גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בין דינא דמלכותא למצוות ישוב הארץ - רביבים

אם הממשלה תורה לבנות בתים רבים במקום הבתים שעומדים להרוס, הרי שהיא מראה בכך שאינה פועלת מתוך התנגדות ליישוב הארץ,
21/06/12, 18:27
הרב אליעזר מלמד

 העיקרון ההלכתי 'דינא דמלכותא דינא' וטעמיו השונים * דין המלכות שמנוגד למצוות התורה אינו מחייב * איסור מהתורה לעקור יהודים ממקומם בארץ ישראל כדי למוסרו לנכרים * מצוות יישוב הארץ נוהגת גם במחיר של סכנת נפשות * הוראת הרצי"ה קוק שנסיגה מחבלי ארץ ישראל היא חילול השם בפרהסיא וחלה עליו חובת מסירות נפש * הריסת בתים ביהודה ושומרון: מתי ההריסה מותרת, מתי היא בייהרג ובל יעבור, ומתי היא אסורה ויש להיאבק נגדה אך אין למסור את הנפש כדי למונעה

'דינא דמלכותא דינא' הוא כלל יסודי בדיני ממונות וביחסים שבין היחיד והשלטון. ומשמעות כלל זה, שחייב אדם לשמור ולקיים את דיני המלכות, בין חוקים הקשורים למס הכנסה ומכס, ובין חוקים הנוגעים לתקנת הציבור כחוקי תנועה ובנייה (שו"ע חו"מ שסט, ו). ככלל, כל שלטון מוסכם נכנס תחת ההגדרה של מלכות, ובכלל זה כנסת וממשלה.

שני נימוקים עיקריים נאמרו לכלל זה. האחד, שתושבי המדינה מקבלים על עצמם את המלכות ומוחלים לה על חלק מזכויותיהם, ומסכימים שתקבע חוקים ותנהל את סדרי החיים הציבוריים. ואמנם אזרחים רבים נוטים להתלונן על גובה המס ועל חוקים שונים. אולם כל זמן שאין הם מורדים באופן גלוי בשלטון, הרי שהם מסכימים שעדיף להם שלטון זה על פני התוהו ובוהו שעלול לשרור בלעדיו, ובכך הם מעניקים למלכות את הזכות לקבוע חוקים ותקנות ולגבות מיסים.

ועוד נימוק נאמר לכלל זה, שבעצם הקרקע של כל המדינה שייכת למלכות מדין כיבוש, שהרי המלכות על ידי כוחה הצבאי והכלכלי שומרת על המדינה, נמצא אם כן שכל קרקעות המדינה שייכות למלכות. וכל מי שמעוניין להתגורר במדינה, חייב לשמוע בקולו של בעל הבית, דהיינו המלכות. ואף על פי שישנם בעלים פרטיים לכל חצר ובית, מכל מקום הבעלות שלהם נשענת על הבעלות הבסיסית של המלכות. שאם לא היתה אותה המלכות, החצר והבית לא היו נשארים ברשותם. על פי סברה זו, לדעת הר"ן (נדרים כח, א), אין "דינא דמלכותא דינא" בארץ ישראל, מפני ששום מלכות אינה רשאית לגרש יהודי מהארץ שהבטיח ה' לישראל. אולם למעשה נפסקה הלכה שעל פי הטעם הראשון, גם בארץ ישראל חובה לקיים את חוק המלכות (שו"ע חו"מ שסט, ו).

בנוסף לכך, כאשר הממשלה והכנסת נבחרים על ידי רוב יהודי, יש לשלטונם תוקף של 'חבר-עיר' (טובי העיר), וכפי שכתבו הפוסקים, יש סמכות למנהיגים שנבחרו על ידי בני הקהילה לקבוע תקנות ולהעניש ולקנוס את מי שעובר עליהם (תשובות הרא"ש כלל ו סימן יט, כז).

  איזה חוק אינו מחייב את היחיד

אבל אם יקום מלך ויגזור גזירות הנוגדות את ההיגיון והמוסר המקובל, אין לגזרותיו תוקף, כי דווקא 'דינא' דמלכותא דינא, אבל 'גזלנותא דמלכותא' אינו דין (נימוקי יוסף ב"ב נד, ב; ריטב"א, ועיין ציץ אליעזר טז, מט).
אם הממשלה תורה לבנות בתים רבים במקום הבתים שעומדים להרוס, הרי שהיא מראה בכך שאינה פועלת מתוך התנגדות ליישוב הארץ, וחזרה ההחלטה על ההריסה להיות מותרת, בבחינת 'דינא דמלכותא דינא'. אבל אם לא תשתמש הממשלה בכוחה לבנות, אז מסתבר שההרס נובע מרצון לפגוע במצוות יישוב הארץ

אולם רק כאשר יש בחוק עוול מובהק, שאי הצדק שבו נוקב עד התשתית, דין המלכות בטל. אבל שחיתויות או אפליות רגילות שמצויות בכל שלטון, אינן מבטלות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'. שאם כל שחיתות היתה אמורה לבטל כלל זה, לא היה מקום בעולם שיחול בו הכלל 'דינא דמלכותא דינא'.

  חוק המלכות כנגד מצוות התורה בטל ומבוטל

סייג משמעותי עומד בפני דין המלכות במדינה יהודית, שכל חוק הנוגד את מצוות התורה אין לו תוקף מחייב. וכפי שאמרו בני ישראל ליהושע בן נון בעת שהחל להנהיגם: "כל אשר ציוויתנו נעשה, ואל כל אשר תשלחנו נלך. ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך, רק יהיה ה' אלוקיך עמך כאשר היה עם משה. כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת, רק חזק ואמץ" (יהושע א, טז-יח). כלומר תקנותיו של יהושע תקפות רק בתנאי שיקיים את הפסוק: "רק חזק ואמץ מאוד לעשות ככל התורה... אל תסור ממנו ימין ושמאל..." (יהושע א, ז). מכאן למדו חכמים הלכה לדורות, שאם יורה המלך הוראה בניגוד לתורה - דבריו בטלים, ואין לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א; רמב"ם הלכות מלכים ג, ט). אגב, זה המקור שממנו למד העולם הנאור את העיקרון שאדם אינו חייב לקיים חוק הנוגד באופן חריף את אמונתו ומצפונו (פניני הלכה העם והארץ ו, א-ה).

  מצוות יישוב הארץ

מצווה מהתורה ליישב את כל ארץ ישראל, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג, נג) (רמב"ן הוספות למצוות עשה ד'; שו"ע אה"ע עה; פת"ש ו). ומצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה).

והעוקר יהודי ממקום בארץ ישראל כדי ליתנו לנוכרי, נוסף לכך שהוא מבטל את מצוות יישוב הארץ, הוא עובר על עוד איסורים: "לא יישבו בארצך"  (שמות כג, לג; רמב"ם הל' ע"ז י, ו). ב), "לא תחנם" (דברים ז, ב; ע"ז כ, א), "והארץ לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג; רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז). בנוסף לכך, המוותר לאויב נוכרי אפילו על קש ותבן בעיירות שעל הגבול, נחשב על פי ההלכה כמסכן את נפשות ישראל, ועל אחת כמה וכמה שעקירת יהודי מנחלתו גורמת לסכנות נוראות (עירובין מה, א; שו"ע או"ח שכט, ו).

  מצוות יישוב הארץ דוחה סכנת נפשות

מבחינה מסוימת מצוות יישוב הארץ חמורה משאר המצוות, שהיא היחידה שנצטווינו לסכן נפשות עבור קיומה. שהואיל ונצטווינו לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, הרי שמצוות יישוב הארץ דוחה פיקוח נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). אמנם צריך לדעת שבחשבון כולל, תורתנו היא תורת חיים, והסיכון שנצטווינו עליו, במלחמה על ארץ חיינו, מכוון לתוספת חיים ולגאולת העולם כולו. לעומת זאת, החשש מקרבנות על יישוב הארץ גורם לקרבנות רבים לאין ערוך, כפי שהיה בחטא המרגלים.

  ייהרג ובל יעבור

במצבנו הנוכחי, חומרת הפרתה של מצוות יישוב הארץ גדולה בהרבה, מפני שיש בה חילול השם, והרי זה בבחינת "ייהרג ובל יעבור". שכן למדנו (רמב"ם הל' יסודי התורה פרק ה'), שאם אמרו גויים ליהודי, עבור על אחת ממצוות התורה או שנהרוג אותך - יעבור ואל ייהרג, חוץ משלוש עבירות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהן ייהרג ואל יעבור. אבל כאשר רוצים לכפות יהודי לעבור על אחת מן העבירות שבתורה בפרהסיא כדי להעביר אותו על דתו, היינו להראות לרבים שאינו שומר את מצוות תורתו, כאן כבר מדובר בחילול השם, ואזי ההלכה שעל כל אחת ממצוות התורה - "ייהרג ובל יעבור". בהלכה זו נעוץ סוד קיומו המוסרי-נצחי של העם היהודי.

על פי זה הורה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שאיסור נסיגה מחבלי ארץ ישראל הוא במדרגה של "ייהרג ואל יעבור". שאין מצווה מפורסמת יותר בעולם ממצוות יישוב הארץ, שכל התורה והנביאים עוסקים בה, וכל העולם שקורא בתנ"ך יודע על כך. וכאשר יהודים מוכנים לוותר על נחלה בארץ ישראל, הרי שמדובר בחילול השם מהמדרגה החמורה ביותר.

  שלושה מצבים של הריסת בית ביהודה ושומרון

לצערנו אנו נתקלים לעיתים בפעולה של הריסת בתים יהודים ביהודה ושומרון, ועומדת בפנינו שאלה, האם יש בכך הפרה של מצוות יישוב הארץ, או שזה בבחינת "דינא דמלכותא דינא". היסוד הקובע את הדין הוא סיבת ההריסה, ושלושה מצבים ישנם: א. כאשר מדובר בכפייה על דת, הרי שזה בבחינת "ייהרג ובל יעבור". ב. כאשר הסיבה החוקית להריסה מובנת, ההריסה מותרת. ג. מצב ביניים בו הסיבה הישירה היא חוקית, אך הסיבה הבסיסית היא פגיעה ביישוב הארץ. ונפרט יותר.

אם ההריסה היא מפני שלדעת הממשלה או בית המשפט אסור ליהודי לגור בחבל ארץ מסוים בארץ ישראל, אזי מדובר בכפייה על דת וחובה להתקומם נגד זה בבחינת "ייהרג ובל יעבור". אמנם הוראה זו למעשה מורכבת מאוד, וברוב המקרים היא רחוקה מיישום (והלוואי ולעולם לא נצטרך לברר למעשה סוגיה נוראה זו), אולם בוודאי שמדובר במאבק חריף מאוד שכרוך במסירות נפש. כך היה המצב בעת החרבת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, ומכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרטן, יצא בפועל שכציבור לא נהגנו כהלכה וכמתחייב מדין "ייהרג ובל יעבור". וה' ישמרנו ויצילנו שלא נגיע חס ושלום למצב דומה בעתיד.

  אימתי מותר להרוס

מנגד, כאשר יהודי בונה את ביתו בזדון על כביש או על שטח שמיועד לפארק או על שטח של אדם פרטי, בין יהודי ובין שאינו יהודי, אין איסור להרוס את ביתו, אלא להיפך - כך שומרים על סדרי שלטון תקינים. וכן כאשר בית המשפט מחליט שאדם מסוים בנה את ביתו בגזילה על שטח של אדם אחר, אין איסור להרוס את הבית. וגם אם נראה שבית המשפט טעה בהחלטתו, כל זמן שמדובר בטעויות מקובלות של בני אדם, עדיין "דינא דמלכותא דינא". ועל כיוצא בזה אמרו חכמים: "אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו מוטעים". וכבר כתבתי על כך מספר פעמים בעבר ב'רביבים' ובספר פניני הלכה (ועיין בחלק העם והארץ ה, ז).

  מצבי ביניים

ויש מצבי ביניים, בהם מצד אחד אין החלטה עקרונית נגד זכותם של יהודים להתגורר בחבל ארץ מסוים, והחלטת ההריסה הממשלתית או המשפטית מבוססת על נהלים ותקנות. אולם מאידך, מסתבר שההחלטה להרוס את הבית נובעת מעמדה השוללת את זכותם של היהודים לגור באותו חבל ארץ. כגון שבכל מקרה דומה במקום אחר בארץ אין מורים על הריסת בתים אלא על הסדרה. או כגון שכל טענה של ערבי מתקבלת, ואילו טענה של יהודי תמיד נדחית.

במקרה כזה, השאלה חוזרת לפתחה של הממשלה, שביכולתה לבנות בתים נוספים באותו אזור. אם הממשלה תורה לבנות בתים רבים במקום הבתים שעומדים להרוס, הרי שהיא מראה בכך שאינה פועלת מתוך התנגדות ליישוב הארץ, וחזרה ההחלטה על ההריסה להיות מותרת, בבחינת 'דינא דמלכותא דינא'. אמנם כאשר מוצאים בהחלטה עוולה רצוי לעורר כנגדה ויכוח ציבורי, אבל אין להתנגד לביצועה.

אבל אם לא תשתמש הממשלה בכוחה לבנות, אז מסתבר שההרס נובע מרצון לפגוע במצוות יישוב הארץ. אמנם זה עדיין לא בגדר של כפייה על דת בפרהסיא, שכן הנימוקים הם משפטיים ומקומיים. אבל כיוון שהפעולה מנוגדת למצוות התורה באופן בוטה, אין לשוטר, חייל או אזרח לכבד או לציית להוראה כזו, ואף מצווה להתקומם כנגדה בכל הדרכים המקובלות בעולם החופשי והמוסרי. אבל אין להחריף את המאבק מעבר לכך, הואיל ואין מדובר בכפייה על דת באופן מפורש.