חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

צה"ל חי בסרט

הקרנת הבכורה של 'זוהר הרקיע' - הסרט העלילתי הראשון על העקירה, זכתה לתגובות חיוביות של הקהל והשופטים
21/06/12, 18:27
חגית רוזנבאום

 דרך הסרט, המציג את הדילמה של פרח טיס במהלך אימוני ההכנה המנטלית לגירוש, מבקשים היוצרים לחשוף את השיטה בה השתלט השיח הפוסט מודרניסטי על צה"ל ואת המערך הפסיכולוגי שהתיר לעצמו כל אמצעי כדי להשלים את המשימה | אליהו בנימין, הבמאי והתסריטאי, סטודנט בבית הספר לקולנוע של 'תורת החיים', מסביר איך עושים קולנוע מקצועי המותאם לרצון ה' ולא מפחד להתחרות בסטנדרטים של הוליווד

 

"השמועות הבטיחו 'סרט ימני' שעוסק בלבטיו של טייס קרב מצטיין, הנשלף מקורס הטיס אל מחנה אימון לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות. יהיה עליו להחליט האם פינוי מתנחלים בפקודת צה"ל הוא בגידה בערכיו, או דווקא הדבר הנכון לעשות... בדיעבד, הייתה זו החוויה הכי מטלטלת שעברתי בפסטיבל הזה. ראשית, מכיוון שמדובר בסרט מדהים בעיניי. יש בו לא מעט גמגומים מבחינה קולנועית, וביותר מדי קטעים שאמורים להיות מרגשים פרצתי בצחוק השמור רק לפארודיות – אבל הסרט הזה עובד. הקונפליקט של הגיבור עבר אלי באופן שלם, זרמתי לגמרי עם העלילה ורוב רגעי הפאתוס, שלא היו מביישים את הקולנוע האמריקאי, היו מופלאים בעיניי. עצם העובדה שסרט שבו לא הסכמתי כמעט עם שום מילה שיצאה לשום דמות מהפה במהלכו, דווקא הוא הצליח להעביר אותי מהלך רגשי ולגרום לי להזדהות עם דמות שאין ביני ובינה מן המשותף – בכך הישגו עצום פי כמה בעיניי, מאשר סרט שיש לי חיבור מיידי וטבעי אליו".

הווידוי האישי הנרגש הזה, נכתב על ידי מבקר הסרטים של אתר 'עכבר העיר' (בבלוג 'סריטה') על הסרט 'זוהר הרקיע', שהוקרן בשבוע שעבר בהקרנת בכורה בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות. הסרט גם זכה בפרס שני בקטגוריית הסרטים העצמאיים באותו פסטיבל, כאשר בנימוקי השופטים נכתב בין השאר כי "זהו סרט חברתי נוקב, המעביר ביקורת גלויה על ההתנתקות מתוך חמלה ואהבת ישראל". תוך ימים ספורים הוזמנו יוצרי הסרט להשתתף גם בפסטיבל קולנוע בינלאומי בהמבורג שבגרמניה, וגם בצרפת.

 

 לא מפחד לחלום

על הצלחה מסחררת ומהירה שכזו יוצרי הסרט לא העזו לחלום בתחילת הדרך, לפני כשנתיים. אליהו בנימין (26), תושב מצפה יריחו, היה אז סטודנט שנה ב' בבית הספר לקולנוע יהודי שעל יד ישיבת תורת החיים ביד בנימין. הוא חיפש נושא לסרט הגמר, כאשר הכיוון הכללי היה הגירוש מגוש קטיף. בנימין עצמו נולד אמנם בראשון לציון, אבל בילה לא מעט בחולות הרצועה. עם סיום לימודיו בישיבת נחלים, עשה כחצי שנה בישיבה בנצרים, ולאחריה עבר ללמוד במכינת 'עטרת ירושלים'. את מחצית השנה שלפני הגירוש עשה עם אנשי שירת הים. לאחר הגירוש הגיע עם חבריו לסייע לעקורי נצרים שביבול בעבודות שונות לפיתוח המקום.
האצבע המאשימה בסרט לא ממוקדת בחיילים, אלא במי שניסה לתכנת אותם. הסרט מופנה יותר כלפי הפסיכולוגים בצבא, והדרג הפיקודי שתכנן והלך שולל אחרי הפסיכולוגים. היה מקום שאותם מפקדים יתנגדו כי הם אמונים על ייעודו של צה"ל, אבל כולם יישרו קו עם הרוח מלמעלה

את המשיכה שלו לקולנוע גילה תוך כדי עבודתו ב'ערוץ מאיר', במקביל ללימודיו במכון מאיר בירושלים. "הבנתי את הכוח של הכלי הזה, שמומחש לי עכשיו ביתר שאת. זה כמו לברוא עולם, וכשאתה עושה את זה טוב – אתה יכול להשפיע על אנשים ברגש ובשכל ולשנות המון דברים". בנימין חיפש מקום בו יוכל ללמוד קולנוע בהתאם לתפישתו הערכית את השימוש במדיה הזו, "להשתמש בו ככלי להפוך את העולם למקום טוב יותר, יותר קשור לבורא עולם". הוא פנה לבדוק את בית הספר 'מעלה', אולם מסיבות שהוא מעדיף לא לפרט בהרחבה, לא מצא שם את מבוקשו האידיאולוגי. "בבית הספר של תורת החיים מצאתי את זה. היו שם גם מורים מקצועיים, שעסקו בתחום הקולנוע בעברם החילוני". כאמור, לאחר שתי שנות לימוד, היה ברור לו שסרט הגמר שלו יגע באיזה אופן באירועי הגירוש. "רציתי את זה גם בגלל החוויה האישית שלי, וגם בגלל כל מה שקרה מאז – יש כל הזמן ריקושטים מהגירוש, חיילים שלא רוצים להשתתף במשימות כאלה ומעיפים אותם. ידעתי שאני חייב להשפיע בתחום הזה".

בנימין שיתף חבר ברעיון הראשוני לתסריט, והלה הציע לו לחבור לאדם שלישי, שהעריך כי יסכים לשתף פעולה ולהשקיע כלכלית בתהליך הפקת הסרט. הכימיה שנוצרה בין השניים היתה מיידית. בני גל (31), כיום תושב גבעת אסף, ממגורשי חומש ומנהל ישיבת חומש, תיפעל ברחבי הארץ במשך תקופה ארוכה את הקרנות הסרט 'התנערי', בו תיעדה מנורה חזני את סיפור המאבק והשיבה לחומש. "ראיתי את התגובות של האנשים, את השיח שזה מעורר", מספר גל, "הבנתי שאם רוצים ליצור שינוי, לא מספיק להוציא סטיקרים והפגנות. יש רבדים שונים ליצור שיח, ואחת הדרכים הטובות לכך היא סרט עלילתי. לכן, כשאליהו הציע לי ללכת איתו על הסרט, זה נפל אצלי על קרקע פורייה".

ככל שהתקדם תהליך העבודה, התברר לבנימין – התסריטאי והבמאי, שהפרויקט הזה לא עומד להיות סרט גמר, אלא פיצ'ר אמיתי – סרט קולנוע עלילתי באורך מלא. מבחינתו היה מדובר באתגר כמעט תקדימי, שכן נדיר מאוד שסטודנט לקולנוע יתחיל את דרכו עם סרט שכזה, אבל בנימין מעיד על עצמו שהוא "לא מפחד לחלום", ומוסיף, "וכמובן תודה להשם יתברך". במהלך התחקיר, נחשף בנימין לדו"ח הצוות שחקר את ההכנה המנטלית של צה"ל לקראת הגירוש (על חברי הצוות נמנו אמירה דור, רות אייזיקוביץ', גדי אשל, בועז העצני ואחרים), ויחד עם המפיק בני גל הוחלט כי הסרט יספר את סיפורה של ההכנה הזו.

גל: "זה התחיל אצלנו ממקום של לצאת מהנקודה של 'אני מתנחל, דפקו אותי, אכלו לי, שתו לי', ולהתמקד בקונפליקט בין המקום היהודי לערכים של החייל. ככל שהעמקנו בעניין, הבנו שהסיפור האמיתי הוא ההכנה המנטלית. בחרנו לספר דרך דמותו של פרח טיס את התנגשות הערכים, שמקורה הוא ההכנה המנטלית".

"אנחנו לא אנטי מדינה ואנטי צבא, אנחנו בעדם, אבל בצורה הנכונה".

 שחקנים בתפקיד עצמם

'זוהר הרקיע', שמו של הסרט שגם זהה לשם המקורי שניתן בצה"ל למבצע העקירה, מביא את סיפורו של אדם קורן – חניך מצטיין בקורס טיס, רגע לפני מיסדר הכנפיים. עליו ועל חבריו לקורס נופלת בהפתעה משימת ההתנתקות, כאשר המפקדים מבהירים להם כי סיום הקורס מותנה בהשתתפות במשימה. הסרט עוקב אחר לבטיו הפנימיים של אדם במהלך אימוני ההכנה המנטלית לגירוש, כאשר הוא נקרע בין הרצון להגיע אל מיסדר הכנפיים לבין התקוממות ערכית נגד המשימה לקראתה הוא מתאמן כעת. טבעת הלחצים שמפעילה נגדו המערכת הצבאית הולכת ומתהדקת ככל שלבטיו גוברים. הסרט, שמבוסס כולו על עובדות בהתאם לדו"ח שפירסם מערך הפסיכולוגיה של צה"ל לאחר הגירוש, חושף כיצד בנתה המערכת את תהליך שטיפת התודעה של החיילים וניתוקם הרגשי, כך שכל ניסיון לחשיבה עצמאית מצידם יעוקר עוד בטרם יצוץ. שיטות המקל והגזר - איומים וצ'ופרים שלא מן המניין למשתתפים במשימה - משתקפות אף הן בתהליך שעוברים גיבורי הסרט. ברקע עומד גם סבו של אדם, איש אצ"ל שניצל מהירי על אוניית אלטלנה, שדמותו משפיעה לא מעט על החלטתו הסופית של הגיבור.
אמרתי לשופטת: זה סרט על ההתנתקות, מה קרה שאתם נותנים לו פרס? השופטת כמעט כעסה עליי: 'יש פה אמת פנימית, משהו מעורר מחשבה, שאלות אמיתיות שהעליתם, וזה מעבר לסיפור האמיתי אותו צריך לספר. אני רוצה לדעת לאיזה צבא אני שולחת את הבן שלי בעוד כמה שנים

מבחינתו של היוצר והבמאי, הסרט הזה היה חייב, לפני כל האידיאולוגיות, להיות מקצועי ולספר את הסיפור בצורה הכי טובה שאפשר. ככזה, גם השחקנים שלוהקו אליו לא היו תלמידי ישיבות או בנות אולפנה, אלא שחקנים מקצועיים מסוכנויות שחקנים של לב הבוהמה התל אביבית. "זו היתה חוויה מעניינת", מספר בנימין על הצוות ההטרוגני עליו ניצח במהלך העבודה. "לצורך הפקת הסרט חברו יחד דתיים מבית הספר של תורת החיים, אנשי מקצוע שחזרו בתשובה לצד אנשי מקצוע חילונים מהתעשייה בתפקידי מפתח בהפקה. התחברו אלינו אנשים מתעשיית הקולנוע שהעולם הערכי שלהם רחוק ושונה לחלוטין משלנו, אבל חיפשנו מה שהכי נכון לסרט כדי שיהיה מקצועי ואותנטי".

לאחר חיפושים ואודישנים, נבחר רז זלצרמן לשחק את תפקיד הגיבור הראשי. אבל הסיפור המעניין שייך לשלושה שחקנים אחרים: העיתונאי בני ליס, ששימש שנים ארוכות ככתב בדסק החדשות של הערוץ הראשון, משחק את תפקיד עצמו כעיתונאי שמראיין את הגיבור הראשי על סיפורו; יוסק'ה נחמיאס, איש אצ"ל ומנהל מוזיאון האצ"ל, משחק גם הוא במידה לא מעטה את תפקיד עצמו בתור הסבא האצ"לניק שניצל מהירי על האלטלנה, ולוקה בהתקף לב מול מהדורת חדשות המשדרת תמונות מפינוי המלון בנווה דקלים; אולם המעניין ביותר הוא חנן סוויסה, המשחק את עמית – מפקדו הקשוח של אדם קורן בהכנה המנטלית, ומסתבר כי הוא עצמו השתתף בפיקוד על אימוני ההכנה לגירוש לפני שמונה שנים.

לא צבט לכם באיזשהו מקום לשתף בסרט אדם שהיה שותף להכנה המנטלית של חיילים לגירוש?

בנימין: "זה עשה לנו 'טיק', אבל יש מורכבויות. דווקא כשהסרט בא לתקן עוולות, אז זה שדווקא הוא משחק את התפקיד הזה בסרט – אולי זה התיקון". בנימין מוסיף ומספר כי סוויסה חזר ואמר לאורך הצילומים כי הוא חש 'דז'ה וו', "ולכן הוא גם עשה הכל הכי אמיתי, כמו שהיה. על כל דבר הוא אמר – נכון, זה היה ככה".

איך הגיב השחקן הראשי, רז זלצרמן, לעבודה על הסרט? מן הסתם הנושא לא היה טריוויאלי מבחינתו.

"הוא מאוד נכנס לדמות והזדהה איתה. כאדם וכחייל הוא שמח לקחת חלק בפרויקט הזה שמטרתו להגדיר מחדש מהו צה"ל ולתקן את המעוות. זו פעם ראשונה שהוא משחק בפיצ'ר, והוא שמח לקחת חלק דווקא בדבר כזה, בסרטו הראשון".

התגובות החיוביות לסרט הגיעו לא רק מצד צוות השחקנים וההפקה, אלא גם מצד הראשונים שכבר הספיקו לצפות בו. הנהלת פסטיבל קולנוע דרום בשדרות אישרה את השתתפותו של הסרט, שהוקרן שם, כאמור, בסוף השבוע שעבר. הלגיטימציה הלא מובנת מאליה לה זכה הסרט מצד מנהלי הפסטיבל נמשכה גם בהקרנה ובהחלטות השופטים: "ההקרנה היתה באולם מלא צופים", מספר בנימין, "שליש אמנם היו אנשי ההפקה, אבל האחרים היו לא מעט חילונים, רובם צעירים וגם מבקרי קולנוע. הם שמעו על הסרט ופשוט באו לראות. אנשים היו מרותקים. העלילה תפסה אותם, והתגובות היו מאוד טובות".

אחת השופטות, מספרים השניים, הגיבה בהשתפכות של ממש על הסרט: "אמרתי לה: זה סרט על ההתנתקות, מה קרה שאתם נותנים לו פרס? השופטת כמעט כעסה עליי: 'יש פה אמת פנימית, משהו מעורר מחשבה, שאלות אמיתיות שהעליתם, וזה מעבר לסיפור האמיתי אותו צריך לספר. אני רוצה לדעת לאיזה צבא אני שולחת את הבן שלי בעוד כמה שנים, לא ידעתי שזה מה שהולך בצבא. חשוב לי לבדוק את זה'".

בדיעבד, נשמע שהסרט מתקבל יפה, אבל האם לכתחילה לא חששתם לקחת סיכון ביצירת סרט שמעביר מסר לאומי וימני בצורה ישירה ומפורשת? התעשייה או הקהל היו יכולים לדחות או אפילו להחרים סרט כזה.

בני גל: "אנשים לא הרגישו שהם רואים סרט ימני קיצוני, מתנחלי. הם ראו בזה משהו חברתי. אנשים חיים את הדמות ומזדהים איתה, ולכן לא ראו פה את הצד הימני דווקא. אבל מעבר לזה, נכון, בחיים תמיד יש סיכונים, וכאן היתה נקודת מבחן לכל אלה שמתהדרים בליברליות. אגב, זה נכון גם לגבי ההפצה המסחרית: כרגע אנחנו מחכים לתשובות מכמה מקומות שפנינו אליהם כדי להפיץ את הסרט באופן מסחרי בבתי הקולנוע. הם עומדים כעת למבחן, האם יהיו מספיק פתוחים כדי לאפשר את ההפצה ולא להיות מגמתיים".

 הפסיכולוגים אשמים

הסרט מעביר כמה מסרים, אולי סותרים לכאורה: מצד אחד הוא מציג את מערכת שטיפת המוח שכמעט לא הותירה לחיילים ברירה אלא לבצע את הפקודה. מאידך, הוא מוכיח שהיתה אפשרות לכל חייל להפעיל את כוח הבחירה והמצפון ולסרב ליטול חלק בעקירה. מה המסר הנכון מבחינתכם?
כאן היתה נקודת מבחן לכל אלה שמתהדרים בליברליות. זה נכון גם לגבי ההפצה המסחרית: כרגע אנחנו מחכים לתשובות מכמה מקומות אליהם פנינו כדי להפיץ את הסרט באופן מסחרי בבתי הקולנוע. הם עומדים כעת למבחן האם הם יהיו מספיק פתוחים כדי לאפשר את ההפצה ולא להיות מגמתיים

בנימין: "האצבע המאשימה בסרט לא ממוקדת בחיילים, אלא במי שניסה לתכנת אותם. כמובן שהסרט מראה שיש גם בחירה חופשית, כי כמו שאדם קרא את הסימנים כל אחד יכול לקרוא את הסימנים, לחשוב לעומק ולקבל החלטה. לא לומר 'קדוש' על כל מה שהפסיכולוג הצבאי אומר לך. זו הרי היתה חלק מהשיטה, להביא לך בעלי סמכות שמילה שלהם אצל חייל פשוט היא כבדת משקל. אבל הסרט מופנה יותר כלפי הפסיכולוגים בצבא, והדרג הפיקודי שתיכנן והלך שולל אחרי הפסיכולוגים. היה מקום שאותם מפקדים יתנגדו כי הם אמונים על ייעודו של צה"ל, אבל כולם יישרו קו עם הרוח מלמעלה".

גל: "עיקר הסרט הוא לא רק דע מאין באת, אלא לאן אתה הולך. פחות השאלה מי אשם, ויותר תראו מה עברנו, מה קרה, ואיך אתם רוצים שהעתיד ייראה. ככל שאנו יודעים היום, הסרט הופך מהיסטוריה לאקטואליה. לקחי ומסמכי ההכנה המנטלית ממשיכים לעבור בתוך הצבא. הצבא הטמיע את זה שתפקידו אינו רק ביטחוני, והפצל"ם (פעילות צבאית לא מלחמתית) היא חלק מהעבודה השוטפת שלו. פינוי מאחזים כבר הפך לחלק מהפעילות הביטחונית של הצבא לשמירת הסדר, כמו גם פעולות נוספות ל'שמירת שלום' מול האנשים שלך, שגם משרתים איתך. הכל חלק מהתהליך. כלומר, הצבא אומר שההכנה המנטלית לא היתה אד הוק למשימת ההתנתקות, אלא זה חלק מפעילות הצבא. גם תחת ממשלת נתניהו הצבא ממשיך להטמיע בקרב החיילים את הניתוק הרגשי ואת התפישות הללו".

כאמור, האימונים המתרחשים בסרט מבוססים על דו"ח צה"לי שיצא בתשס"ו, לאחר העקירה. את החוברת הוציא מערך הפסיכולוגיה של צה"ל, והוא מתאר בה בפרוטרוט את תיכנון ההכנה המנטלית, כיצד יושם התיכנון בשטח, ולבסוף פרק של הסקת מסקנות לעתיד. "הם תכננו שהגירוש ייקח שלושה חודשים, אבל בפועל זה לקח שבוע", אומר גל. "הם כל כך הסתנוורו מההצלחה של עצמם, שהם דיברו בחופשיות על כל השיטה שלהם שם. מתואר שם שינוי ערכים גמור, מצבא לוחם לצבא 'שמירת השלום', כך זה מוגדר שם. לשם כך מותר להם להשתמש בניתוק רגשי, במנגנונים פסיכולוגיים; הם פיתחו שיח חדש לצבא, תחבולות רגשיות, גרמו לחיילים לפעול כרובוטים. הם מוכנים לנתק ילד יהודי מאמא שלו, לשקר לחיילים, לגרום נזקים, העיקר שזה יעבור. לכן הסיפור האמיתי פה הוא הפיכת צה"ל מצבא שצריך להגשים את שיבת ציון לצבא של פוסט מודרניזם, שמובל על ידי הפסיכולוגים".

יוצרי הסרט מסבירים עוד, כי מבחינתם הדיון שהסרט אמור לעורר צריך לשנות את קוטבי השיח מימין-שמאל לערכים יהודיים מול ערכים לא יהודיים. "אנחנו שואלים מה תורם לקיום היהודי בארץ. יש פה ניסיון להפוך את המדינה היהודית למדינה פוסט מודרנית. ההכנה המנטלית היא ביטוי להתנגשות הערכים הזו".

בנימין: "אנשים הזדהו עם הסרט, כי רוב הישראלים עשו צבא, וכל השיח הפיקודי וההתנהלות הצבאית זה דבר שהם מכירים ומזדהים איתו. יש גם את ההורים שילדיהם משרתים בצה"ל, שגם להם יש נגיעה אישית לנושא". בני גל מוסיף כי "אנחנו קצת חסידים... אנחנו מאמינים שכשהנשמה של יהודי פוגשת נקודה אמיתית – היא מתעוררת. יש פה נגיעה בצד הלאומי והאנושי, כל אחד ומה שנוגע בו".      

ביניים: לא רק בינו לבינה

הסרט שלכם נוגע בסוגיות לאומיות-יהודיות. בחירה יחסית חריגה על רקע סרטי סטודנטים דתיים שרובם עוסקים בתחום של בינו לבינה ובחיים האישיים.

גל: "השאלות הציבוריות שעומדות לפתחנו דורשות לא פחות שיח. אנחנו רוצים לייצר את השיח שדיברנו עליו. היחס לצבא זו נקודה שנויה במחלוקת גם בציבור הדתי לאומי. אגב, שמחנו לשמוע את השופטת בפסטיבל, שאמרה שהצלחנו ליצור דבר מטלטל וביקורתי, אבל ספוג באהבת ישראל ובא ממקום טוב של רצון לתקן. אנחנו לא אנטי מדינה ואנטי צבא, אנחנו בעדם, אבל בצורה הנכונה". כשאני מזכירה סרטים שקדמו להם בנושאים לאומיים, כמו 'בופור', אומר בנימין: "השאלה איזה סרט גורם לנו להאמין בצדקת הדרך, בשיבת ציון, ולא מהווה גורם מערער בעל נטיות זרות, כמו בופור או ג'נין ג'נין".

בסרט 'זוהר הרקיע' מופיעות גם נשים, דוגמת סבתו של הגיבור ובת זוגו, אולם התסריט שחיבר בנימין לא סוטה בכהוא זה מדרישות ההלכה בענייני צניעות, בחירה לא טריוויאלית בנוף סרטי היוצרים הדתיים. "אצלנו לא אומרים לא להראות נשים", מסביר בנימין את התפישה בבית הספר בו הוא לומד, "הן חלק מהעולם. אבל צריך להראות אותן כמו שהקב"ה רוצה שיראו אותן".

מהי התפישה שלך ביחסי מגבלות ההלכה והיצירה? יוצרים דתיים רבים מסבירים שאין ברירה וצריך להתפשר לפעמים כדי לא לפגוע ביצירה.

"אין ספק שכגודל עוצמתו של עולם הקולנוע, כן גודל הלבטים ההלכתיים. אבל אפשר למצוא פתרון כמעט לכל דבר. לא צריך לשבור את חוקי ההלכה כדי לעשות דברים. אפשר למצוא את האיזון, זה המסר בבית הספר שלנו, וזה אפשרי. נכון שלא כל דבר צריך לשדר, אבל אני יודע על סרט עלילתי שמכין אחד התלמידים אצלנו בנושא פגם הברית, שאפילו בו אין שום בעיות הלכתיות. אני מאמין שאם החשיבה היא איך לייצר משהו יהודי שמחויב לברית עם השם, יימצאו הפתרונות. אם החשיבה היא שאין ברירה, אז אנחנו באמת במקום אחר".

שאלה קריטית בתהליך הפקה של סרט באורך מלא היא שאלת התקציב, שעומד בדרך כלל על סכומים לא מבוטלים, ושהשגתו מהווה אבן נגף המונעת מיוצרים רבים להוציא לפועל את רעיונותיהם. בני גל, המפיק שגם השיג את המימון לסרט, לא מרבה לפרט על מקורות המימון, פותח ב"תודה להשם על העזרה", ואומר רק כי "הסרט מומן על ידי הרבה אנשים טובים שהאמינו ברעיון, במשהו שנראה שיגעון בהתחלה – במאי צעיר ומפיק בפעם הראשונה - אבל התסריט תפס אותם. הם ראו פעם ראשונה סרט עלילתי שרוצה ליצור קריאת כיוון בסדר גודל לאומי משמעותי. זה המקום לומר תודה להרבה יהודים טובים שנתנו בנו אמון ואיפשרו ליצור את הסרט".

כאמור, השניים מנסים בימים אלה להפיץ את הסרט בצורה מסחרית בבתי הקולנוע, אולם במקביל ייערכו הקרנות ביישובים ומוסדות. "הציבור צריך לפרגן לעצמו ליהנות מהיצירות שלנו, לתת לזה להתפתח. מעבר לכך חשוב לנו גם לחשוף אנשים לנושא הסרט, שהוא לא כל כך ידוע, ושסוגיית ייעודו של צה"ל תעלה לדיון".

לאליהו בנימין יש עוד רעיונות רבים שמקננים בראשו ומחכים לצאת לאור בתור סרטים נוספים. "זה רק פסיק מתוך הרעיונות שיש לי בראש. יש לי הרבה רעיונות וחלומות, אני רוצה לכבוש את עולם הקולנוע ברמה המקצועית ההוליוודית. אנחנו בישראל יכולים לעשות דברים הרבה יותר טובים, ממקום שמחובר לקב"ה".

את הריאיון מבקש בנימין לסיים בקריאה נרגשת ל"כל מי שאכפת לו מהעם והארץ, להשתמש בקולנוע ככלי. לא לפחד, לבטוח בקב"ה וללמוד בצורה מקצועית במקומות הנכונים. אם יש לך רעיון טוב – ללכת בגדול, לא לפחד לחלום! ליצור שיח יהודי, ולמרות שנראה קשה – איך אפשר להגיע לרמה של פיצ'ר? - לדעת שיימצא האדם והתקציב. לקב"ה יש שלוחים רבים והוא יקדם מטרות שהן לשם שמיים".