גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חברות במבחן - בגליון השבוע

עלילה מותחת, משחק מדויק ותפאורה מוצלחת. למרות הנושא הכבד, 'עיר מקלט' היא הצגה בלתי שגרתית ומומלצת
21/06/12, 18:27
עפרה לקס

על הבמה מסגרת ברזל גדולה היוצרת צורת תיבה. מהמוטות שלה נמתחים סרטי גומי אלכסוניים סבוכים שיוצרים מיצג אמנותי מעניין שהוא גם כלוב.

אל תוך המיצג נכנסת רויטל ומתיישבת על הכיסא. ראשה מורכן. נעה מגיעה פתאום, עומדת מחוץ לתיבה, מבטה זחוח והיא מנסה ללכוד את עיניה של רויטל שנעה באי נוחות על הכיסא, מתחמקת.

מאחורי רויטל ונעה, זוג חברות בלב ובנפש, טראומה משותפת. רויטל גרמה אותה ונענשה על פי חוק, שיקמה את חייה ומנסה להמשיך הלאה. נעה, לעומתה, גוררת פציעות נפש וגוף, מסרבת להתרפא ולהתגבר, נוצרת כל רגע של 'לפני', סופרת את הרגעים מאז ה'בום' ההוא ובעיקר מבקשת לעמת את רויטל עם מה שקרה. בהתחלה, נוטה הקהל לחשוב שהיא באה רק כדי להרוס. בהמשך הוא מבין שהיא מבקשת לפרוק מעליה משא כבד, לסגור מעגל - כדי שתוכל להתחיל לחיות.

איילת שינברג נהגה באומץ כשהחליטה לעסוק בנושא שהוא לא רווקות-נישואין-היריון-לידה או חיי אישה. ההצגה שלה - וזה מאוד חשוב ומרענן - עוסקת בחברות ובנאמנות, בהסתרה ובהכחשה, ביכולת לשקם וברגשות אשם. בהצגה אין הפוגות קומיות, מחול או נגינה; רק מסכת של דיאלוגים, מה שמטיל על השחקניות ועל הטקסט את כל כובד המשקל של שמירה על מתח קהל ועל קשב.

השחקניות והבמאית עמדו במשימה באופן כמעט מושלם. נראה שהיה אפשר לקצר במעט את החלק הראשון, שבו נעה כותשת את רויטל עד דק, וגם התנועות של נעה היו יכולות להיות מגוונות יותר; אבל יש כאן קו לוגי ועלילה, עניין והפתעה.

אחרי שנעה 'גמרה' עם איילת, מגיע לפתע מפנה, כמעט מהפך. נעה מתוודה.

וכשמגיע תורה של רויטל להיות המאשימה ולא הנאשמת, היא עושה זאת באיפוק מה. היה מצופה שהיא תשאג על נעה, תאשים אותה ברמאות ארוכת שנים, תשבור את הכלים; אבל היא חומלת. אולי זה האופי שלה, אולי היא בכל זאת אוהבת את נעה, ואולי העבר המשותף - הטוב והרע - באמת מונח מאחוריה. התגובה שלה לגילוי הדרמטי של נעה הוא גם מה שמאפשר את סצינת הסיום, שבעיניי היתה מדויקת: הבנות מתקרבות זו לזו, כמעט נוגעות. האוויר מתחשמל, אבל הן לא לוחצות ידיים ולא נותנות חיבוק. עד כאן. המרחק והמשקעים הם בני כמה שנים, ולא יימחו בכמה דקות. הקהל אולי היה רוצה יותר קירבה, לזכות בסוג של 'הפי אנד' אחרי נושא כל כך כבד, אבל אם כך היה - הסיפור היה מאבד מאמינותו ומגובהו.

הסיפור כבד אבל הטקסט הוא טוב, המשחק משכנע, התפאורה עושה את שלה וההצגה לא מאוד ארוכה, ומאפשרת להכיל אותה. אותי היא השאירה לחשוב על ההתנהלות של רויטל, על כך שהיא בחרה בחיים ועל כך שבכל יום, בסיטואציות קטנטנות, אנחנו נדרשים לבחור בין ה'להמשיך הלאה' לבין הדשדוש במקום.

נשים, לכנה לראות. חוויה קצת אחרת מזו שהורגלנו אליה בשנות התאטרון הנשי המתפתח. אז הנה, אנחנו לא רק רווקות ונשים ואמהות - אלא אישיות שלמה שיש לה חוויות אנושיות אוניברסליות.

 

ofralax@gamil.com