחרת המקבילה של גרמניה. "זאת נבחרת בתחילת הדרך", תירץ אז המאמן אלי אוחנה את ההפסד, "עוד חצי שנה לא היינו מקבלים שביעייה". ובכן, חלפו שלושה חצאי שנים, נוער ב' גדל והפך לנוער א', ולאחרונה התברר שהנבחרת אכן השתפרה פלאים: במקום 7:0 לגרמניה בטורניר ידידות היא הצליחה להתעלות ולהפסיד רק 7:1 לפורטוגל במוקדמות אליפות אירופה. במקום להניח את המפתחות וללכת הביתה בדממה עוד באותו יום, אמר אוחנה בתום המשחק: "אלה דברים שקרו בכדורגל ועוד יקרו בעתיד". כן, אנחנו בטוחים.

אוחנה, צריך לומר, היה מגדולי הכדורגלנים ששיחקו בארץ הקודש אי פעם. אבל הדרך התלולה שעשה מקריירה כושלת של מאמן ליגה לקריירה כושלת של מאמן נבחרת ראויה להילמד בכל בית ספר לפוליטיקה או לחקר המוח של משפחת לוזון. קשה להבין מדוע מאמן שירד ליגה פעמיים ראוי לאמן את נבחרת הנוער, מדוע ניסה יושב ראש ההתאחדות לדחוף אותו לתפקיד עוזר המאמן של הנבחרת הבוגרת, ומדוע עד לרגע זה ממשיך אוחנה לאמן את הנוער למרות ארבע שנים רוויות תבוסות כואבות והפסדים מביכים אחרים.

אבל השחיתות בעולם הספורט מטרידה פחות מהשחיתות בעולם תקשורת הספורט. אוחנה, למי שלא יודע, הוא לא רק מאמן מהשורה האחרונה אלא גם פרשן טלוויזיה בערוץ הספורט, המופיע כחבר פאנל בתוכנית 'יציע העיתונות' לצד צביקה שרף ורון קופמן. מי ששמע את השניים בתוכנית הספורט היומית שלהם ברדיו, יכול היה רק לשבת ולהיגעל בשקט מהמטרייה האווירית שסיפקו לקולגה הכושל שלהם מרגע התבוסה לפורטוגל.

שרף, מאמן העבר הנחשב מזה שנים לאיש עם יושרה, טען שאוחנה לא אחראי לבעיות בנבחרת, וכי אין לזה כל קשר לכך שהוא מופיע לצידו בטלוויזיה. ברור. אני משוכנע שגם על שנוא נפשו אלי סהר הוא היה מגן באותו להט. מבחינה אתית, אפילו אם נניח ששרף חש בלתי משוחד, עצם העובדה שהוא מגן ברדיו על חבר לתוכנית היא 'בושה חרפה וכלימה', צירוף חביב ששרף עצמו טבע בעבר.

גרוע ממנו רון 'כל הפוליטיקאים מושחתים' קופמן, שהצהיר כי אינו מעוניין לדבר על כישלונו של מאמן נבחרת הנוער. "שום דבר שאגיד לא יצא טוב, כי אוחנה חבר שלי", אמר קופמן למאיר איינשטיין, ולמרות זאת לא התאפק והגן על חברו בהמשך. אבל רגע, הבנתם את זה? עיתונאי יוצר קשרים חברתיים עם מושאי הסיקור שלו, מודה בכך שזה משפיע על תפקודו כעיתונאי, ואין לו שום בעיה עם זה. האיש שקצץ לחתיכות כל מאמן נבחרת אחר על תוצאות טובות בהרבה, הופך במחי יחסיו האישיים לפודל חסר שיניים המתחבא בקצה פינת הליטוף.

לעיתים נראה כי תקשורת הספורט מתנהלת ביקום אוטונומי שאינו מחויב להגינות ולאתיקה של העולם מבחוץ. אבל בעיניי, ההתנהלות בעולם הספורט היא רק הקצנה של המתרחש בפוליטיקה ובציבור בכלל. כולנו מוקפים בעולם של הלוזונים והקופמנים, של השמור לי ואשמור לך, של זלזול בביקורת ושל כישלונות קולוסאליים שהם רק מקפצה לתפקיד טוב יותר, כולל תפקידים כמו ראש ממשלה או שר ביטחון. מחאה חברתית אמיתית היתה צריכה להתחיל מכאן.

 

חוויה מאה-סרטים

 

כמעט 11 חודשים חלפו מאז בגדתי בעקרונותיי ובקוראיי והתחברתי מחדש לשידורי 'יס'. קצת פחות משנה של צפייה ביותר מדי שידורי ספורט, פחות מדי סדרות בלש, ותכניות דוקומנטריות בדיוק בכמות הנכונה. לא נעים, אבל עד כה זה מאוד נעים. במידה לא מעטה אחראי על כך צעצוע ה'יס מקס', הממיר המתוחכם שהפך בחודשים האלה לעוד צלע בגופי, המאפשר לי ליהנות מהמסך הקטן תוך התעלמות אלגנטית מפרסומות, חדשות, ריאליטי ושירי אייל גולן.

אבל מה שבאמת ראוי להערכה - או להשלכת עגבניות, תלוי את מי שואלים - זו התמסרותי המוחלטת למען השכלתי הקולנועית. בשבוע שעבר השלמתי צפיית בכורה בלא פחות ממאה (ובמילים: מאה) סרטי קולנוע בערוצי הסרטים של יס, שזה בממוצע משהו כמו סרט לכל שלושה ימים. זה אולי לא נשמע המון, אבל בהתחשב בכמות השערים של ליאו מסי שראיתי השנה, הפנאי שנותר לי לצפייה בסרטים היה מוגבל למדי.

צפייה מרוכזת בסרטי יס העלתה בי הרהורים נוגים על קולנוע. עד לפני כעשור וחצי נהגתי לחרוש על בתי הקולנוע ברחבי העיר הגדולה, ואילו בשנים האחרונות אני מעדיף להמתין להקרנה על המסך הקטן. אחת הסיבות, אם כי לא היחידה, היא קסמו של המדיום שקצת הלך לאיבוד מאז ימי הנעורים. גם סרטים מבדרים, מרשימים ומצליחים כמו 'התחלה' גדוש הפעלולים והדמיון, לא יכולים לגרום לי בגילי לאותה השתאות שבה צפיתי באי-טי החוזר הביתה, זמן קצר לפני הגעתי למצוות.

 אז סרטים שהוציאו ממני "וואו" לא היו בין ה-100 המובחרים, אבל הנה בכל זאת רשימה קצרה וחלקית של סרטים שהוקרנו ב'יס' להנאתי הצרופה: 'ארוכה הדרך הביתה' האוסטרלי; 'סופר הצללים' המיומן של פולנסקי; 'מותק של חיים' של מייק לי ו'גשם של אבנים' של קן לואץ', שני זבלים אנטישמיים אבל מה לעשות - את עבודת הבימוי הם יודעים; 'דרום אמריקה באופנוע' על ימיו של צ'ה גווארה הצעיר; והטוב מכולם, שכבר הזכרתי בעבר - סרט השואה האוסטרי 'הזייפנים'. מבין הסרטים המבדרים והצעירים יותר אציין את 'יוקרה' ואת 'אמן האשליות' העוסקים בעולם הקסמים, וכמובן את 'הרשת החברתית' על מארק צוקרברג, בעצמו סוג של מכשף הראוי לעלות על המוקד.

ואם כבר המלצות, אז יש גם כמה אזהרות חמורות, בעיקר מסרטים של במאים נחשבים ומוכשרים. למשל, 'יהודי טוב' הלא מצחיק והחצי אנטישמי של האחים כהן; 'דודסקאדן' העתיק של קורוסאווה; 'כל אנשי המלך' המיושן; 'עלי' הנפוח והצדקני על המתאגרף מוחמד עלי; 'אינוויקטוס' הצדקני לא פחות של קלינט איסטווד; סרט התעמולה האמריקני 'הם היו גיבורים' מימי מלחמת העולם; ובעיקר 'סטיריקון' של פליני, סרט איום ונורא על רומא העתיקה, מהסוג שרק מבקרים אוהבים לאהוב. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. לחיי מאה דפי הגמרא שבדרך.