גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הגרועים לתקשורת - על דעת עצמי

"שרה היתה זו ששכנעה אותי סופית לשחרר את גלעד שליט מהשבי", סיפר ראש הממשלה לעיתון 'בילד' הגרמני,
14/06/12, 19:06
אבי סגל

בשבוע שעבר נערך באוניברסיטת ת"א כנס בוגרי החוג לקולנוע וטלוויזיה, לרגל חגיגות 40 השנה להקמת החוג. אחרי התלבטות קלה, ולמרות שאני בוגר רשמי וחוקי של לימודי הקולנוע, העדפתי לוותר על מפגש המחזור. כבר בזמן הלימודים לא הרגשתי ממש שייך, וכיום עוד פחות. ככה זה כשאתה דתי וימני בודד במגמת תסריטאות, בין חבורת מרצים וסטודנטים עם דעות של שמאל-קצה. לא שסבלתי מהתנכלות או מבעיה חברתית מיוחדת, ולא שלא נהניתי כמעט מכל רגע, מה עוד שלמדו לצדי שני דתיים שלמים נוספים במגמות האחרות. ועדיין הרגשתי בבניין מקסיקו של אוניברסיטת ת"א כנתין זר, אולי אפילו כאחד המסתננים בדרומה של העיר, כולל הקושי למצוא עבודה ביום שאחרי התואר.

ואיך כל זה קשור לגבעת האולפנה? אז זהו, שלא טענתי שזה קשור. אבל זה כן. כי כשהציבור הדתי לא מסתער בהמוניו על חוגי התקשורת, הצבא או הפוליטיקה, בסופו של דבר כולנו הופכים למסתננים המיועדים לגירוש. זה דבר אחד לבוא ולומר שאנחנו צריכים להשתלב ולהשפיע, ודבר אחר לגמרי לעודד את זה באופן אקטיבי. אחדים ממחנכיי, בעיקר אלה שהטיפו כל העת ללימודי תקשורת כולל טלוויזיה, עיקמו את האף כאשר סיפרתי להם שאני עומד ללמוד את התחום באוניברסיטת ת"א. תקשורת זה חשוב, אבל מה פתאום דווקא שם? אז מה אם זה חוג הקולנוע הטוב והמקצועי ביותר? ממתי איכות קשורה לעניין?

לפני כמחצית היובל פרסם אורי אורבך הי"ו את קריאתו המפורסמת "הטובים לתקשורת". הטובים אכן הלכו לתקשורת, יחד עם אחדים פחות טובים, ולמרות שלא שמנו לב – אנו בעיצומה של מיני-מהפכה. אבל מקרה גבעת האולפנה מוכיח כי אין בכך די, ובסופו של יום אנו עדיין אותו שטיח שראשי המדינה ומערכות השלטון מנגבים עליו את רגליהם הבוציות. והאשמה כולה בנו, כי אנו לא מחויבים כפי שהיינו צריכים להיות.

לכן יש לעדכן את הקריאה ולתבוע מעצמנו: גם הבינוניים והגרועים לתקשורת. ולאמנות. ולתרבות הפנאי. כי ללמד בבתי ספר זה חשוב ולהיות איש הייטק זה רווחי. לפעמים. אבל המאבק היום נמצא במקומות אחרים, ואם אנו לא מסוגלים לעודד את הצעירים ללמוד ולהתקדם בהמוניהם גם במקומות שהם פחות טבעיים לציבור שומר המצוות, בל נשלה את עצמנו שלציבור שלנו יכולה להיות השפעה כלשהי בעתיד ברגעי האמת.

לבנות בלי מנופים

בשבוע שעבר הופיע השר גדעון סער בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' וטען כי חקיקה בנושא גבעת האולפנה היתה נופלת בבג"ץ בוודאות. לדברי סער, החקיקה היתה מספקת למתיישבים אשליה זמנית, אך בסופו של דבר הם היו נשארים עם אפס בריבוע. והאמת, מהיכרותנו עם בג"ץ ועם כל הכעס על התקפלות השרים והכאב על הפינוי המסתמן, חייבים להודות כי יש רגליים מוצקות לטענתו של שר החינוך.

אבל השר לא הסתפק בכך, אלא גם הציג את הממשלה כמי שבניגוד לאחרים באמת מחזקת את ההתיישבות. "בנייה בהיקף של 300 יחידות בבית אל – המשמעות שלה היא שהאירוע הטרגי של ההרס ממונף לבנייה משמעותית, ממונף לחיזוק של בית אל ולחיזוק של ההתיישבות", אמר סער והוסיף: "אני לא ראיתי בנייה בבית אל בשנים האחרונות ולכן אני לא מציע לזלזל בזה".

וכאן המקום לשאול: בהנחה מפוקפקת שאכן ייבנו כל היחידות שהובטחו, מדוע בתים אלה צריכים לבוא על חשבון בתים אלה, ומדוע בכלל הממשלה זקוקה למינוף? אם היא כה דואגת להתיישבות, כפי שמספרים שריה והעומד בראשה, מי הפריע לה לבנות 300 יחידות דיור ויותר עד היום, בלי קשר לגבעת האולפנה? ואם כבוד השר לא ראה בנייה בבית אל בשנים האחרונות, מי בדיוק אחראי לכך וכיצד הוא יכול כיום להציג עצמו כמי שמחזק את ההתיישבות?

שכנעה את המשוכנע

"שרה היתה זו ששכנעה אותי סופית לשחרר את גלעד שליט מהשבי", סיפר ראש הממשלה לעיתון 'בילד' הגרמני, בראיון משותף של בני הזוג שפורסם בתחילת השבוע. נתניהו המשיך והתפייט: "היא זו שאמרה לי - 'תחשוב על הילד גלעד שליט. תחשוב על הילד במרתף החשוך, ללא תקווה, בלי אור. תחשוב עליו כאילו היה הבן שלנו. תחשוב עליו, על אמו, על אביו – ותקבל את ההחלטה'". מה שמוכיח שוב כי בני זוג לא רק נעשים דומים זה לזה במהלך חייהם המשותפים, אלא גם מתחילים לדבר אותו הדבר. אם ראש הממשלה לא היה מצטט את רעייתו, הייתי עלול לחשוד ברצינות כי הוא עצמו ניסח את הדברים המרגשים, אולי אפילו בשיתוף יועץ כזה או אחר משרידי לשכתו. ולכן טוב שנתניהו הבהיר מה קרה שם באמת וכך מנע מאתנו צלו של חשד.

עם זאת, ספק אם אכן שרה נתניהו היא האחראית לשובו של גלעד שליט הביתה. לא שאני חושב שראש הממשלה שיקר, דבר שכולנו יודעים כי אינו מתקבל על הדעת. אבל נתניהו לא באמת זקוק לשכנוע אימהי-רגשי כדי להעביר החלטה פופולרית המחזקת את מצבו האלקטורלי. לא מן הנמנע כי האיש – אולי, רק אולי – העניק נפח יתר לחלקה של רעייתו בשחרור שליט. מדי פעם יש לו נטייה כזאת, לראש ממשלתנו, להחמיא לאשתו באופן מגושם וקצת פטרוני על שהיא עושה אותו, כביכול, אדם טוב יותר – דבר שכשלעצמו מעולם לא הוכח.

מתוך המחמאה המפוקפקת ניתן גם לראות את הלך הרוח ביחסו של בנימין נתניהו עצמו לעסקת שליט. בין אם שרה היתה גורם מכריע ובין אם לאו, ראש הממשלה לא היה מייחס לה השפעה על השחרור אם הוא עצמו היה רואה בו נושא שבמחלוקת. נתניהו התכוון לפרגן לרעייתו, לא להכניס אותה לוויכוח הציבורי הלוהט בנושא עסקת החליפין. וכך, במחי ראיון אוהד אחד, שכח ראש הממשלה את המשפחות השכולות, את הרוצחים המשוחררים ואת הסכנה הביטחונית שהביאה העסקה. אם בזמנו ראש הממשלה חשב ברצינות על כל אלה, כיום נותרה אצלו רק החשיבה הדו-ממדית, זכר לאותו קמפיין דוחה על "הילד של כולנו". ומי מתאים יותר להלך הרוח הזה מאשר פסיכולוגית הילדים שלצדו?

ובינתיים, מבלי משים, נתניהו למעשה מודה כי רעייתו משפיעה על החלטותיו בנושאים ביטחוניים, ובכך הוא מצדיק דברים שנכתבו עליו בתקשורת לכל אורך הקדנציה. מעניין מה יעשו כעת העיתונאים שהאשימו בעבר את שרה נתניהו בהתערבות פוליטית. האם שוב יתקפו את השפעת הגברת הראשונה בקביעת מדיניות הממשלה? או שהפעם יתעלמו מכך כי מדובר בעסקת שליט, ובנושא גלעד שליט העיתונאות מתה כבר מזמן?

עושה אותו לאדם טוב יותר ?
שתי מילים טובות

אני יודע שרבים אוהבים להשמיץ אותה, אבל הרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן עשתה לי רק טוב באופן אישי. כמי שנאלץ להחליף אוטובוסים כמעט מדי נסיעה, וכעת יכול לעשות זאת בקלות וללא תוספת תשלום, אין לי אלא לברך על השינוי שהתרחש לפני קרוב לשנה, ולאחל לנוסעים האחרים שייהנו ממנו לפחות כמוני.

שינוי מבורך נוסף בחיי, לפחות עד חשבונית התשלום הראשונה, הוא מעבר קו הטלפון הסלולארי שלי מחברת פלאפון למסלול הזול של גולן-טלקום. בניגוד לכל מיני טענות על בעיות בניוד הקווים ושירות גרוע של החברה, אצלי עבר הקו בתוך שישה ימים ובלי בעיות מיוחדות. אז תודה אמיתית לכם, שרי התחבורה והתקשורת. זה עדיין לא מצדיק את ההצבעה שלכם על חוק ההסדרה.

פינת נבואת השוטה

מעניין כמה זמן ייקח מרגע שיעבור בכנסת 'חוק הסופרים' בקריאה שלישית ועד שיתברר כי בניגוד לתחזיות – החוק פוגע כלכלית כמעט בכל הסופרים. אני נותן לזה מקסימום שנה.