גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

על המשמרת - תוכנית אם

תפילה, קפה, הנקה מאולצת, יציאה בחשיכה, איחור לישיבת הצוות, מריבה על תורנויות, יולדת מדממת, הקפצה לחדר ניתוח, לילה לבן
21/06/12, 18:27
חנה קטן

 שש בבוקר. ברקע מתנגנות מנגינות שקטות של תוכנית הבוקר ברדיו. בעלי כבר בתפילה. אני קופצת מהמיטה, מתארגנת, שיח קצר עם בוראי, כוס קפה וטעימה קלה. אני עומדת מול המקרר, שם תלויה הזמנה לערב נשים יישובי מושקע ומרתק, אבל לי יש תורנות ביום הזה, ואף אחד לא יכול היה להחליף אותי. אני מתקרבת אט אט למיטת התינוק שישן בשלווה ובנחת. כואב לי הלב להעיר אותו, אבל מה אעשה? אני חייבת לצאת, ולא אוכל להיניקו במשך ארבעים השעות הקרובות... אני מרימה אותו והוא מתעורר, אני משתדלת להתעלם מבכיו ומנסה להיניק אותו כשאני חצי-יושבת חצי-עומדת, הנקת בוקר חפוזה ולחוצה. זהו, צריך לזוז. אני מניחה אותו במיטה, מסתכלת על הגוזלים האחרים שלי, הנמים עדיין, מנשקת אותם אחד אחד בשנתם, ויוצאת.

6:35, בעלי בדיוק חוזר מתפילת שחרית ברכב של שכן נדיב, ואנו מזדרזים לכיוון הגשר של כביש מספר אחד, בו מחכה לי עוד עשר דקות הטרמפ שלי. כמה כואב לצאת מהבית בחשיכה, כשכל העולם ישן, הבית דומם, ורק ציוץ ציפורים נשמע באוויר...

הגענו לגשר. בעלי עוזר לי לטפס למעלה, אני מנופפת לו לשלום. הוא צריך להזדרז להחזיר את הרכב ולחזור לילדים, ואני מחכה לאחד מרופאי המחלקה, המגיע מכיוון המרכז ומוכן ברוב טובו לשים נפשו בכפו ולעצור בשבילי, נגד חוקי התעבורה. מתחיל להיות חם. משום מה הוא מתעכב הפעם. אני סופרת עשרות, מאות מכוניות כחולות שעוברות במהירות עד שהרכב 'שלי' מגיע ועוצר לידי ונהגו מתנצל על האיחור, פקקים ביציאה מתל אביב וכו'. אני נכנסת ומנגבת את הזיעה ממצחי, ואחרי כמה מילות נימוס אני פותחת, כרגיל, את ספר התהילים שלי, ומתחברת שוב לבורא עולם. אחרי שסיימתי לקרוא כמה מזמורים, אני עוברת במהירות על ראשי הפרקים של הצגת הבוקר שמחכה לי בישיבת הצוות של המחלקה, היום זה תורי.

הגענו למגרש החנייה של בית החולים. אני מודה לנהג, ותוך כדי הליכה מהירה לובשת את החלוק הלבן ורצה אל המעלית. מתנשפת, אני מגיעה לחדר הישיבות העמוס. כולם כבר שם, אני שוב מאחרת. אני מניחה שמנהל המחלקה כבר רשם לי חיסור. אבל לא, אף אחד לא שם לב שהגעתי באיחור, כולם היו שקועים בדיון סוער וקטלני על התנהלותה של לידת עכוז שהסתבכה בלילה הקודם. המתמחה התורן שקיבל את הלידה יושב בצד החדר, כתפיו שמוטות, לחייו סמוקות, קולו חלוש, ותוך גמגום קל הוא מנסה להיחלץ מגל הביקורת השוטף אותו. "אבל למה לא קראת לרופא הכונן מיד בכניסת היולדת לחדר הלידה?" שואל אותו שוב ושוב אחד הרופאים הבכירים בפנים חמורות סבר. "ותסתכל על רישום המוניטור – היו כאן ירידות ברורות בדופק העוברי יותר מחצי שעה לפני שהחלטתם סוף סוף על הניתוח! יכולתם לחסוך את הריצה המסוכנת עם היולדת לכיוון חדר הניתוח, ואת ההרדמה הכללית!" - "ותראו עם איזה אפגר ('ציון' שניתן ליילוד מיד אחר הלידה, המבטא את תפקודיו השונים) יצא התינוק הזה! מי יודע איך הוא יתפתח!" מוסיף מנהל המחלקה. וכך ממשיך גל העלבונות, ההאשמות והטענות ועמיתי, המתמחה המסכן, יושב שקוע בכיסאו, ראשו כפוף, פניו חיוורות כסיד. את הצגת הבוקר שלי כולם שוכחים, וגם לאיחורי לא שמו לב. איזה מזל.

הביפר לא מפסיק לצפצף

הישיבה הסוערת נגמרת. יוצאים מחדר הישיבות למסדרון המחלקה. לפתע מתפתח ויכוח קולני בין המתמחים על לוח התורנויות החודשי החדש: "למה אני קיבלתי שתי שבתות ושישי והיא קיבלה רק שני ימי שישי?" זועק מתמחה אחד. "ביום חמישי אני במילואים, ואף אחד לא יוכל להחליף אותי", מקונן השני. "ביקשתי לא לשים אותי ביום שני הבא, אחי מתחתן", מייבב השלישי.
אנו מגיעים עם המיטה לחדר הניתוח, ופתאום הביפר שוב מצפצף בעקשנות. "ד"ר קטן, בואי דחוף למחלקת יולדות חדר 655, אישה שילדה לפני יומיים עם רעלת היריון, התחילו פתאום התכווצויות!"

רופא בכיר מגיע לפזר את ה'הפגנה' הספונטנית שמתנהלת באמצע המסדרון לעיני הנשים ההרות המבוהלות שממתינות לבדיקה. נגמור את הבירורים אחר כך.

הביפר הפנימי שאצלי מצפצף. אני נקראת על ידי המיילדת הראשית להגיע לחדר לידה מספר שש כדי לתפור אפיזיוטומיה (=חתך לידני) לאחר לידה. אני נכנסת לחדר ורואה מולי יולדת שקטה וחיוורת, ואחרי בדיקה מהירה אני מזהה אצלה דימום מסיבי! אני בודקת לה סימנים חיוניים תוך כדי קריאה בביפר לרופא הבכיר, וכשהוא מגיע הוא מיד מסכים איתי שיש להכניס את היולדת בדחיפות לחדר ניתוח לסקירת חלל הרחם, ולהמשך טיפול בהתאם. תוך כדי דחיפת מיטת היולדת לכיוון חדר הניתוח צועק לי אחד מחבריי המתמחים בקולי קולות: "קטן, תרשמי! תרשמי הכל, קטן! מי יודע איזה עורך דין יחכה לנו בסיבוב בעוד כמה שנים?"

אנו מגיעים עם המיטה לחדר הניתוח, ופתאום שוב הביפר מצפצף בעקשנות. "ד"ר קטן, בואי דחוף למחלקת יולדות חדר 655, אישה שילדה לפני יומיים עם רעלת היריון, התחילו פתאום התכווצויות!" - "מהו לחץ הדם שלה?" אני שואלת תוך כדי ריצה (הרופא הבכיר יסתדר לבד בינתיים עם היולדת ההיא). "170 על 110", עונה האחות המבוהלת. אם כך, אין מדובר כנראה בסכנת חיים מיידית. אני בדרך למחלקת יולדות, ושוב הביפר מצפצף: "ד"ר קטן, רדי בדחיפות לחדר ניתוח, הגיעה למיון אישה עם דימום מסיבי עקב הפלה בלתי שלמה. צריך כנראה לבצע גרידה דחופה - תתלבשי (בגדי מנתחים) ותתרחצי (רחיצת ידיים סטרילית מיוחדת לחדר ניתוח) במהירות הבזק".

אני יורדת מיד במעלית הצוות, ובינתיים קוראת לרופא הסטז'ר ומבקשת ממנו לפתוח וריד ולקחת דמים לאישה עם הרעלת, מכתיבה לו פקודות לתרופות להורדת לחץ דם, ומתקשרת לנוירולוג בכיר שיבוא מיידית לראות את האישה ההיא. זהו, הגעתי לחדר הניתוח. אני מתחילה להתלבש בעזרת האחיות והנה הביפר מצפצף: "ד"ר קטן, גשי בבקשה לחדר לידה, יש לידת תאומים והראשון עכוז, יהיה צורך כנראה בניתוח קיסרי"...

וכך חוזר לו הגלגל, ביום ובלילה.

איזו מהירות, באמת כבר לילה! כמה דקות של רוגע יחסי. אני מנסה להרים טלפון קצר לילדים, להגיד להם לילה טוב, אבל המרכזנית טעתה במספר, ואין אישור לשיחה נוספת מחוץ לעיר (יש צמצומים, והרי אין עדיין פלאפונים). אחרי תחנונים מאשרים לי שיחה נוספת, ואני מצליחה לומר כמה מילים לבעלי ולחלק מהילדים, עד שהביפר מצפצף שוב. לילה לבן וארוך לפניי.

למחרת בערב אני חוזרת לדירתי במגורי האברכים, לאותו הנוף: חשיכה בחוץ, הבית שקט וחרישי, הילדים כבר נמים במיטותיהם, ואפילו לא זכיתי לזמר איתם את קריאת שמע על המיטה ולספר להם סיפור קצר. ברכת שלום קצרה לבעלי, שסוף סוף יכול לרוץ לתלמידיו המחכים לו ב'סדר' ערב. אני עוברת בין המיטות, מרעיפה נשיקות על הלחיים הרכות, מרימה את התינוק הישן ומתיישבת להנקת לילה. סביבי אי סדר, בובות וצעצועים פזורים בכל עבר, ובזווית העין אני רואה שחלק מהילדים ישנים בבגדיהם. אבל האמת שעיניי כבר לא קולטות דבר כמעט, אני מחכה רק לרגע שאוכל להתכרבל לי במיטה ולאגור כוחות. הרי בעוד מספר שעות יעלה השחר, לבשר על פתיחתו של יום עבודה חדש.