בשבע 496: אין חוק 'עוקף בג"ץ'

הכנסת היא הריבון שמחוקק חוקים ובג"ץ רק מפרש אותם * לכן אסור לתת למושג 'חוק עוקף בג"ץ' להשתרש בתודעה הציבורית

אשר כהן , י"ז בסיון תשע"ב

עוצמתה של השפה ככוח פוליטי וכאמצעי לעיצוב ולשינוי המציאות הפכה כבר מזמן לתחום מחקר העומד בפני עצמו. בהקשר זה זכור במיוחד אותו 'שיחדש' של ג'ורג' אורוול בספרו '1984' ההופך אמת לשקר ושקר לאמת.

סוגיית בתי שכונת האולפנה בבית אל העלתה לשיח הציבורי בפעם המי יודע כמה את המושג המפורסם: 'חוק עוקף בג"ץ'. חיפוש פשוט של הביטוי בגוגל מעלה קרוב לארבעים אלף תוצאות, מספר מרשים שיכול להעיד על התבססותו של המושג והפיכתו למותג. יש להניח שלידתו של המונח, כמו גם השימוש הנפוץ בו, יימצאו במיוחד ובעיקר בקרב אלה שאיבדו את יכולתם להשיג רוב בבחירות ולשלוט בבית המחוקקים, היכן שמתקבלים החוקים שעל פיהם החברה והמדינה מתנהלות.

מדובר במונח ההופך את היוצרות, מעין היפוך גמור של הפירמידה השלטונית המקובלת. כל זאת גם לאחר שנשקלל פנימה את העיקרון הראוי והחיוני של איזונים ובלמים הדדיים בין רשויות השלטון, ואפילו נתמוך באקטיביזם השיפוטי ברמה זו או אחרת.

מי שמתאר חוק כעוקף בג"ץ, אומר למעשה שהכנסת, הרשות המחוקקת, איננה רשאית לחוקק בכל מקרה שבו החוק אינו עולה בקנה אחד עם פסיקת בג"ץ. מעבר להגבלה זו של המחוקק, פירוש המושג הוא שכל פסיקת בג"ץ הופכת בעצמה לחוק. ולא סתם חוק, אלא חוק-על שלא ניתן לבטלו. ממש חוקה משוריינת.

ניצחונו של מושג בעל עוצמה ניכר לא כאשר הוא נפוץ וניכר בקרב תומכיו, אלא בעיקר כאשר הוא הופך למושג שגור גם בקרב מתנגדיו. נסו לדוגמה לבדוק כמה תוצאות מעלה המונח 'חוק עוקף בג"ץ' רק באתר ערוץ 7. אמנם נכון שנמצא גם לא מעט ביקורת, אך ניתן למצוא לא אחת גם את השימוש הרגיל והנפוץ לתיאור חוק שנועד לתקן את פסיקת בג"ץ, שאינה נראית לרוב ברשות המחוקקת.

המונח הוא בעל קונוטציה שלילית רק בחברה שבה המוסד הנעקף, בג"ץ, זוכה למעמד-על מורם, כזה שאינו כפוף לכללי האיזונים והבלמים הדמוקרטיים בין רשויות השלטון. מדובר במונח רב עוצמה שהוא חלק מתהליך ארוך טווח של השגת שליטה על הפוליטיקה הישראלית שלא דרך המוסדות הפוליטיים הנבחרים.

מכיוון שאמירות כאלו במסגרת עיתון שנחשב דתי, ימני ולאומי ניתן לפטור בתנועת יד מזלזלת, כדאי לחזור למילים של מי שאינו חשוד. מדובר בפרופ' מנחם מאוטנר מאוניברסיטת תל אביב באחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו בתחום בעשור האחרון, 'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת': "בית המשפט עבר מתפיסה שעל פיה הוא מוסד מקצועני, שעיקר תפקידו להכריע בסכסוכים, לתפיסה שעל פיה הוא מוסד פוליטי. קרי: מוסד הנוטל חלק לצד הכנסת בתהליכים שבהם נקבעים הערכים החלים במדינה ומחולקים המשאבים החומריים במדינה". בהתייחסו לבעלי ההגמוניה לשעבר, שאיבדו את כוחם הפוליטי והפכו את בית המשפט לזירת פעילותם, הוא מוסיף ואומר כי "פעילותם זו זכתה לשיתוף פעולה הדוק מצדו של בית המשפט".

המאבק במגמות אלו אמור להיות פשוט: לחזור ולשנן שוב ושוב את כללי היסוד הפשוטים של הדמוקרטיה ובתוכם את מבנה הפירמידה השלטונית. מבנה זה אמנם כולל בתוכו איזונים ובלמים הדדיים, אך אינו כולל בתוכו מוסד שיפוטי ללא שום איזונים ובלמים. הוא בוודאי שאינו כולל בתוכו את המושג 'חוק עוקף בג"ץ'.

מי שלא יפעל כיום נגד המושג שהשתרש בשיח הפוליטי, ימצא את עצמו עוד מעט מול מושג חדש והרבה יותר חמור. המושג החדש, כפי שהופיע כבר מעל דפי עיתון 'הארץ', הוא לא פחות ולא יותר מאשר 'חוק הורס בג"ץ'.