גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

דברים שרואים מכאן - עמיאל אונגר

מי מאיים על סמכות הממשלה
14/06/12, 19:06
עמיאל אונגר

חקיקה שתציל את בתי שכונת האולפנה לא תפגע בשלטון החוק ובסמכות הממשלה, אלא תמנע עוול ותתקן רשלנות של הפרקליטות  * השמאל הישראלי, שתמך בנסיגות כדי להבטיח רוב יהודי, תומך כעת במסתננים מאפריקה שמערערים את הרוב היהודי * למרות הציפיות של אובמה, על פרס להימנע מהתערבות בבחירות לנשיאות בארצות הברית

ציטוט: לא תושבי שכונת האולפנה הם אלה שמהווים איום על סמכותה של הממשלה ועל העיקרון שרק הממשלה קובעת את המדיניות. האיום מגיע מתוך גורמים הכפופים לממשלה אבל פועלים בניגוד למדיניותה על פי השקפתם האידיאולוגית או האינטרסנטית, בין אם מדובר בגבעת האולפנה או במינויו של מועמד מסוים לרמטכ"ל

 

ביום שני נאם ראש הממשלה באזכרה ל-16 הרוגי הספינה אלטלנה. בנאומיו במעמדים הללו מנסה ראש הממשלה ויו"ר הליכוד לתמרן בין הבעת הערצה למנחם בגין, שקבע "עיקרון פשוט וברור - לא תהיה מלחמת אחים", לבין קידה למשנתו של בן גוריון - "הממשלה, ורק הממשלה, קובעת את המדיניות". הטרגדיה, כפי שהסביר נתניהו באותו מעמד אשתקד, נעוצה בעובדה שבן גוריון לא הבין שבגין אינו חולק על סמכותה של הממשלה. אם לא היתה קיימת חשדנות, אילו הממשלה הצעירה היתה מרגישה יותר בטוחה בעצמה, לא היינו מגיעים להטבעת אלטלנה.

השנה ניסה נתניהו לגייס את אלטלנה לצורך מסע השכנוע של דיירי שכונת האולפנה. לדבריו, עליהם לקבל את הדין כי "החוק מחייב את כולם, כולל את הממשלה וכולל את ראש הממשלה". גם אם התושבים סבורים שנגרם להם עוול משווע, עליהם לנשוך שפתיים כמו שעשה מנחם בגין ולא לדרדר את המצב למלחמת אחים. באותה הזדמנות אימץ נתניהו את משנתו של בגין הבן: "ערעור שלטון החוק יפגע בהתיישבות ויחליש אותה, וכיבוד שלטון החוק יחזק אותה".

נשמע יפה, אבל ניתוחו של נתניהו לוקה בחסר. בנושא גבעת האולפנה אין שום עניין של שלטון החוק. הממשלה פתחה בבדיקה פנימית כדי לברר איך קרה שהפרקליטות הציגה את עמדת המדינה בנושא גבעת האולפנה בצורה כה משובשת. היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין סיפק לנתניהו חוות דעת שהחלטת בג"ץ לא תהווה תקדים, היות ובפעם הבאה תוכל המדינה לנצל את הטיעונים העומדים לרשותה ולמנוע תוצאה דומה. לכן מה שעמד על הפרק לא היה הגנה על שלטון החוק, אלא השאלה מי ייאלץ לשלם על המחדל של הפרקליטות. לנתניהו הוצעה אפשרות לשמור גם על האולפנה וגם על שלטון החוק באמצעות חקיקת חוק ההסדרה. הוא הרהר בהצעה ולבסוף דחה אותה, ובכך חיזק את התפיסה השקרית כאילו הכנסת מנועה מלהתערב כדי לתקן קלקלה שאירעה במערכת המשפטית.

שלטון החוק אינו דבר סטאטי החרות על הלוחות, שתפקיד הממשלה הוא פשוט לענות אחריו אמן. ממשלה בישראל אינה פועלת כצופה מהצד. תפקידה לעצב את החוק ואת רוח החוק. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מקבל רגליים קרות ונרתע מחקיקה. זה כבר קרה בעבר כאשר הוא נדרש לגבות חקיקה בנושא עמותות השמאל ושינויים בחוק לבחירת שופטים, ונרתע לנוכח הביקורת שנשמעה על הצעות החוק.

חסרה כאן גם רוח מפקד שתדרבן את הפקידים לבצע אכיפה שוויונית של שלטון החוק גם כאשר הם סבורים שאין בכך "עניין לציבור". נניח לרגע בצד את הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי - חוסר האכיפה בולט גם בתחומים אחרים, כגון אכיפת החוקים שנועדו להבטיח מנוחה בשבת או למגר את תעשיית הזנות.

לא תושבי שכונת האולפנה הם אלה שמהווים איום על סמכותה של הממשלה ועל העיקרון שרק הממשלה קובעת את המדיניות. האיום מגיע מתוך גורמים הכפופים לממשלה אבל פועלים בניגוד למדיניותה על פי השקפתם האידיאולוגית או האינטרסנטית, בין אם מדובר בגבעת האולפנה או במינויו של מועמד מסוים לרמטכ"ל. ראש ממשלה שמשלים עם המצב הזה אינו אמור להופיע בפנינו בפוזה של בן גוריון או בגין.

 

הבד"ץ של השמאל

למי שטרם הבחין, נושא המסתננים מאפריקה הפך להיות עוד סלע מחלוקת בין שמאל וימין. כך עולה מנתוני "מדד השלום" שעורך פרופ' אפרים יער עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה. פרופ' יער גילה פערים ענקיים בעמדות הציבור בנושא, שמשתנות בהתאם לזהות מפלגתית והשקפה דתית. לדוגמה בדק הצוות של יער את מידת התמיכה באמירתה של חברת הכנסת מירי רגב, שהצביעה על תופעת המהגרים כסרטן. הוא מצא תמיכה ברגב של 86% בקרב בוחרי ש"ס, 73% ממצביעי ישראל ביתנו ו-71% ממצביעי האיחוד הלאומי. בסמיכות אליהם היו 69% ממצביעי הבית היהודי ו-66% ממצביעי הליכוד. לעומת זאת הזדהו עם אמירה זו רק 35% ממצביעי העבודה, 32% ממצביעי קדימה ו-4% ממצביעי מרצ.

עמדה זו של מצביעי השמאל איננה מובנת מאליה. הרי השמאל הוא שהעלה תמיד על ראש שמחתו את נושא הבטחת הרוב היהודי במדינה. האם לא חיים רמון היה זה שטען שוב ושוב שישראל זקוקה לגבול ריבוני מוכר, כי בלי גבול כזה הכל פרוץ? גם אם נתאמץ להרכיב משקפיים שמאלניות, עדיין קשה יהיה להבחין בתרומת המסתננים הסודנים לביסוס הרוב היהודי. זרם המסתננים עובר בעיקר דרך הגבול הישראלי-מצרי, גבול מוכר על פי הסכם קמפ דיוויד שדווקא הוא הפך לדרך המלך להברחת אמל"ח, סמים ומסתננים. כעת שוקלת הממשלה הקמת גדר נוספת בגבול המוכר עם ירדן. על פי עמדותיו בעבר שקראו לנסיגות שיבטיחו את הרוב היהודי, השמאל היה אמור להוביל את המאבק נגד תופעת המסתננים.

למען ההגינות יש לומר שאכן יש כמה אנשים בשמאל שמגלים עקביות בעניין. למשל פרופ' ארנון סופר, שתמך בוויתורים טריטוריאליים מנימוקים דמוגרפיים (עליהם ערער בהצלחה יורם אטינגר), וכעת הוא מתריע נגד סכנת הצפת ישראל בזרים.

אפשר כמובן לטעון שהשמאל מעולם לא התעניין באמת בשמירת הרוב היהודי, ובסתר ליבו שאף תמיד לקדם את רעיון מדינת כל אזרחיה. הערב-רב שהשמאל פועל להעלות לארצנו ולטעת בגבולנו הוא חוד החנית ביישום מדיניות זו, ומענה לתהליכים הדמוגרפיים הפועלים נגדו. אך מי שיטען כך עושה לעצמו חיים קלים.

מה שבאמת קורה בשמאל הישראלי הוא סחף אידיאולוגי לעבר הקצה השמאלי. השמאל הקיצוני, הפועל מתוך ארגוני סיוע ומרושת היטב בתקשורת, עמל להציג את המסתננים כנרדפים, צמאים ורעבים, ולפעמים אפילו כגרסה מודרנית של רות המואבייה וכבעלי ברית של תושבי דרום תל אביב (בכך שהם מונעים בגופם את השתלטות הנדל"ניסטים על שכונותיהם). הגורמים האקטיביים הללו משמשים כבד"ץ של השמאל, שמנפיק תו תקינות לעמדות אידיאולוגיות במערכת הפוליטית ובמיוחד לעמדות בתוך השמאל. בזמן הבחירות המוקדמות בעבודה, שלי יחימוביץ' עשתה רושם שהיא מוכנה להילחם בתופעת הסחף האידיאולוגי אל השמאל הקיצוני. אנו עדיין ממתינים שיו"ר העבודה תממש את הבשורה הזאת.

 

המדליה והמרוץ לנשיאות

כאשר הוחלט בארה"ב להזמין את נשיאנו שמעון פרס לבית הלבן כדי לקבל את מדליית החרות, הנשיא ברק אובמה כנראה חשב ללהק את פרס בתפקיד שונה מזה המיועד לו כעת. בשעתו נועד הכבוד הזה להראות כי ככה ייעשה לאיש אשר לא זנח את חלום השלום ולא איבד אמון באבו-מאזן. זהו דפוס פעולה חביב על האמריקנים, שכבר פעלו בעבר לחזק פוליטיקאים ישראלים כדי שיהוו משקל נגד לראש ממשלה ישראלי קשוח מדי.

בינתיים הדברים השתבשו, וכעת אובמה זקוק לפרס לצורכי מערכת הבחירות שלו. לפי הסקרים ממשיכים היהודים בארצות הברית לתמוך באובמה באחוזים גבוהים, אך לא באותם שיעורי תמיכה של בחירות 2008. חלק מהתמיכה היהודית באובמה אינה איתנה, והסחף לטובתו של המועמד הרפובליקני עשוי להתחזק. לכן אובמה מצפה מפרס שירגיע את היהודים על ידי הפגנת חמימות כלפי אובמה, כפי שעשה בביקורו בארצות הבאית לרגל ועידת אייפא"ק, כאשר הפליג בשבחו של אובמה בתוכנית האירוח של צ'רלי רוז. פרס אמר אז שהוא מבקש שלא להתערב בפוליטיקה האמריקנית, אך האמת מחייבת אותו להכיר באובמה "כנשיא גדול וידיד גדול של ישראל". פרס גם הביע את הערכתו לצורה בה מנהל אובמה את היחסים עם ישראל.

בעת הביקור הקודם של פרס, נראה המועמד הרפובליקני מיט רומני חסר סיכוי מול המכונה המשומנת והעשירה של אובמה. אבל בינתיים הפער לטובת אובמה הצטמק עד שבכמה סקרים רומני מדביק את הנשיא המכהן, ואנו צפויים למערכת בחירות צמודה ומורטת עצבים. לכן יש לקוות שפרס יפנים שהנסיבות השתנו ויימנע הפעם מהתערבות בפוליטיקה האמריקנית.