בשבע 496: לא לרווקים בלבד

מיכאל שיינפלד כתב ספר רגיש, גדוש אך מהודק. הוא מדבר על בדידות ועל משפחתיות, ולא מפחד לבקר את יחס המגזר לרווקיו

עפרה לקס , י"ז בסיון תשע"ב

יוני פכטר, רווק ירושלמי בן 37, הוא שותפו של ערן – עוזר פרלמנטרי בלתי נלאה של חבר כנסת מדופלם. השניים עמלים במרץ ובחשאיות לקידום החוק למניעת בדידות. השנה היא 2020. המציאות הסובבת מלמדת שאנשים מעדיפים שלא להינשא, ורוב אלה שעשו זאת – מעדיפים לפרק את החבילה. הח"כ המודאג מעתיד האומה יוזם חוק שמטרתו לעודד זוגיות ובעצם משית על הרווקים מיסים גבוהים, מכריח אותם ללכת לטיפול ומתגמל את הנישאים.

פכטר, עובד סוכנות אפרפר שמסתיר טראומת-ילדות לא ברורה, מגלה את המזימה במקרה, ומשתחל לכינוס בכנסת. התפרצות ספונטנית שלו מושכת אליו אש ומצלמות, ומציתה את אש התנועה למניעת חקיקת החוק.

בעזרת בחורה בשם עילית, כוח רצון ובדידות בכמויות, מצליח יוני לסחוף אחריו אלפי אזרחים. בדרך הם מקימים אתר אינטרנט, ועד פעולה בו חברים אדם עם צרכים מיוחדים, חוזר בתשובה ואישה מוכה לשעבר, ואפילו מצולמים לתכנית ריאליטי.

אל סיפור המאבק משתרג סיפורו האישי של פכטר – משפחה שמנסה להיראות ביחד אבל היא מאוד לבד. הוא סוחב על גבו משא כבד של ילד רצוי-לא רצוי ואחים שצריכים להתנצל כשהם מאושרים.

הספר גדוש במחשבות על בדידות: מיהו בודד, מדוע אנשים משריינים לעצמם בדידות, האם יש בה גם דברים טובים, האם אנשים מאושרים וזוגיים לעולם אינם בודדים ועוד.

 

באופן אישי, בהתחלה חיבבתי את פכטר. ניסיתי להזדהות עם המאבק שלו ועם כאבו, לסלוח לו על מעידות ולהאמין שהוא אדם רגיש, אבל שני המהפכים בסוף הספר הנחילו לי אכזבה. מסתבר שלא רק שאת עצמו הוא לא רואה, אלא שהוא גם לא רואה אנשים אחרים ממטר.

הכתיבה של שיינפלד, בעצמו רווק בן 35, עברה תהליך. אם ספריו הקודמים כללו תיאורים מעניינים אבל לפעמים מייגעים, היום הוא מדויק וחד יותר (אם כי יש עוד קצת מקום לצמצום...) באופן מעט פחות משמח, הכתיבה שלו – שהיתה נקייה כמו חולצה לבנה בפרסומת של אבקת כביסה – הפכה למעט אחרת. עדיין, במבחני הספרות הכללית הוא היה מקבל 10; אבל שיינפלד, התרגלנו לפינוק אמיתי: ספרות טובה ללא נוכחות של חדרים מסוימים בבית.

שיינפלד גם מעניק, בעיקר בתחילת הספר, מקום לביקורת על הציבור הדתי והיחס שלו לרווקים. נכון, הספר משוּוק לציבור הכללי והדמויות בעלילה אינן של חובשי כיפות. אבל מי שהוא בן המגזר יתקשה שלא לראות את הביקורת (והיא לגיטימית ושווה הקשבה) על היחס של כולנו אל רווקינו.

ועוד הערה על שנת 2020: אמנם הטכנולוגיה מתקדמת היום בקצב מאוד מהיר, ונכון שקשה לתאר מה יהיה כאן בעוד שמונה שנים, אבל הייתי מצפה בכל זאת למעט יצירתיות כדי להגביר אמינות.

שורה תחתונה: ספר גדוש ומלא, שמספר סיפור אבל גם מעורר מחשבה, על פטאליזם ועל יכולת להשתנות, על משפחה ואהבה אמיתית, על נחישות ורגישות וגם – איך לא – על פניה השונים של הבדידות. ספר שהוא ממש לא רק לרווקים.

ofralax@gmail.com