בשבע 496: "זה רגע האמת, חייבים לזעוק"

מכל רחבי הארץ הגיעו השבוע אזרחים לתמוך בעשרות שובתי הרעב במאהל המחאה בירושלים

רבקי גולדפינגר , י"ז בסיון תשע"ב

בין השובתים היו צייר בן 91, רבנים, ראשי מועצות ואזרחים מאזור המרכז | לצד טענות קשות נגד העוולה המדינית והמשפטית, מבטיחים תושבי שכונת האולפנה למנוע בכל דרך את הרס הבתים

המוני המבקרים שהגיעו השבוע למאהל המחאה של שובתי הרעב בירושלים יכלו לשמוע שם שיח נחוש על מאבק ואמונה בצדקת הדרך, לצד דיבורים על "התנתקות שנייה", "פוסט טראומה" ו"פצע מדמם". צעירים ומבוגרים צבאו על פתחי המאהל, מבקשים להביע את תמיכתם בשובתים. רבנים ואישי ציבור הגיעו לחזק, אולם באורח פלא דווקא הפוליטיקאים בלטו בהיעדרותם.

 צונאמי של בג"צים
דידי דיקשטיין: נתן אשל וצביקה האוזר ישבו אצלי בבית והסתכלו לי בעיניים. הם התחייבו לסדר את העניינים. שיירות של שרים מהליכוד, מש"ס, מישראל ביתנו, הגיעו בזה אחר זה, אבל לצערי מסתבר שלנסר את הכיסאות שלהם יותר מסובך מלנסר בתים של שלוש קומות

יהודה יפרח, תושב עמונה ומיוזמי שביתת הרעב, לא נח לרגע. הוא שוחח עם המבקרים, השיב לטלפונים, לחץ ידיים, נתן הנחיות לפעילים ובעיקר השרה רוח איתנה על הסובבים. "אמנם בגלל השביתה אני מאוד חלש פיזית ויש לי סחרחורות איומות, אבל ברור לי מעל לכל ספק שהגענו לרגע האמת. ממשלת נתניהו הולכת לבצע התנתקות ולעקור מאות משפחות מהבתים שלהם. אני חי בעמונה כבר שתים עשרה שנה, חמשת ילדיי נולדו וגדלו במקום, והבית שלי הפרטי עומד לפני חורבן. יש רגעים בחיים שמוטלת עליך החובה לקום ולזעוק".

יפרח מתאר כיצד הגיע להחלטה לפתוח בצעד קיצוני של שביתת רעב. "הרגשתי שאסור לשתוק יותר, והחלטתי לדבר עם אנשים. כולם אמרו לי 'עזוב, זה לא יעזור'. כולם הסבירו לי רק למה זה לא יעבוד. ב"ה מצאתי שותף לדרך - הרב פרנק, ומאז המאבק התעורר וקול האמת נשמע יותר ויותר. זה נכון, רק לפני שבע שנים עברנו שבר איום ונורא. עד היום אנחנו מלקקים את הפצע ההוא. אנחנו נמצאים במצב של פוסט טראומה ואיבדנו את האמון ביכולת שלנו להשפיע. יש תחושה שהכל גדול עלינו. אבל צריך לזכור שהתמצית של הנקודה היהודית נמצאת בדיוק במאבק הזה".

יפרח מציין כי לאור היכרותו את החומר המשפטי בתיקים המדוברים, התוצאות הרות האסון מהפינוי הנוכחי עומדות להיות נרחבות לאין ערוך. "אם שכונת האולפנה תיהרס זה יכשיר הרס של יישובים רבים אחרים שנמצאים באותו סטטוס משפטי. כולם מבינים שהמבנים של גבעת האולפנה הם רק קצה הקרחון והבעיה האמיתית היא צונאמי של בג"צים נגד מבנים בעוד יישובים ביהודה ושומרון. תשעת אלפים מבנים, רוב בית אל ועופרה תחת אותו איום". בדבריו מדגיש יפרח כי זירת המאבק חייבת להיות הזירה המשפטית: "המצב הזה של היכנעות לתכתיבים של פרקליטות משפטית, שמנהלת אג'נדה פוליטית מאחורי גבה של הממשלה, לא יכול להימשך. יש כאן שליטה של טרור משפטי. הזירה האמיתית היא הזירה המשפטית ואנחנו דורשים מהליכוד להנהיג ולא להיגרר. ממשלת נתניהו הולכת לקחת את מאות המשפחות שנמצאות בעמונה, במגרון, בגבעת אסף ובגבעת האולפנה ולהשליך אותן לרחוב. זו מציאות בלתי נסבלת וזו כניעה לתכתיבים של השמאל הקיצוני".

"יש כאן שליטה של טרור משפטי". מאהל שובתי הרעב

 סמ"סים ישירים לשרים

קרוב לארבעים שובתי רעב מכל הארץ התקבצו במאהל: בועז שפירא מתל אביב, רויטל בן שמואל מירושלים, דליה שוורץ מנחלים, ד"ר גבי אביטל מרחובות, הלל וידל, דביר רז, איתי הראל, ח"כ יעקב כ"ץ, איתי אליצור, הרב הלל הורוביץ, ראש מועצת בנימין אבי רואה, ראש מועצת שומרון גרשון מסיקה, ניצנית ריקלין, רב היישוב עמונה הרב יאיר פרנק ועוד.  

זקן שובתי הרעב הוא אברהם נוחם בן ה-91 מהיישוב עלמון-ענתות, הסמוך לשכונת פסגת זאב. נוחם הוא צייר ופסל אשר חש כי אינו יכול להישאר אדיש למתרחש והחליט להצטרף למאבק באופן פעיל. למרות שלא הכניס אוכל לפיו כבר קרוב לשבוע, הוא פעיל ונמרץ. שובתי הרעב האחרים שעימם שוחחתי דיברו בהתפעלות על נוחם, אשר על אף גילו המופלג מסור באופן יוצא דופן למאבק על ארץ ישראל.

הרב עזריה אריאל (42), תושב ירושלים ואב לשבעה, הגיע בשבת האחרונה יחד עם משפחתו לתמוך בשובתים. אז נמלך בדעתו לא להישאר רק כצופה מן הצד והצטרף לשובתי הרעב. "הרגשתי שאני חייב לפעול. שביתת רעב זו הבעת מחאה חריפה. זו אולי המחאה הכי קיצונית שניתן לעשות מבחינה חוקית".

האם כשפתחת בשביתה היית מודע לסיכוי הלא גדול שיש ביד השובתים לשנות את המציאות?

"הציבור שלנו נמצא בטראומה, הוא לא מאמין בכוח שיש לו ומרגיש שהוא מדבר לקירות ולאבנים. קיימת תחושה של חידלון וייאוש, אבל אותי חינכו שהאדם חייב לעשות ולהשתדל. אני רציתי למצות את הסיכוי הקטן שקיים לשנות את דעתם של חברי הכנסת. עם שמץ התמימות שעוד נשאר לנו, אני וחבריי שובתי הרעב משמיעים את קולנו".

הני פישלר (75), תושבת היישוב רמת רזיאל הסמוך לבית שמש, ניצבה השבוע במאהל מול קיר ובו פירוט מספרי הפלאפונים הישירים של השרים. במשך דקות ארוכות עמדה פישלר והעבירה לכל השרים הודעה אישית המבקשת 'אל תיגעו בארץ ישראל'. "כל מי שנגע בארץ, כמו אריאל שרון ואהוד אולמרט", אומרת פישלר, "אנחנו יודעים איפה הוא היום... אני מקווה שהם לא ישכחו את זה".

אליהו לוי, בשנות החמישים לחייו, הגיע למאהל יחד עם רעייתו יהודית מחדרה. הוא מביע תחושות קשות. "תסלחי לי על ההשוואה, אבל לי זה קצת מזכיר מאהל של ניחום אבלים. כולם נכנסים בשקט. עוברים בין שובתי הרעב, לוחצים ידיים, מעודדים, מנסים לחזק. אבל בסוף אם נרצה ואם לא נרצה, 'המת' מונח לפנינו".

זו השוואה קשה ביותר. אם אתה כל כך פסימי, מדוע לקחת יום חופש ונסעת את כל הדרך מחדרה עד לירושלים?

"אני יהודי מפוכח, אין לי אשליות. אנחנו למודי ניסיון, לא? אבל יחד עם זאת, אנחנו מאמינים שיש לעשות השתדלות. מבחינתי ההגעה שלי לכאן היא הבעת הזדהות עם תושבי יהודה ושומרון, מלח הארץ שנאלצים שוב ושוב להיזרק מהבתים שלהם בבושת פנים".

הרב יגאל קמינצקי, רבה של גוש קטיף לשעבר, נכנס למאהל וחיבק את הנוכחים. "החשש מהתנתקות שנייה לציבור נפלא ולמוד סבל", הוא אומר, "בוער בעצמותיי. התחושה היא קשה ביותר. לא תיארנו שניפגש כל כך מהר שוב במאבק על ארץ ישראל ועל הבית שלנו", הוא נאנח. "זה קשה, זה מסובך, זה מורכב, אבל הקב"ה לא שואל אותנו. זה הניסיון שלנו ואנחנו צריכים להשתדל לעשות מה שביכולתנו. אסור להתייאש, שבע ייפול צדיק וקם. אנחנו עם נצח והאמת תלך ותתברר". 

"אין רחמים כלפי מתנחלים"

לאחר חודשים ממושכים בניסיון נואש להגן על ביתו, דידי דיקשטיין חש מרומה ופגוע: "מי לא באו לכאן? שרים, חברי כנסת, עוזרים, פקידים... כולם ישבו אצלי בסלון ופיזרו הבטחות. 'אל תדאג', 'נדאג לכם', 'יהיה בסדר'. נתן אשל וצביקה האוזר ישבו אצלי בבית והסתכלו לי בעיניים. הם התחייבו לסדר את העניינים. שיירות של שרים מהליכוד, מש"ס, מישראל ביתנו, הגיעו בזה אחר זה, אבל לצערי מסתבר שלנסר את הכיסאות שלהם יותר מסובך מלנסר בתים של שלוש קומות".

דיקשטיין מתאר תקופה מאוד לחוצה וחסרת ודאות שעוברת על משפחות השכונה. "זה מאוד קשה. אין לנו מושג מה יהיה איתנו. זה מורט עצבים. משפחות עם ילדים קטנים לא יודעות לאן ייזרקו מחר ומה יהיה איתן". הרגשות היותר קשים, מבהיר דיקשטיין, הם הצער והעלבון על ארץ ישראל. "הולכים להרוס שכונה פורחת בארץ ישראל, מלאה בילדים. זה למאוס בארץ שלנו. מה זה משדר לאויבים שלנו?".

דיקשטיין צעד השבוע יחד עם משפחתו בחום הכבד בצעדה בת שלושת הימים לכיוון כנסת ישראל. כשאני מבררת את תרומת הצעדה, דיקשטיין מסביר כי חשיבותה היא בזעקה שהושמעה. "קיימת מציאות שערורייתית. יש הרגשה של קטסטרופה ואנחנו לא יכולים שלא לזעוק את זה. העוול זועק לשמיים. בבדואים פורעי החוק שגנבו קילומטרים של אדמות מדינה לא נוגעים. בתים של ערבים לא הורסים, ורק אצל המתנחלים פועלים במידת הדין בלי טיפה קטנטונת של רחמים. זה פשע. זה עוול. כבר כמה חודשים שאנחנו עושים יותר ממאת האחוזים שאנחנו מסוגלים. הקב"ה יראה את המאמצים האדירים שלנו ובעז"ה אנחנו מאמינים שהם לא יהיו לריק".

במידה ויבואו לפנות אתכם מבתיכם, איך תנהגו?

דיקשטיין שותק לרגע, ומשיב: "האמת, אין לי מושג. ברור שלא נלך ברצון מהבית שלנו ונעשה כל מה שאפשר כדי למנוע זאת. אשתי ואני מאוד משתדלים לשמור בחודשים האחרונים על איזו שפיות ואופטימיות מול עצמנו ומול הבנות שלנו. עברתי בחיים דברים קשים יותר, ועם כל הצער והכאב העצום אעבור גם את זה".