גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

כותבים ומתנצלים - מיקרוסקופ

עיתונאים ועיתונים שמתנצלים על טעות יסודית - לא סתם איזו פליטת קולמוס או משפט שהוצא מהקשרו - הם תופעה נדירה בארץ, וגם בעולם.
14/06/12, 19:06
עדי גרסיאל

 שתי דוגמאות שנרשמו לאחרונה נותנות פתח למעט תקווה.

שבועון האופנה 'ווג' פרסם לפני קצת יותר משנה כתבה גדולה ומפרגנת במיוחד על הגברת הראשונה של סוריה, אסמה אסד, שכותרתה היתה "ורד במדבר". "זוהרת, צעירה ובעלת שיק", תוארה רעייתו של בשאר אסד בכתבת הפרופיל, שלא התייחסה כלל למשטרו הרודני של בעלה. אלא שעם הפרסום פרצו המהומות בסוריה והכתבה הורדה במהרה מאתר השבועון.

עכשיו סוף סוף נזכרו ב'ווג' שצריך גם להתנצל. העורכת, אנה ווינטור, אמרה לניו-יורק טיימס כי "לאחר הראיון, כשהאירועים הנוראיים של השנה וחצי האחרונות התרחשו בסוריה, התברר שסדרי העדיפויות והערכים היו שונים לחלוטין מאלה של 'ווג'. הזוועות בסוריה הן מעשה שלא ייעשה ואנחנו מגנים את פעולות המשטר באופן מוחלט".

גם העיתונאי גיא מרוז חזר בו, בדרכו המגושמת, מדברים עקרוניים שכתב: "כותב שורות אלה ורעייתו היו מהפעילים הצעקניים ביותר נגד גירוש ילדי העובדים הזרים. דווקא משום כך אני מרשה לעצמי לצעוק היום בקול גדול: לא עוד", כתב מרוז במעריב-nrg. הוא דרש מראש הממשלה לפתור את בעיית המסתננים, ש"אנחנו כבר לא מצליחים ולא צריכים להכיל". את המפנה, אגב, חוללה בין השאר ידידה של מרוז שסיפרה לו ש"הם הגיעו גם אלינו, להוד השרון".

כצפוי, מרוז 'שכח' לחזור בו מהשתלחותו בכצל'ה ("מסית", "גזען חשוך", "הצעה פשיסטית") לפני כשנתיים באולפן ערוץ 2, בעקבות הצעתו של האחרון להקים עיר מסתננים בגבול מצרים.

החדשות הטובות מהדוגמאות הללו הן שעיתונאים אכן חוזרים בהם וגם מודעים לעובדה שאפילו הם יכולים לטעות, גם אם ההתנצלות נעשית תוך כדי התפתלויות, גלגולי עיניים ובאיחור ניכר.

והחדשות העוד יותר טובות: בעידן המרשתת, כשכל מה שנכתב ושודר מצוי במרחק של כמה קליקים ולא מצריך נבירה בארכיונים מצהיבים, צפויות לנו בעתיד עוד כמה וכמה התנצלויות של כתבים ופרשנים נפוחים מחשיבות עצמית.

עדי גרסיאל

 

 

הדבשת השמאלנית

כותרות צעקניות ביום שני בישרו כי בראיון למגזין 'פירמה' דיבר קלמן ליבסקינד בחופשיות - מעשה כנראה מוזר במדינה דמוקרטית - ואמר את האמת לגבי התקשורת בישראל.

הציטטות החריפות נראו כך: "התקשורת הישראלית מחלישה את גוש הימין. והיא האויבת הכי גדולה של עם ישראל - כך טוען העיתונאי קלמן ליבסקינד".

את ערוץ 2 , ערוץ 10, גלי צה"ל וקול ישראל מכנה ליבסקינד "מוטי אג'נדה" ומוסיף: "בחלק מהמקרים העובדות שמגיעות הן פשוט עובדות לא נכונות, בחלק מהמקרים הן מוטות לצד אחד. ואם הנתונים שמגיעים הם לא נתוני אמת, כל ההליך הדמוקרטי שלנו פגום. אין פה דמוקרטיה".

הקדימון של הכתבה בישר כי קלמן תייג את יעל דן, מיכה פרידמן, רזי ברקאי ורינו צרור כ"שמאלנים". למחרת התגובות החלו לזרום: אתר מאקו של קשת קיבל את תגובות המתוייגים - מיכה פרידמן התייחס לאמירה של ליבסקינד כי גלי צה"ל היא יחידה של משתמטים, ותיאר את היסטוריית המגישים בשירות הקרבי בצה"ל. יעל דן טענה שליבסקינד מעולם לא נלווה אליה לקלפי ואינו יודע מה השקפתה, כי היא הרי עיתונאית מקצועית, והוסיפה ביהירות כי אוזניו של ליבסקינד לא ראויות לשפוט את עבודתה. ברקאי נעלב גם הוא: "שליבסקינד לא ילמד אותי מה זה להיות ישראלי. כל השאר לא ראוי לתגובה".

המפתח להבנת נפש העיתונאי-שמאלן-תלאביבי מונח בכותרת הכתבה של מאקו: "העיתונאי ואיש הימין קלמן ליבסקינד יורה ביקורת". ליבסקינד הוא "איש ימין". בכירי גל"צ הם עיתונאים נטו, הם לא משקפים דעה.

פה טמון לוז העניין: עיתונאים רבים לא שומעים את המבטא השמאלני של עצמם, מסיבה פשוטה: הם שומעים את עצמם ומדברים עם עצמם. כל האחרים הם בעלי מבטא: ימנים, דתיים, חרדים. הכוח שלהם נובע מהיותם ה'אנחנו' חסר התיוג. כשבא מישהו מבחוץ ומכריח אותם להסתכל במראה, התגובות הן תמיד באותה מנגינה: להרוג את השליח.

חני לוז

 

 

גשר קצר מאוד

באתר 'הגדה השמאלית' טוענים דורית ודניאל ארגו שהמצעד שנערך בתל אביב במוצאי שבת תחת הכותרת "אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש", לא היה בדיוק סיפור הצלחה. השניים התלוננו על "פער בלתי ניתן לגישור בין המטרות של החברה הישראלית... לבין המטרות של הפלסטינים".

מצד אחד, אני מעודד מכך שביטחונם האידיאולוגי מעורער ושהם חוששים. הם אפילו מעידים על תחושה ש"מחנה השמאל בישראל נמצא בשפל חסר תקדים. כוחות פשיסטיים מאיימים עליו באופן מוחשי, ויוקרתו הציבורית אבדה". אך מאידך, בכל הקשור לגישור בין המחנה הסהרורי של השמאל הקיצוני לבין המרכז הציבורי הישראלי, אני מרשה לעצמי להודות שאני הוא זה שחושש. ה'גישור' הוא תוצאה של הפעילות התקשורתית המתווכת בין האירועים, האמיתיים ומפוברקים, לבין הציבור. ואם עדיין רוב אנשי התקשורת, מהכתב בשטח, דרך עורך באולפן ומנהל חטיבת החדשות ועד לאומבודסמן, מוכנים לאפשר שידור והדפסה של מידע בלתי-מדויק, מוטה ואף חומר בשירות האויב, אז לפנינו גשר קצר מאוד, שאין בו מעקות-תמיכה של אתיקה מקצועית, ביקורת ופיקוח.

ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, שכינה ב-2007 את התקשורת "חיה פראית שקורעת אנשים ומוניטין לגזרים", העיד בפני הוועדה הציבורית שהוקמה כדי לבחון את דרכי פעולתה של העיתונות שם, והכריז ש"בעלי עיתונים... משתמשים בעיתוניהם בתור כלים להפעלת כוח פוליטי". כאן בישראל, הבעיה קצת אחרת. נבחרי הציבור, שצריכים להיות אחראים על השידור הציבורי על פי החוקים, פשוט ויתרו על תפקידם מתוך פחד, או רגש כניעה והתבטלות.

באנגליה, האקדמיה לפחות מאפשרת דיון הוגן בנושאים אלה. אוניברסיטת ווסטמינסטר קיימה כנס על אופני התנהלותם של עיתונאים, כולל מה מותר בתחקיר עיתונאי. האם אמצעים לא-חוקיים מותרים, ואם כן באילו מצבים. רגולציה עצמאית מול פיקוח על פי חוק, סוגי תרבות עיתונאית וכן זכות הציבור לדעת מול צנעת הפרט. הלוואי עלינו.

ישראל מידד

 

 

חדשות בחדשות

הרב ד"ר ישעיהו רוטר נפטר באמצע השבוע בגיל 59. הרב רוטר, ר"מ בישיבה תיכונית בחיפה, היה הבעלים ומנהל הפורומים של אתר 'רוטר', שאותו הקים יחד עם בנו נועם לפני 15 שנים. רוטר נמנה על מאה האתרים הפופולריים בישראל ומתמחה בעיקר באקטואליה ('סקופים'), אינטרנט ומחשבים.

 

ינון מגל, שהגיש את מהדורת 'מבט' בערוץ הראשון יחד עם מרב מילר בארבע השנים האחרונות, הודיע השבוע על התפטרותו מהתפקיד. מגל טען במכתב כי הוא עובר "מסע רדיפה", בשל העובדה שמונה על ידי ההנהלה הקודמת.

 

גלעד שליט ישמש פרשן ספורט ב'ידיעות אחרונות', ויטוס בקרוב לארצות הברית כדי לסקר את גמר ה-NBA. ואילו שלמה שרף, פרשן הכדורגל של 'ישראל היום', השעה את עצמו מתפקידו. זאת לאחר שהתברר כי שרף נכח במופע של שלמה ארצי בזמן ששודר המשחק שעליו כתב.

 

 

ביקורת הנקרא

"היום ברור לי שקיבלתי את פרס ספיר מסיבות פוליטיות" (אלון חילו, מחבר אחוזת דג'אני, nrg)

תמיד חשבנו שסופרים אמורים להיות מהירי תפישה

 

"פלסטינים זוכו כי המשטרה הסתמכה על מפגר" (אתר 'הארץ')

מועמד רציני לפרס הכותרת החודשית המוצלחת ע"ש שוקן

 

"האשה נעצרה, הבעל (הסודני) נותר עם 4 ילדים "(ynet)

ממש ליל הבדולח 2012