גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

לא רוצים מאבק בכאילו

בעמונה, המועמדת הבאה להריסה אחרי גבעת האולפנה, לא מוכנים לנהל הידברויות על הריסת בתים
14/06/12, 19:06
חגית רוזנבאום

שבוע אחרי שביתת הרעב שהובילו, מדברים אנשי עמונה על השבר בהנהגת ההתיישבות שיוביל לאסון, על הצורך בשקיפות ובדמוקרטיה בהנהגה חדשה שתייצג את כלל המתיישבים, ועל המודל החיובי של אירועי עמונה תשס"ו | מאבק? "לנהל אותו כאילו אין שולחן משא ומתן"; הסכמות? "מחלישות את כוח ההרתעה שלנו"; גובה הלהבות? "לא לפחד לומר - גבוה מאוד"

 

אנשי עמונה עוקבים בדאגה אחר ההתרחשויות ביישוב השכן בית אל. אמנם שכונת האולפנה היא זו שניצבת כעת על הכוונת, אבל היישובים הבאים בתור – עמונה וגבעת אסף, מסרבים לשקוע בשאננות. בגבעת אסף מעדיפים בשלב זה להתנזר מתקשורת, אולם אנשי עמונה, שהובילו בשבועיים האחרונים את המאבק למען חוק ההסדרה, לא חוששים לומר בקול צלול את משנתם בנוגע לדרך בה צריך להיראות מאבק אמיתי על בתים בארץ ישראל. הם אינם מתנערים מהמותג 'אירועי עמונה', ודווקא רואים בו שיקוף רצוי של זעקה ציבורית כנה מול עוול ערכי ומוסרי.

"מעין שעת השמד"

אביחי בוארון, המשמש מזה ארבע שנים יו"ר מזכירות עמונה, סבור כי מהלכי פינוי בהסכמה הם טעות אסטרטגית הטומנת בחובה סכנה מהותית להתיישבות כולה: "המצב הוא לא טוב, כי מקבלי ההחלטות התרגלו לכך שתכלית הכל היא משא ומתן עם ראשי המתיישבים, ומה שנשאר לעשות זה לקבוע את תג המחיר. כשהמערכת רוצה לפרק - קרוואן, בית, יישוב - היא שואלת מה ניקח ומה היא תיתן בתמורה, עד כדי כך שהעיקרון המקודש של ההתיישבות, דהיינו שלא מפנים יישוב, התמוסס לחלוטין, וזה קרה בסיוענו האדיב".
אביחי בוארון: אני לא רוצה 850 יחידות, פשוט לא רוצה, רק את ה-30 יחידות האלה אני רוצה! למה? ככה. כי לא הורסים יישוב בארץ ישראל. ואז הציבור הכללי רואה ומבין שאנחנו לא דוסים, תסלחי לי על הביטוי, שעושים מסחרה על העקרונות שלהם, אלא יש להם עקרונות ברזל

בוארון מבקש להגדיר את המציאות מול הממסד המדיני והמשפטי כיום כעין "שעת השמד", על כל מה שנגזר מכך מבחינת יחסה הרצוי של ההתיישבות להתרחשויות: "התחושה של רבים היום בהתיישבות, שאנחנו נמצאים – ואולי זה נשמע קיצוני – במעין "שעת השמד", כלומר: צריך לעמוד על קוצו של פרינציפ, כי העקרונות נשברו ואנחנו סוחרים בהם שוב ושוב. לכן המדינה כבר לא סופרת אותנו: היום זה בית במאחז, אחר כך עשרות קרוואנים במגרון, אחר כך חמישה בניינים בבית אל, ואחר כך יישוב שלם של חמישים משפחות כמו עמונה. משם זה ימשיך לעפרה, שם כמעט כל בתי היישוב נמצאים על קרקע פרטית, ואחר כך לכוכב השחר, בו כל בתי היישוב נמצאים על צו תפיסה צבאי. כך תפורק כל ההתיישבות, ושאף אחד לא יגיד לי זה לא יקרה. זה מה שאמרו גם בגבעת האולפנה. לכן כמתיישבים אנחנו צריכים דווקא ברגע הזה, לנטוש את מדיניות המשא ומתן שדן במה הורסים וכמה מקבלים בתמורה. העיקרון צריך להיות – לא הורסים. עכשיו בואו נראה באילו תנאים לא הורסים".     

אבל יש שטוענים כי המשא ומתן מניב להתיישבות רווחים נאים של מאות יחידות דיור חדשות, ולכן זהו מהלך כדאי.

"כיוון שזו מעין שעת השמד, אנחנו צריכים לעלות על בריקדות אפילו על שרוך נעל. על כל קרוואן. ברור ש-850 דירות זה יותר טוב משלושים, אבל זה לא יותר טוב - כי נהרסות פה 30 דירות. וזה לפני ששואלים איך ומתי יבנו את ה-850. יש ערך משמעותי להצהרה, למה שהציבור קולט מאיתנו. אנחנו כל הזמן עושים חשבון 'מה זה ייתן לי', אבל אם יש לנו אמת אנחנו צריכים ללכת איתה! תחשוב מה הערכים שלך. אני לא רוצה 850 יחידות, פשוט לא רוצה, רק את ה-30 יחידות האלה אני רוצה! למה? ככה. כי לא הורסים יישוב בארץ ישראל. ואז הציבור הכללי רואה ומבין שאנחנו לא דוסים, תסלחי לי על הביטוי, שעושים מסחרה על העקרונות שלהם, אלא יש להם עקרונות ברזל". 

את מדיניות ההסכמים מעדיף בוארון להמיר במאבק ציבורי אמיתי בשטח, בו הוא מאמין הן מבחינה ערכית והן אסטרטגית – כמנוף להישגים משמעותיים יותר מהממשלה לטובת ההתיישבות. "כל מאבק ציבורי שנולד בשטח, מתנקז בסוף לשולחן המשא ומתן. זאת אסטרטגיה של כל מאבק", הוא קובע, ומזכיר את המחאות הגדולות מהזמן האחרון: עובדי הרכבת, מחאת האוהלים, שביתת הרופאים ועוד. בוארון אומר כי יו"ר ההסתדרות עופר עיני התיישב לשולחן המשא ומתן עם האוצר רק לאחר שביתה ממושכת שהתישה את המשק, את הציבור ואת הממשלה, ועם הנשק הזה בידו יכול היה לצעוד מרוצה בצאתו ממשרד האוצר, כשרוב דרישותיו נענות. "צריך לעשות את המחאה הכי משוגעת, ואז לבוא לשולחן המשא ומתן ולומר – עמונה לא זזה אפילו סנטימטר. זו אסטרטגיה של מאבק, ככה משיגים הישגים. צריך לנהל מאבק לשם מאבק, כאילו אין שולחן משא ומתן. אז הממסד כבר יבקש לנהל משא ומתן ואנחנו נבוא ממקום הרבה יותר חזק. נודיע ששום בית לא זז, רוצים להרוס? אין בעיה, תקבלו עוד מחאה כזו".

לציבור שחושש מאלימות, מזכיר בוארון כי המאבק שהוא מדבר עליו אינו אלים אלא לכל היותר פסיבי, וכי "צריך לזכור שמחאה על גבול הקצה היא חלק מכללי המשחק הדמוקרטי, וצריך לדעת שזה בסדר ולא ללכת רדופים על זה שמאשימים אותנו בפגיעה בדמוקרטיה. כששואלים מה יהיה גובה הלהבות, צריך ללמוד לענות: גבוה מאוד, ולא לפחד מזה".

אבל מעבר לכל זה, סבור בוארון כי המאבק חייב להיות קודם כל אמיתי וכן, ולא תפאורה להתרחשויות אחרות שקובעות במקביל את גורל ההתיישבות: "הזעקה והמחאה צריכה דבר ראשון להיות אמיתית, שנובעת באמת מהמיית ליבנו. כי אנחנו באמת נפגעים, גם במישור האישי שהורסים את בתינו, וגם במישור האידיאולוגי והציבורי – פוגעים בחלום חיינו, בערכים המקודשים לנו. לכן הזעקה חייבת להיות אמיתית ומבטאת את גודל השבר שאנו חיים בו, בלי לחסוך שום ביטוי למחאה הזו, למעט מה שעלול להוביל למלחמת אחים", הוא מסייג, "רק אם נהיה אמיתיים עם עצמנו ועם הציבור הכללי במחאה שלנו, הזעקה תקבל גם את ביטויה הנכון מול הדרג המדיני".

את הדוגמה המובהקת לכך לדעתו, מביא בוארון מהקרוב אליו ביותר: "גם דני דנון וגם מיקי איתן, שנמצאים בהידברות מול המתיישבים בבית אל, אומרים 'אנחנו לא רוצים פה עמונה שנייה'. כנראה שכשהיתה עמונה היה ביטוי אמיתי לשבר הפרטי והציבורי, ואז המערכת גם הכילה את זה במכלול הנתונים שלה בבואה להתמודד עם סיטואציה דומה".

התנהלותה של ההנהגה, לדבריו, היא זו שמביאה גם לאדישותו של הציבור ולסירובו לצאת למאבקים: "לצערי, המחאות הציבוריות נוהלו על ידי מועצת יש"ע, מתוך ראייה פרגמטית ומבלי לתת ביטוי לאמוציות הציבוריות. במקרים מסוימים ההנהגה הרשמית אפילו דיכאה מחאות אותנטיות שפרצו מהשטח, ובכל מקרה ניסתה להשתלט על כל מחאה אותנטית, לדוגמה מאהל המחאה בשבוע האחרון או המקרה המובהק של כפר מימון. הציבור ככלל לא מאמין למחאה שקשורה במערכות הישנות, קרי מועצת יש"ע ואמנה. ואני אומר את זה מתוך הערכה לזמביש ודני דיין. הם בטוחים שהם עושים את הטוב ביותר לטובת ההתיישבות אבל זו לצערי המציאות האובייקטיבית. זה מצער שאלו הם פני הדברים, אבל אנשי אמנה ויש"ע קנו את משבר האמון הזה בכסף מלא". ויש לבוארון גם הצעת אלטרנטיבה: "נכון להיום, מי שצריכים להוביל את המחאה הם ראשי המועצות שמונו לאחר ההתנתקות, ואנשי השטח ביישובים השונים. רק הם יכולים להיכנס לחלל המנהיגותי הזה ולהוביל את ההתיישבות בדרך הנכונה".  

 "עננת כפר מימון עדיין מרחפת"

אחרי קרוב לשבוע של שביתת רעב, חזר יהודה יפרח לשגרה - שגרת העבודה העיתונאית ב'מקור ראשון' אותה עזב לתקופת המחאה, ושגרת אי הוודאות המרחפת מעל בתי יישובו עמונה. את הודעתה הבאה בעניין עמונה צפויה המדינה למסור לבג"ץ בעוד פחות מחודש. תאריך עקירת היישוב, כפי שנקבע בבג"ץ, הוא חודש דצמבר הקרוב. "זה מצב בלתי נסבל. עכשיו תקופת הרישום למעונות, לגנים, לתלמוד תורה, ואף אחד לא יודע אם הוא יישאר כאן אחרי חנוכה", ממחיש יפרח את תחושת חוסר הוודאות המלווה את התושבים. מה שיותר מציק לו הוא העובדה שלדבריו "עמונה עומדת לבד במאבק. אין מטה משפטי מסודר מטעם מועצת יש"ע שמנהל את המאבק שלנו. עכשיו עוד יש סיכוי לשנות את הודעת המדינה, יש כלים משפטיים לכך ומאמץ משפטי ופוליטי יוכל להפוך את הגלגל. אבל נכון לעכשיו עמונה מטפלת בעצמה, באמצעות חברי מזכירות שעוסקים בכך בהתנדבות. כמה משאבים וכוח יש לנו? מדובר כאן בעקירת יישוב שלם, 50 משפחות, בית כנסת, מוסדות ציבור, יש משמעות שונה לגמרי בעקירת יישוב שלם. לכן המשימה העליונה כרגע היא למצות כל הליך בהגנה על היישוב, אבל אין מטה מקצועי שעוסק בזה עכשיו".

את המחאה שהוביל יחד עם רב היישוב, הרב יאיר פרנק, ושתוך שבוע סחפה אלפי תומכים, מסכם יפרח עם תובנה אחת נוקבת: בלי הנהגה מרכזית ומוסכמת, ההתיישבות תוביל את עצמה לאבדון. הוא אמנם רואה בעצם ההתעוררות הציבורית הראשונה מאז העקירה ואירועי עמונה אות חיים חיובי מכיוון המחנה הלאומי הרדום, וסבור שהיא תשפיע על הממשלה בטווח הרחוק ולכן גם חשוב להמשיכה.

הפרסומים אודות מגעים בין הנהגת היישוב בית אל לממשלה, חידדו אצל יפרח את ההכרה בדבר הקריטיות של משבר ההנהגה ביו"ש. "זה סימפטום של משבר המנהיגות. שאלת האולפנה נוגעת הרבה מעבר לבתים של בית אל. ברגע שניתנה רשות למשחית להשחית - אזי הרס הבתים על בסיס משפטי יימשך גם במקומות אחרים ויהיה בלתי נמנע. זה קורה כי יש קרע בהנהגה: בבית אל קובע ראש הישיבה, במקום אחר קובע ראש המועצה, איש הישר בעיניו יעשה. אבל בהחלטותיהם הם משפיעים גם על מקומות אחרים. לכן, המסקנה הכי חשובה שלי היא שאם ההתיישבות חפצת חיים, היא צריכה לייצר הנהגה עם לגיטימציה, שכולם נותנים לה כוח, קשובה, דמוקרטית, שקופה, לא חד צדדית, קשורה לשטח. כולם ירוויחו מזה. היא תוכל להוביל גם תהליכים משמעותיים בשטח, גם לפעול לשינוי המצב המשפטי וגם במישור הפוליטי - העברת הצעות חוק ועוד".

יפרח מדגיש כי אינו שופט ומבקר את אנשי בית אל על החלטותיהם, אלא מבקש לשנות את דרכי קבלת ההחלטות כך "שלא אדם אחד יקבל לבד החלטות בעלות השפעה דרמטית על כלל ההתיישבות. כדי שזה יקרה צריך הנהגה חזקה. צריך סדרת שינויים במישור ההשקפתי והפרסונלי, שההנהגה תכיל ותוביל את כולם. הרווח יהיה כוח של יש"ע לתנופה ופיתוח, אף גורם פוליטי לא יוכל לעמוד בפניהם. במישור המשפטי, לכל עתירה של שלום עכשיו הם יגישו מאה עתירות ראי, וזה יפגע ביוקרתו של בג"ץ ותוך כמה חודשים בג"ץ ישנה את עמדתו".  

אבל נעשה ניסיון לחדש את מועצת יש"ע, עם נציגי כל הזרמים בהתיישבות, וזה לא צלח.

"המהלכים עד כה היו קוסמטיים. אני מדבר על מהלך אמיתי וכואב, כי הוא ידרוש מאנשים לוותר על כוח. אנשים הצטרפו למועצת יש"ע ועזבו כי ראו שזה לא אמיתי. המציאות שבה כל אחד פועל לפי הבנתו יוצרת חור בסירה של כולנו. כולם באמת עושים לשם שמיים, אבל הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".

איך תצליח לגשר בין אנשי יצהר לאנשי אלקנה?

"לאנשים האלה יש מחלוקת על 15 אחוז מהנושאים, כמו תג מחיר וסירוב פקודה. על הרוב המוחלט של הערכים כולם חושבים אותו דבר. אם בליכוד יכולים לשבת ציפי חוטובלי ליד דן מרידור, גם בהנהגת יש"ע יכולים לשבת אנשים עם פערים יותר קטנים. יש מספיק פתרונות יצירתיים כדי להגיע לכך".      

מה דעתך על הסכמות לפינוי בתים מרצון?

"נכון שיש מצבים שבהם מנהיגות צריכה להכריע בין רע לגרוע. היא אומרת: הפסדתי את המערכה, ואני רוצה להרוויח לפחות את יבנה וחכמיה. אבל מי שזו הפרדיגמה היחידה שלו - עושה טעות חמורה. כי כשהממשלה מבינה שאתה מנופף באקדח ריק וכל האיומים הם כלפי חוץ, אז גם כוח המיקוח במשא ומתן יורד לאפס. הם מבינים שלא באמת תיאבק, גם אם לא תקבל כלום. גם ערכית, זה מראה שזה לא משהו בדמך, לא ייהרג ובל יעבור מבחינתך. זה הופך את ההתיישבות למסחרה, כלים על לוח שחמט שאפשר להזיז כל הזמן".

יפרח גם סבור שאי מימוש ההבטחות למאבק פוגע בכוח ההרתעה נגד פינויים: "כוח הרתעה אינו רק הנשק עצמו, אלא שהצד השני יידע שיש לך את הכוח להשתמש בו. אני חושב שאלימות פסולה מכל וכל, אבל אם פינויים עוברים בקלות - ההתיישבות מאבדת את כוח ההרתעה שלה. זה נכון גם כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים: אנשים רוצים לחוש שההנהגה מתייחסת אליהם ברצינות, מבינה שהבית חשוב להם, שרוצים להגן עליו ולהילחם עליו עד הסוף. עננת כפר מימון עדיין מרחפת - התחושה בציבור היא שההנהגה לא באמת מבטאת את הערכים שלו".