בשבע 496: רבנות בהכשר השופטים

הודעת היועץ המשפטי בשבוע שעבר בדבר ההכרה ברבנים רפורמים ותקצובם היא רק צעד נוסף בהכרה הזוחלת שמקבלת התנועה מהממסד בישראל

עפרה לקס , י"ז בסיון תשע"ב

 בשטח, לעומת זאת, הקהילה הרפורמית אינה מתרחבת והפופולריות שלה בציבור הישראלי נמוכה | בינתיים, עתירותיה של התנועה מעכבות את מינויים של עשרות רבנים, כולל לקהילות עקורי גוש קטיף

מספר ימים לפני חג השבועות הודיע היועץ המשפטי של ממשלת ישראל לבית הדין הגבוה לצדק, שהוא מסכים לקבל את הצעת שופטי ישראל. קצת לפני יום מתן תורה, החליטה המדינה שלאנשים המובילים תנועה שפועלת "לקידום חופש הדת והמצפון של אזרחי ישראל, לקידום הסובלנות הדתית... להפרדת הממסדים הדתיים מרשויות השלטון" (מתוך אתר התנועה) יהיה ניתן לקרוא רבני קהילות. עוד הסכימה המדינה לתקצב את הקהילות האלה, שמגיירות ומשיאות, מתפללות ואוכלות שלא על פי דת ישראל כפי שהיא מועברת מדור לדור. ברקים ושופרות לא היו שם, אבל כנראה שענן כבד וערפל כן, אם כי מסוג שונה לגמרי מזה שהיה בהר סיני לפני שלושת אלפים שלוש מאות עשרים וארבע שנים בדיוק. (אגב, שמתם לב שמצד אחד התנועה בעד הפרדת הממסד הדתי מהרשויות ומצד שני מבקשת ממנו תקציב?)

הכסף - לרפורמים בלבד

הסאגה המשפטית הזאת, שהחלה לפני שבע שנים והסתיימה לפני שבועיים, לא היתה כמובן הפנייה הראשונה של התנועה הרפורמית אל בית המשפט העליון, שם יש לה, כנראה, על מי לסמוך. סקירה חלקית בלבד של הפסיקות בשנים האחרונות מעלה שלל תביעות של התנועה בדרישה להכרה של המדינה בהיבטים שונים. המקרה המפורסם ביותר הוא בג"ץ 'גיורי הקפיצה' שבו נפסק כי גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים שמתחילים בישראל ומסתיימים בחו"ל יוכרו על ידי מדינת ישראל. הקביעה הזאת עוררה רעש רב, אבל מאז ועד עתה עשתה התנועה הרפורמית צעדים נוספים אל תוך המערכת הממסדית-דתית של מדינת ישראל. לפני ארבע שנים נקבע שהמדינה תתקצב מכוני גיור רפורמיים כפי שהיא מתקצבת מכונים אורתודוכסיים. לפני חצי שנה קבע בג"ץ כי מוסד של התנועה שמכשיר רבנים וחזנים איננו מוסד תרבות כי אם מוסד דת, ולכן על הרשויות להעניק לו פטור מארנונה כפי שנהוג ביחס למוסדות דת אחרים.

ההחלטה שהתקבלה לפני שבועיים אודות תקצוב הקהילות אמנם נוגעת רק ליישובים במועצות אזוריות, והתקציב יועבר מהמשרד לשירותי דת דרך משרד התרבות, והיועץ גם קבע שלא יהיו להם סמכויות הלכתיות מכל וכל, אבל הרפורמים יצאו בתחושת ניצחון. המאבק לא היה רק על תקציב. המשרד לשירותי דת התעקש להמשיך ולקרוא למנהיגיהם "ראשי קהילה". הם, מצידם, לא התפשרו על סמנטיקה וביקשו להיקרא רבנים. גם בזה הם ניצחו.
הרב שמואל אליהו: מה הם עושים עם הכסף שלהם? זו תנועה קיקיונית שמשקיעה את זמנה וכספה ברדיפה אחרי רבנים, בעזרה למסתננים, לבדואים בנגב ולפלשתינים. בשביל זה הם קמו? למה הם לא לוקחים את הכסף הזה ומלמדים בו תורה?"

לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה יש שתי משמעויות. הראשונה והבולטת היא ההכרה הזוחלת במעמד התנועה הרפורמית בישראל. מי שמנסה להתנחם בכך שהוא חי במדינה שוויונית, מוזמן להתבונן לעומק בקביעת היועץ ולהבין שיש כאן, בעצם, אפליה לטובת הקהילה הרפורמית בישראל. כי מעתה יקבלו הקהילות הרפורמיות תיקצוב, והקהילות האורתודוכסיות ימשיכו לממן את הרב שלהן מכיסן. היטיב לנסח זאת הרב שמואל אליהו: "אם הם יקבלו תקציבים כמו שהציבור הדתי מקבל - מצבנו יהיה מצוין. הם לא יקבלו שום דבר ולא תהיה בעיה".

לפי החוק, קהילות קטנות לא זכאיות למימון של רב, אלא קבוצות של כמה אלפי אנשים, כגון שכונות. בישראל לא מגיע מספרם של הרפורמים לאלפים האלה, ובכל זאת הם יקבלו מימון.

"זה ממש לא שוויוני", מסכים אביגדור אוחנה, מנכ"ל משרד המשפטים, עם הטענות, "הרפורמים מקבלים מעל ומעבר למספרם באוכלוסייה. צעקנו את זה ואמרנו 'בוא ניתן להם כמו שאנחנו נותנים לכולם', אבל בית המשפט אימץ את העמדה שלהם".

אולי בעצם טמונה פה הזדמנות? אולי גם קהילות אורתודוכסיות יוכלו לקבל סיוע למימון רבני קהילה?

"בהכירי את הנפשות הפועלות בעיקר בתחום המשפטי, לא תהיה לזה אחיזה. הם יטענו תמיד שיש כאן אפליה מתקנת".

ביקשנו ממשרד התרבות, האחראי על התבחינים לקבלת מימון עבור רב קהילה שאינו אורתודוכסי, לעיין בקריטריונים לקבלת מימון. אחרי הכל, מעניין לראות מה המינימום המספרי שהופך קהילה לזכאית לרב, ומה נדרש מרב שאינו אמור לפסוק ואינו עוסק בענייני כשרויות, טהרת משפחה או עירובין. מהמשרד נמסר לנו שהנושא נמצא בעבודה.

אבל את אוחנה, ולא רק אותו, מקוממת גם ההסכמה של וינשטיין לכנות אותם רבנים. על הסוגיה הזאת, הסמנטית לכאורה, היו ויכוחים ארוכים ומרים, וגם כאן היתה כניעה של המדינה. אוחנה שואל: "הרב שלי, שהוא תלמיד חכם גדול ויש לו סמיכה, לא יוכל להתמודד מחר על משרת רב שכונה, כי הוא לא עבר את מבחני הרבנות הראשית. ואילו אצלם, לא משנה אם הם למדו או לא - הם יכולים להיקרא רבנים ולקבל תקציבים מהמדינה".

מופלים לטובה בהחלטות המשפטיות. רפורמית בכותל

לרכוש את לב ההמונים

כשפנינו לרב אורתודוכסי של קהילה גדולה ושאלנו האם מעתה, כשהרבנים הרפורמים יקבלו תקציבים, תתפתח תחרות בלתי הוגנת כי הם יוכלו לפתח את הקהילות שלהם באופן שימשוך אנשים, הרב התחיל לצחוק. "אם את חושבת שהם זקוקים לכסף, אז את לא בעניינים. יש להם מיליונים שהם לא יודעים מה לעשות בהם. מה שהם רצו זאת הכרה מהמדינה, ובנושא הזה הם ניצחו ניצחון קטן. בשלב הבא הם יעשו עוד צעד קטן".

אבל הרב מפריד בין המישור החוקי-רשמי לבין מה שקורה בשטח. וזה, הוא אומר, "תלוי בראש ובראשונה בנו. יש מקומות שבהם יש ניסיונות להקים בית כנסת רפורמי, והשאלה היא אם הרב והקהילה האורתודוכסית יצליחו לייצר הזדהות עם החברה הישראלית החילונית. אם הרב לא יזלזל בחברה הזאת ולא ידחה אותה, הם לא יחפשו אפיקים אחרים. מי שינצח הוא מי שירכוש את לב ההמונים".  

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, מבקש גם הוא להפריד בין הפרקליטות ובג"ץ ובין האזרחים. הראשונים, הוא אומר, מתקדמים בכיוון אחד: "המדיניות המשפטית ידועה בתלישותה". מנגד מצוי השטח, וכדי להדגים מה קורה בו הוא מביא את עירו צפת, בה יש למעלה מ-100 בתי כנסת. "רק אחד מהם הוא קונסרבטיבי, וגם בו יש מניין פעם בשנה, ביום כיפור שחל בשבת". הרב אליהו, שהכיר את רב הקהילה הקונסרבטיבית, נהג לקבל אותו בלשכתו ואף הספיד אותו בלווייתו. הרב לא שומר טינה לקהילה ולא נלחם בה. על הרב ההוא הוא אומר ש"הוא היה איש טוב שגדל בארצות הברית וזה מה שהוא הכיר". גם יתר חברי הקהילה, הוא מסביר, הם 'חוצניקים' לשעבר, שבהתחלה הלכו לבית כנסת בסגנון שהם מכירים, אך לאט לאט מוצאים את מקומם בבתי הכנסת בעיר, "כי בתי הכנסת הרגילים הם הרבה יותר אמיתיים ושמחים. גם חילונים שמגיעים לבית הכנסת מחפשים משהו אמיתי ושמח".

אבל אולי עד היום הרפורמים לא התפתחו בישראל בגלל מחסור בתקציב?

"בצפת אף בית כנסת לא מקבל מהמדינה תמיכה של אגורה. בתי הכנסת הוקמו רובם ככולם על ידי אנשים פרטיים. לתנועה הזאת יש המון כסף, אני לא יודע אם מישהו מקבל תמיכה כספית כמו שהם".

גם אם בעירו אין בתי כנסת של התנועה, הרב אליהו מכיר אותה ממקומות אחרים: "מה הם עושים עם הכסף שלהם? הם רודפים אותי בבג"ץ וכבר עתרו נגדי ארבע פעמים על התבטאויות שלי שלא מוצאות חן בעיניהם. זו תנועה קיקיונית שמשקיעה את זמנה וכספה ברדיפה אחרי רבנים, בעזרה למסתננים, לבדואים בנגב ולפלשתינים. בשביל זה הם קמו? למה הם לא לוקחים את הכסף הזה ומלמדים בו תורה?"

אבל חוסר דאגתו של הרב מהמציאות בשטח אינה מורידה מכעסו על המערכת המשפטית, שהיא בעיניו הבעיה האמיתית בסוגיה הזאת. הרב מציין שהשופט אהרן ברק, אחרי פרישתו, אך בעודו מעורב בשיפוט באחת מהעתירות של התנועה הרפורמית, קיבל מהם אות של כבוד. בלשון ההלכה, הוא אומר, קוראים לזה שוחד מאוחר, שפוסל את האדם לשפיטה ובעצם מאיר באור מאוד מסוים את ההתנהלות שלו כל השנים.

לא להרגיז את האמריקנים

"יש הכרה זוחלת בתנועה הרפורמית", מסכים פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן, ומסביר שהמדינה לא תמיד יכולה ולא תמיד רוצה לשים גבולות ולהודיע שהיא הולכת רק לפי האורתודוכסיה. "בכל מקום שיש שוויוניות, המדינה שמוגדרת דמוקרטית צריכה להראות שיש סבירות ושאין אפליה, בעיקר בכל הקשור לחלוקת תקציבים". האם ההכרה הזוחלת הזאת תביא בסופו של דבר לדיינים רפורמים מוכרים ומתוקצבים או לזוגות שמתגרשים בבית דין רפורמי? כהן סובר שלא, ומסביר: "החוקים שחוקקו לפני חוקי 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק' מוגנים מפני החוקים האלה באשר הם נחשבים 'דינים קודמים', ולכן אם חוק בתי הדין הרבניים אינו מאפשר למאות אלפים בישראל להינשא (עולים מחבר העמים, ע"ל) או לא מאפשר לרפורמים להשיא - בג"ץ לא יכול לשנותו".

אבל כהן לא חושב שהכדור נמצא לגמרי בידי המחוקק. לפחות לא במציאות של מערך הכוחות כנסת-בג"ץ כפי שהוא היום. לו יצויר שמרבית חברי הכנסת יחליטו לחבק את התורה כפי שניתנה למשה מסיני, ולהודיע קבל עם שהמדינה היא אורתודוכסית בלבד, בג"ץ לא יאפשר חוק שכזה מפני שהוא יהיה לא חוקתי. הסיבה השנייה נעוצה במערכת היחסים של מדינת ישראל מול התפוצות ובעיקר מול ארצות הברית, שם תופסות הקהילות האלה נפח נכבד. "אין סיכוי שמישהו יעביר היום חוקים כאלה, כי הוא לא ירצה להסתבך איתם".

לדידו של כהן, החלטת היועץ המשפטי לממשלה אכן מעניקה הכרה, אבל אין לה אפקטיביות מעשית מול רוב אזרחי ישראל. "התנועה הזאת פעילה בישראל מסוף שנות ה-80, אז היא סימנה לעצמה את ישראל כיעד אסטרטגי. ובכל זאת ל'תנועה להתחדשות יהודית', שהיא ישראלית-חילונית וצעירה יותר, יש הרבה יותר חסידים". כהן סובר שהמשפט של פרופ' שלמה אבינרי "אני לא הולך לבית הכנסת, אבל בית הכנסת שאני לא הולך אליו הוא אורתודוכסי", תופס כלפי רוב רובם של יהודי ישראל. אם בגלל שהרפורמה היא תנועה מיובאת מחו"ל ובעלת מאפיינים חוצניקים, ואם בגלל שבישראל הגישה האורתודוכסית היא בסיס לכל דיון.

טיעון נוסף הוא שאפילו אצל הרפורמים עצמם יש לפעמים תחושה שהתנועה לוקה בחוסר אותנטיות, ושהדבר האמיתי, גם אם הוא נוטה להחמיר לפעמים, הוא האורתודוכסיה, שמשמרת את המסורת. לדברי כהן, ואולי זו השורה התחתונה, למרות הפסיקות והמאבקים שלה שהסתיימו בהצלחות, התנועה הרפורמית בישראל לא הצליחה בעשור האחרון לפרוץ את מסגרת 25 הקהילות. כהן, והוא לא היחיד, חושבים שעוד פסיקת בג"ץ לא תועיל להם בעניין הזה.

ofralax@gmail.com

 

 

רבנים בהמתנה

מי שיעיין בהתכתבות המשפטית של משרד המשפטים עם בג"ץ, יגלה בין השורות מציאות לא פשוטה. בשל העתירה, שהוגשה כאמור לפני שבע שנים, החל בירור מקיף במשרד לשירותי דת בכל הנוגע לתיקצוב רבנים, והוחלט לעשות סדר בדרישות המופנות כלפי רבני יישובים בשאלה איזה יישוב זכאי לקבל רב וכן בתנאי השכר שלהם. עד כאן מדובר בבשורה מצוינת, שכן בתחום שרר כאוס. בימים הקרובים מתעתד המשרד לשירותי דת לפרסם קריטריונים ותנאים לרבני יישובים.

ואולם, בשל ההתנהלות המשפטית הסכימה המדינה לעצור כל מינוי של רב בכל יישוב שהוא עד לסיום בירור העתירה, והתוצאה היא שכבר שבע שנים משרות רבנים ביישובים אינן מאוישות. לרבנים שנפטרו או שהחליטו להמשיך הלאה לא מונה מחליף, לפחות לא במימון המדינה. נשמע לא דרסטי? אולי, אבל מהמסמך של משרד המשפטים עולה שמספר הבקשות לאיוש משרות רבנים ביישובים מגיע ל-130 (!) ומנכ"ל המשרד מעריך שכעת, עם היפתח המחסום, יוגשו בקשות נוספות.

את הכלל הזה של אי מינוי רבנים היה אפשר להחריג במקרים קיצוניים, אלא שהיה צורך לקבל את אישור העותרים - קרי התנועה הרפורמית, כדי לעשות זאת. כשהמדינה פנתה אליהם לפני מספר חודשים בבקשה למנות לפנים משורת הדין רבנים ל-12 קהילות גוש קטיף שעוברות אל בתי הקבע שלהן, אנשי התנועה סירבו. המדינה אמנם הפצירה בהם  שמדובר באוכלוסייה שגורשה מביתה ועברה טראומה קשה, והרב משמש לה פעמים רבות גם משענת סוציאלית. אבל העותרים לא הסכימו וכתבו "אדרבה, אם המדינה סבורה כי קיים צורך לוחץ למינוי רבנים למפוני גוש קטיף, תתכבד ותסדיר במהרה את הסוגיה המועלית בעתירה".