בשבע 496: שאלת השבוע

החלטת היועמ"ש להעמיד לדין את כתב 'הארץ' אורי בלאו - פגיעה בחופש העיתונות או הגנה הכרחית על ביטחון המדינה?

ירעם נתניהו , י"ז בסיון תשע"ב

 

לאזן בין שני הערכים

פרופ' שמואל ליימן-ווילציג

סגן ראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר אילן

שאלת הדיון מניחה שהתשובה קוטבית: או שיש פגיעה או שמדובר בהגנה הכרחית. דעתי היא ששתיהן נכונות. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אין בתשובתי התחמקות, אלא הכרה במצב הקיים ברוב הדילמות החברתיות הקשות בעולמנו.

דוגמה אחת מני רבות: כשמחליטים לצאת למלחמת הגנה, ברור מראש שתהיה פגיעה בנפש אדם, והרבה חיילים אם לא אזרחים ייהרגו, ואולם גם מדובר בהגנה הכרחית על ביטחון המדינה. לכן השאלה האמיתית היא מהו המאזן הראוי בין שתי הגישות.

במקרה שלפנינו, העיקרון של חופש העיתונות הוא עיקרון חשוב מאוד ואולם אינו עליון. ברוב המקרים אנו נוטים דווקא לשמור על חופש העיתונות בגלל תועלתו הרבה לחברה. ברם, כשם שאין אדם רשאי לצעוק "אש!" בבדיחות דעת באולם קולנוע הומה אדם, למרות הערך החיוני של חופש הדיבור, כך חופש העיתונות מוגבל במקרים קיצוניים. ומה יכול להיות יותר קיצוני מאשר החזקת מסמכים ביטחוניים סודיים-רגישים שנופלים לידי עיתונאי בפעולה בלתי-חוקית בעליל? וגם יש כאן גניבה, אם כי לא מר בלאו הוא שביצע אותה.

הצעתי למר בלאו: תתנהג כמו סוקרטס. תודיע שאתה מסכים שחוקי המדינה מעל הכל, אך מבחינה מצפונית-מקצועית עשית מה שאתה מאמין בו - חופש העיתונות, ולכן אתה מוכן לשאת בגאווה את העונש שיוטל עליך. מנגד, על בית המשפט למצוא אותו אשם בעבירה על החזקת סודות המדינה בלא רשות, אך יש להתחשב בסיבות הענייניות של העבירה וגם בהשלכות הקשות של עונש קשה מדי, אשר עלול להרתיע עיתונאים אחרים מלחקור פרשיות ביטחוניות חמורות. שני הצדדים צודקים; על שניהם גם להתחשב זה בזה במשפט ובגזר הדין.

 

 

טובל ושרץ בידו

יוסי בר-מוחא

מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב

התשובה מתחלקת לשני חלקים.

הראשון, חופש הביטוי הוא מעל הכל, ויש להגן עליו בחירוף נפש. מה גם שזכותו של העיתונאי לקבל לידיו חומרים ולפרסמם, ואוי לנו אם כמדינה דמוקרטית נפגע בחופש שניתן לעיתונאי.

החלק השני, כאן מדובר במקרה מיוחד. המקרה של אורי בלאו הוא מקרה בעל שני פנים. הפן האחד הוא חשיפה לחומרים מסווגים וסודיים בכמות אדירה, ואין אנו כאזרחי המדינה יודעים מה הם המסכמים ועד כמה הם מסוגלים לפגוע בצה"ל ובביטחון המדינה. על כן אני אישית טוען שאסור לנו להיכנס לנבכי נשמתו של היועץ הממשלתי בשל החלטתו. מה גם שהוא מבכירי מערכת האכיפה, אם לא הבכיר שבהם.

הפן השני הוא שאורי בלאו ועיתון 'הארץ', לאחר חשיפת המסמך, עשו מעשה שלא ייעשה בכך שבעצם פרסום המסמך הם חשפו את המקור. זהו מעשה חמור שפוגע בחופש קבלת המידע לפרסום ובחופש העיתונאות. הצנזורית הצבאית הראשית התריעה בפני 'הארץ' שיש חשש שפרסום המסמך יחשוף את המקור. לכן יש כאן אליה וקוץ בה: מצד אחד חופש הביטוי והמידע, ומהצד השני חשיפת המקור, שאף הוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה והעיתונות.

הייתי מציע לנו העיתונאים ללמוד מהמקרה הזה להבחין בין טוב לרע, ודי לחכימא ברמיזא. ולצערי, במקרה הזה העיתונאות נוהגת כמו מי ש"טובל ושרץ בידו".

 

 

גם עיתונאי יכול להיות עבריין

קלמן ליבסקינד

עיתונאי, 'מעריב', 'גלי ישראל'

אין בכך כל פגיעה בחופש העיתונות. יתרה מזו, אני שומע את קול זעקות השבר של העיתונאים בנושא ההחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו, ונדמה שהשלב הבא הוא שאם עיתונאי כלשהו יקבל דוח בגלל חנייה במקום אסור – כל העיתונאים יצעקו שיש פה פגיעה בחופש העיתונות.

אורי בלאו החזיק כ-1,800 מסמכים, חלק מהם מסווגים ביותר, שגנבה ענת קם. אלו מסמכים שהמדינה באמצעות זרועות הביטחון שלה אמרה לו שמסוכן שיהיו אצלו, כי הם יכולים לזלוג החוצה ולפיכך הוא נתבקש להחזיר אותם. אסור לבלבל. איש לא בא אליו בטענות על מה שפרסם מתוך המסמכים. בלאו נהג כשורה כשפרסם את מה שהיה נראה לו בעל חשיבות ציבורית, כמו שהוא נהג כשורה כשהעביר את הכתבות לאישור הצנזורה. עיתונאי תפקידו לפרסם, וזה מה שעשה בלאו. לו היו מעמידים אותו לדין על עצם הפרסום – הייתי עומד בראש ההפגנות בעדו.

אלא שבלאו לא הסתפק בפרסום, ובחר להשאיר את המסמכים אצלו ואף סירב למסור אותם בחזרה לידי המדינה, גם כשזרועות הביטחון הסבירו לו שמדובר במסמכים שמסוכן שיסתובבו בחוץ. גם כשהובטח לו שהוא לא יועמד לדין הוא סירב. וכשנחתם עימו הסכם שבמסגרתו התחייב להחזיר את החומר, הוא שיקר וטען שיש לו רק 50 מסמכים וגם מהם שמר העתקים לפני שהחזיר אותם. נוכח מסכת העובדות הזו, לא ברור לי למה אני צריך להגן על אורי בלאו. רק מפני שהוא עיתונאי? מה בין ההתנהגות העבריינית שלו ובין עיתונות?

כל מה שקרה רגע לאחר הפרסום של בלאו איננו קשור לעיתונות. כשם שיש מלכות יופי עברייניות, כשם שיש פוליטיקאים עבריינים, כך יש עיתונאים עבריינים, ואורי בלאו נאשם שהוא כזה.

 

 

תשובות הגולשים

חוק זה חוק

התקשורת שמגינה בחירוף נפש על שלטון החוק צריכה לתת דוגמה אישית, ולתמוך בענישתו של מי שעבר על החוק. משמעותה של ההתנגדות להעמדתו של אורי בלאו לדין היא שהחוק מיועד לפשוטי העם ולא לעיתונאים.

בן ציון הלוי, ירושלים

 

 

ערכים מול אמצעים

הגיע הזמן שנבין שדמוקרטיה וחופש עיתונות חשובים בדיוק כמו שכסף חשוב... כמו כסף, אבל לא יותר מזה. כלומר שלא מדובר כאן בערכים אמיתיים, אלא באמצעים, וחשובים ככל שיהיו, הם לעולם לא יהיו חשובים כמו הערכים האמיתיים: ביטחונם של אזרחי ישראל, ביטחונה ושגשוגה של המדינה וכדומה. ומכאן מסקנה פשוטה: כשהדמוקרטיה וחופש העיתונות מתנגשים עם ביטחונם של אזרחי ישראל, עם ביטחונה של המדינה וכו', הערכים האמיתיים מנצחים! אורי בלאו 'שם בצד' את ביטחון המדינה ואת ביטחון חיילינו, ועל כך הוא חייב לתת את הדין.

זאב פרנק, ירושלים