בשבע 496: פרידות

משבת המלכה, מהקוקו של הפעוט, מהרווקות ומהפריון –פרידות לעולם אינן קלות, אך אפשר להתגבר על הדכדוך אם מבינים את משמעותן



חנה קטן , י"ז בסיון תשע"ב

סעודה שלישית. כולם מזדרזים ומתגייסים להכנת הסלטים ולעריכת השולחן, נוטלים ידיים ומתענגים על השעה האחרונה שנותרה לפני הסתלקותה של שבת המלכה. בן הזקונים מחלק ספרי משניות, וכל אחד בתורו קורא משנה מפרקי אבות, למגדול ועד קטן. אנחנו שרים שירי נשמה וכיסופים, כשלרפרטואר הרגיל מצטרף מדי פעם שיר נוסף, עת אחד מבנינו מלמד אותנו ניגון חדש שהגיח זה עתה מכותלי הישיבה שלו. וכרגיל – כמה משפטים של 'נאום לאומה' לסיכום השבת ולקראת השבוע הבא מפי בעלי, קינוח, זימון וברכת המזון במנגינה יקית קצבית. ולפני היציאה מהבית לתפילת מעריב של מוצאי שבת בעלי פונה אלי במבט רחום ואומר לילדי: "תסתכלו על אמא, אני רואה שהדיכאון של מוצאי השבת כבר מתחיל..."

 ואכן, כל מוצאי שבת מיד לאחר צאת שלושה כוכבים ראשונים אני מרגישה ממש בפועל איך שהנשמה היתרה מתרוקנת מתוכי, והדכדוך פושה בי.

לשמחתי, קראתי לאחרונה דברים דומים על הרב חרל"פ זצ"ל, בספר החדש שכתב נינו, שנקרא 'שירת הי"ם'. הוא מספר שכאשר הרב היה מסיים את אמירת ההבדלה במנגינה המיוחדת לו, הוא היה מתיישב ושותה את היין כשפניו מתכרכמות בצער. היה ניתן ממש לראות את העצב על עזיבת השבת חרוט בפניו ברגעים אלה. צערו הגדול גרם לסובבים אותו לראות את קדושת השבת מסתלקת והולכת לה. כך תיארו כמה מזקני ירושלים לפני הנין את הנהגות סבו בכל מוצאי שבת, והנה כיוונתי לדעת גדולים וצדיקים.

נדמה לי שהצער הזה נובע מכאב של פרידה, פרידה מדבר טוב שמסתלק עכשיו ויחזור בעזרת
יש פרידה מהרווקוּת. כלות רבות מתקשות לעכל את המשמעות העמוקה של המעמד בו הן נתונות. העיסוק שלהן בבחירת צלם או בעיצוב ההזמנות הוא הרבה יותר משמעותי עבורן מאשר ההתבוננות לעֵבר מעגל הזוגיות שהן עומדות להיכנס אליו
השם רק עוד ששה ימים. ובכלל, פרידות תמיד קשות לי. ויש המון פרידות בחיים. למשל, מקובל היום אצל הרבה משפחות לגדל את שערו של הבן בשנותיו הראשונות, ובגיל שלוש מגיעה הפרידה מהקוקו – וגם מעט מחן הילדות נעלם לו עם גזירת השערות היפות כל כך. ופתאום הילדון רך השנים עוטה דמות של ילד בוגר עם כיפה ופאות, משהו חדש לגמרי. הרבנית ימימה כותבת שסוד מנהג החלאקה הזה הוא במתן גבולות – העניין אינו גזירת השיער, אלא השארתן הבולטת של הפאות; הפאה נמצאת בין האוזן והפה, שני שערים חשובים לחינוך ולריסון עצמי – קבלת מרות ומשמעת דרך האוזן, ותוכן וסגנון דיבור דרך הפה.

אצל רוב נכדינו העיטוף הקבוע בציצית הגיע רק אחר כך, עם הפרידה הסופית מהטיטול. גם זה סוג של פרידה... ילדינו נפרדו בדרך כלל בגיל מופלג מהחיתולים (אצל האחרונים זה כבר היה טיטול, ברוך השם), והנחנו להם להגיע לזמן המתאים בלי לחץ, כשאנו מתאימים את עצמנו ואת ציפיותינו לעקומת הבשלות הפיזיולוגית המתאימה לכל אחד מהם. אך יש הורים פחות גמישים, ש'נלחמים' עם התינוק שלהם כדי שיהיה סוף סוף יבש ונקי, ולפעמים להצלחה מסוג זה יש מחיר כבד. אנחנו הגענו כבר מזמן למסקנה שחבל על מאמצים מיותרים להאצת התהליך: כל ילדינו נגמלו מאוחר יחסית, וכשהרגע החגיגי הגיע – ביוזמתם – הם הפכו בדרך כלל תוך ימים ספורים לגמולים לגמרי ביום ואחר כך גם בלילה, ללא נסיגות בהמשך וכמעט ללא 'פספוסים', כך שאצלנו, לפחות, הסבלנות השתלמה.

אך קיימות גם גישות שונות. בהיותי רופאה צעירה במחלקת ילדים, סיפר לנו אחד הרופאים הבכירים, ממשפחה יוצאת גרמניה, על החינוך היֶקי שקיבל בבית הוריו: בביתם נהגו להושיב כל תינוק בגיל תשעה חודשים על הסיר, ממנו לא קם עד שהצליח במשימתו (וזה פלא, שהרי ישנם ילדים שעוד לא יודעים לשבת בגיל זה); והנה, להפתעת הכל, מתברר שלא היה תינוק במשפחתם שלא עמד (או ישב, ליתר דיוק) במשימה! אני תוהה לעצמי אם מדובר בחינוך, או שזהו עניין של תורשה, סוג של משמעת שהיתה טבועה במשפחה זו בגנים.

ויש פרידה מהגן. מי לא זוכר את היום הראשון בתלמוד התורה או בכיתה א'? גם אם לא כל ילדיי זוכרים בדיוק, אני כאמא בוודאי לא שוכחת. היו לי ילדים שאצלם כל פרידה ממני בכניסה לגן לוותה בבכי ארוך ומייסר (עבורי, בעיקר), לעומת אחרים שכבר מהיום הראשון נופפו לי בקלילות לשלום (וגם אז התייסרתי – הפעם על הקלות בה הילד 'מוותר' עלי...)

וישנן פרידות רבות במעגלי חיי האשה. למשל, גיל ההתבגרות. זו פרידה – לא פתאומית, אמנם – מהילדות. הילדה עוטה פתאום דמות של אישה קטנה, כאשר מאחורי הדמות הכאילו-בוגרת מסתתרת עדיין ילדה, שעולמה הפנימי מורכב מבובות וקפיצה על חבל. מצב מבלבל ומתעתע. אם האם הנבוכה תשכיל להעביר לבתה את המסר, התחושה וההבנה שמדובר באותות המבשרים על כניסה למעגל הנשיות והפריון, לעולם שכולו בריאה ונתינה וטובה, הנערה תקבל בשמחה את השינויים הרבים החלים בגופה.

ויש פרידה מהרווקוּת. אני זוכה לראות כלות רבות שמתקשות לעכל את המשמעות העמוקה של המעמד בו הן נתונות. העיסוק שלהן בבחירת צלם או בעיצוב ההזמנות הרבה יותר משמעותי עבורן בתקופה הזו מאשר ההתבוננות פנימה וקדימה לעֵבר מעגל הזוגיות שהן עומדות להיכנס אליו, לקראת נטילת נועם עול גידול הדור הבא על כתפיהן.

ויש את הפרידה מההנקה. אצל נשים רבות מתקיימים דברי חז"ל: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק"... בדרך כלל ההנקה היא דבר מצוין, אך לעיתים נשים מתעקשות להיניק גם במקרים הבודדים בהן רופאת הנשים אומרת להן שזה גוזל את מעט הכוחות שיש להן, או כאשר ההנקה משבשת להן ולכל המשפחה את חיי היום יום. זכיתי כבר לראות נשים שהמשיכו להיניק ילד כמעט עד סוף ההיריון של אחיו הקטן, כשהתינוק כבר יודע לברך ברכה על חלב אם, כמו שהאגדה מספרת על דוד המלך...

ויש את הפרידה שהיא הקשה מכל עבור רוב הנשים, והיא הפרידה מהפריון.

היא נכנסת לחדרי בליווי בעלה. צעדיה איטיים. ניכרים עליה הכאב והמאמץ בכל צעד וצעד. ואז בעלה לוחש לה דבר מה באוזן, היא מעלה חיוך על פניה ואחר כך מצחקקת בשקט, אך מיד פניה מתעוותים והיא אומרת לבעלה בעדינות: "זה כואב! שכחת שהרופאים הזהירו אותנו שהצלקת רגישה, ושכדאי להימנע במשך שבועיים משיעול או מצחוק?" מתברר שהיא עברה כעת ניתוח קיסרי רביעי, וזכתה לבת מתוקה, ראשית שמה. במהלך הניתוח התברר שמדובר במצב שנקרא 'שליה נעוצה', בה נאחזת השליה בשריר הרחם, וניתוקה ממנו גורם לדמם רב. היא אושפזה בטיפול נמרץ למשך מספר ימים, וקיבלה כמה מנות דם. כעת היא באה לביקורת אחרי לידה, והיא מספרת לי שהובהר לה על ידי הצוות הרפואי שאסור לה יותר להרות, והבשורה קשה לה מנשוא. הרי היא רק בת 32! היא חלמה על משפחה עם עשרה ילדים לפחות. אני מנחמת אותה בנחמה הקבועה שלי: אי אפשר לדעת את החשבונות האלוקיים; הנה הרב אלישיב שליט"א היה בן יחיד להוריו, והוא זוכה לראות בחייו מעל לאלף צאצאים.

ואכן, נוכחתי לדעת, מניסיון רב שנים, שרוב הנשים חוות קושי בפרידה מהפריון, בעיקר אם הפרידה הזו לא היתה צפויה. התופעה הזו חוצה מגזרים, עדות, גיל והשכלה.

כשהפרידה מהפריון מתקרבת עם הכניסה לגיל המעבר, וביתר שאת כשמתרחשים שינויים פיזיולוגיים המחזקים בתודעתה של האישה את העובדה המצערת שכנראה היא לא תישאר צעירה לנצח – הרבה נשים לוקחות את זה קשה. בעיניהן מדובר על פרידה מחלום. אך אם נקשיב לגופנו, ונקבל כל קמט בפנינו באהבה, כשאנו יודעות שמאחוריו מסתתר סיפור ארוך של ניסיון חיים ובשלות רוח, ואם נתייחס לדליות הרגל (ורידים בולטים ברגליים) כאל ציורי ילדינו המתוקים החקוקים בגופנו, ואם נשכיל לשמוח עם העובדה שאת סממני הגיל הנפלא הזה הרווחנו בכבוד, ואשרינו שהגענו עד הלום בשלום – הרי אז נצלח כל חולשה ומכאוב, ונצפה בקוצר רוח לשלב הבא, לגיל הזִקנה שאליו ננחת בעזרת השם בנחיתה רכה עד כמה שאפשר.